הכניסה לשטח הפלשתיני שקטה, מהירה. הרכבים מורידים אותנו ליד אחד המעברים, המפקדים מחלקים מספרי ברזל, ובתוך רגע אנחנו בשטח A. עין מנוסה לא תחמיץ את הפרדוקס: לא צריך לפתוח את השער כדי להיכנס, אלא פשוט לעבור דרכו. השער פרוץ לגמרי, כי בשעות היום הוא משמש לכניסת שב"חים פלשתינים לשטח ישראל.
ממשיכים בהליכה מהירה אל מחוץ לאזור המואר. מטפסים על גבעה קטנה כדי לרדת מצידה השני, קרוב ככל האפשר ליעד: צעיר פלשתיני שישן עכשיו במיטתו בכפר זיתא שבצפון השומרון.
פתאום הכוח נעצר. מתחילות התלחששויות. מתברר שהדרך שנבחרה בעייתית, כי היא מחייבת לעבור דרך מצבור של קקטוסים בשרניים, שלא היה ידוע עליהם כשהנתיב תוכנן. אחרי התייעצות קצרה חוזרים אחורה, לתחתית הגבעה, ומשם, בדילוג קל מעל תעלה - בדרך המלך, רחוב הכניסה הראשי של הכפר.
בגלל שינוי הנתיב הם הולכים ברחוב מואר, בדיוק מה שביקשו להימנע ממנו. "תיצמדו לצדדים ותשמרו על רווחים", אומר סגן יהונתן פיטוסי, מפקד הכוח, "בואו נגביר קצב, שנצליח להפתיע".
הליכה מהירה ברחוב, פנייה שמאלה ואז ימינה, בעלייה, חולפים על פני המסגד, עוד פנייה קטנה ימינה, ומגיעים לבית. רגע לפני שזה קורה אנחנו רואים שני צעירים פלשתינים שיושבים על המדרכה, סמוך למסגד, ומשוחחים בשקט. הם רואים את החיילים וקופאים. חייל אחד נשאר להשגיח עליהם. שלא יזעיקו את כל הכפר.
מגיעים לבית. המידע שמסר השב"כ היה מדויק: בית קרקע גדול יחסית, עם דלת מברזל. הכוח מקיף את הבית. צלפים עולים על הגגות הסמוכים כדי לוודא שאיש לא בורח ולא מנסה לתקוף את הכוח. במבצעים כאלה יש שלושה אלמנטים חשובים: הפתעה, מהירות, סטריליות. ככל שהשטח שבו פועל הכוח יישאר נקי ומבודד, כך יקטן הסיכוי שמישהו ייפגע, לוחמים או אזרחים.
אחד הלוחמים דופק בדלת. אחר מכה בדלת המוסך. "איפתח אל־באב", הוא צועק. מהבית לא נשמע רחש. עוד דפיקות ועוד צעקות, ועדיין כלום. הלוחמים כבר שולפים את ערכת הפריצה של דלתות, ואז נפתחים הבריחים.
מבעד לדלת מתגלה בית רחב ידיים ומרובה חדרים. הלוחמים נפרסים בין החדרים במהירות, מחפשים אחר המבוקש, שעל פי המודיעין, תכנן לבצע פיגוע. האיש מתגלה אחרי כמה שניות בחדר הקיצוני, ישוב על מזרן דק על הרצפה, עיניו הלומות שינה. שני הגברים שישנו איתו בחדר מתעוררים גם הם, המומים מההתרחשויות.
החדר ריק, למעט המזרנים ומאפרות עמוסות בדלי סיגריות על הרצפה. מאוורר קטן זורק רסיסים של רוח אבל לא מצליח לפזר את הלחות של ראשית הקיץ, ובוודאי לא את הריח הכבד של הסיגריות. מתחת לאחד המזרנים מתגלה סכין.
האווירה בחדר מתוחה. הלוחמים עוקבים אחרי כל תנועה של הגברים, לוודא שאיש מהם לא מנסה לשלוף נשק או להימלט.
כל הגברים מוסרים תעודות זהות. שיחה קצרה אל רכז השב"כ מאשרת את זהותו של המבוקש. הלוחמים מחפשים אחר מכשיר טלפון, ששימש אותו לפעילות הטרור. תשאול קצר של בני הבית מוביל למכשיר, שאינו מוחבא: המבוקש היה כנראה כל כך נינוח, שהוא לא חשב להסתיר אותו.
הכל קורה מהר. שיתוף הפעולה מונע את הצורך להרים קול או להפעיל כוח. מרגע שהטלפון נמסר, הכוח נערך לסגת עם המבוקש שנתפס.
בני הבית לא מנסים להתנגד. לא ברור אם הם בכלל מבינים למה כוח של צה"ל פרץ להם הביתה באמצע הלילה, או שהם פשוט מפחדים. הנשים המבוגרות מגינות בגופן על הילדים. שלא יראו, שלא ישמעו.
המבוקש נשלח להתלבש, כששני לוחמים מלווים אותו. הוא נועל נעליים ולובש ז'קט. מפקד הכוח שואל אותו אם יש לו תרופות שהוא לוקח באופן קבוע, ואם כן, שייקח אותן איתו. המבוקש עונה בשלילה.
"יוצאים, להתקפל ומנתקים מגע", אומר פיטוסי בקשר. הצלפים יורדים מהגגות ומצטרפים לתנועה המהירה בחזרה, בדיוק בדרך שבה הגענו. שני הצעירים עדיין יושבים על המדרכה, סיגריה ביד, עוקבים אחרינו במבטם.
בתוך חמש דקות אנחנו שוב בשער. רגע לפני שחוצים אותו נשמעות מהכפר קריאות מרוחקות שהצבא הגיע. לא ברור אם הן נועדו להזהיר מבוקשים אחרים, או לקרוא לתושבים לצאת להתעמת עם החיילים.
כך או כך, בתוך דקות אנחנו כבר עוברים דרך השער - הפעם מהצד של השב"חים, שחוצים אותו בחיפוש אחר עבודה בישראל. קצת יותר מחצי שעה עברה מאז הכניסה לכפר, ועד שאנחנו יוצאים. רגע אחרי חוברים אלינו הרכבים.
העצור עומד בשקט על המדרכה, בלי תנועה. מרגע שנעצר הוא לא הוציא מילה. על ידיו אזיקונים ועל עיניו פלנלית, שיחד עם מסיכת הקורונה שמכסה את פיו ואת אפו משווה לו מראה מוזר. בעוד רגע הוא יילקח לבסיס צבאי סמוך, שם יעביר את הלילה, ובבוקר יועבר לידי השב"כ. הלוחמים ימשיכו למעצר נוסף.
השעון מראה 02:01, בלילה שבין ראשון לשני, וסיירת גולני רשמה לעצמה עוד מעצר מוצלח של חשוד בטרור.
הפלשתינים לא עונים
בימי האינתיפאדה השנייה חמאס שלט באזור שסביב טול כרם, והג'יהאד האסלאמי באזור ג'נין. מטול כרם שיגר חמאס את פיגוע ליל הסדר במלון פארק בנתניה, שבו נרצחו 30 ישראלים ו־160 נפצעו. זה היה הפיגוע ששבר את ישראל: מייד אחריו החל מבצע חומת מגן, שניתץ את תשתיות הטרור בגדה והשיב את השליטה הביטחונית לידי ישראל.
מאז ידע האזור עליות ומורדות. חלק מהתקופות היו סוערות: בעיקר אלו שבהן התנזים השתולל במחנה הפליטים ג'נין, בהובלתו של סלב־הטרור זכריה זביידי. תקופות אחרות היו טובות בהרבה: ג'נין הפכה למוקד עלייה לרגל בסופי שבוע לערבים־ישראלים מאזור הצפון, שבאו לערוך קניות בזול.
לאחרונה שוב נרשמת עלייה בהיקף הפעילות העוינת. אולי זה הסיפוח המתקרב, אולי המשבר הכלכלי כתוצאה מהקורונה, ואולי הגרעין הקשה הקבוע של תומכי טרור ופעילי טרור שנמצא כאן. כך או כך, צפון השומרון חוזר לככב במפת הטרור.
למרות גודלה הגיאוגרפי של גזרת ג'נין והאתגרים המבצעיים שבה, מתוך הכוח השוהה בגזרה יש בה כרגע גדוד אחד בלבד של גולני, שעושה הכל: מעצרים, בט"ש על הצירים ואבטחת הגדר מצידה המזרחי. הסיבה היא רצון לשחרר כוחות לאימונים, אבל גם המחשבה שעודף כוחות בשטח עלול להוביל לחיכוך מיותר עם הפלשתינים. ממילא עד לאחרונה יו"ש היתה שקטה מאוד ונהנתה מתיאום ביטחוני הדוק בין צה"ל והשב"כ למנגנוני הביטחון הפלשתיניים.
בהוראתו של אבו מאזן הופסק התיאום לאחרונה, בגלל תוכנית הסיפוח. הפלשתינים לא עונים לטלפונים של ישראלים, לא מדברים, לא מתאמים. חלק מהם אפילו חסמו את הקולגות הישראלים בווטסאפ.
התיאום לא מתבצע גם כאשר הוא אינטרס פלשתיני לכאורה. אם אבו מאזן רוצה לעבור מרמאללה לבית לחם, הוא צריך ליווי ישראלי כדי לנוע בשטחים שבאחריות ביטחונית ישראלית. כדי להימנע מהצורך בתיאום הזה, נשאר הראיס ברמאללה.
הפלשתינים גם נמנעים מלדבר עם הישראלים בענייני בריאות או כלכלה. ילדים פלשתינים חולים לא מועברים לבתי חולים בישראל, וסחורות פלשתיניות נרקבות בנמל אשדוד כי בעליהן לא באים לאסוף אותן. זה מה שקרה בימים האחרונים לכמויות גדולות של בשר שיובאו לרשות הפלשתינית ונתקעו בנמל אשדוד, בהיעדר תיאום להעברתן.
התיאום הביטחוני היה נכס עבור ישראל. הוא פרח, למרות הקיפאון המתמשך ביחסים המדיניים בין הצדדים. הפלשתינים לא עשו זאת מאהבת מרדכי, אלא מחששם שהטרור, בעיקר מצד חמאס, יפגע גם בהם. אבל התוצאה היתה זהה: ישראלים ופלשתינים נלחמו במשותף נגד הטרור. העובדה שבצד השני היה בן שיח אפשרה לעדכן בזמן אמת שכוח פועל בעיר כזאת או אחרת, ולהסתייע בכוחות הביטחון הפלשתיניים כדי להימנע מחיכוכים ומקרבות מיותרים.
אם יהיה סיפוח, השקט היחסי עשוי להסתיים. התרחישים רבים, אבל כמעט בכולם יש רמה מסוימת של אלימות - מפיגועים נגד כוחות צה"ל ואזרחים ישראלים בהתנחלויות ועל הצירים, ועד פיגועים שייצאו מכאן לתוך תחומי הקו הירוק.
גדוד הסיור של גולני, שנמצא כאן כבר ארבעה חודשים, אמור לעזוב בקרוב לטובת אימון. הוא יוחלף בגדס"ר גבעתי, כחלק מהמגמה להחזיק בגזרה הזאת גדודים איכותיים שיבצעו את הפעילות ההתקפית. אם השטחים יבערו, או שיהיה מודיעין על פיגועים צפויים, ספק אם ייתנו ללוחמי גולני לעזוב. סביר יותר שישאירו אותם, ויתגברו בכוחות נוספים: חלק מהכוחות יאבטחו צירים ויישובים כחלק מתוכנית המגננה, וחלקם יצטרפו לפעילות היזומה - גם היא תשנה את פניה, בוודאי אם התנזים או גורמי ביטחון נושאי נשק ברשות הפלשתינית יהיו חלק מהמאבק האלים.
הרוגים יש לא רק במלחמה
צה"ל מבצע פעילות מעצרים בכל לילה, בכל רחבי הגדה. 80 פשיטות בשבוע בממוצע, מהן כ־50 מעצרים. "כיסוח הדשא", קוראים לזה בשב"כ - מעצר שיטתי של מי שחשודים בפעילות טרור, כדי לגדוע התפתחות של תאי טרור. ברוב חלקי יו"ש מבצעים את המעצרים האלה גדודי חטיבת כפיר, שפועלים שם בקביעות. גזרת ג'נין שונה: מאחר שרוב היישובים הפלשתיניים הם בשטחי A, נדרשת מהכוח יכולה גבוהה יותר בגלל מורכבות הפעולה. במחנה הפליטים ג'נין, למשל, חלק גדול מהמעצרים מלווים באש. לרס"ן עומר סולימן, סגן מפקד הגדס"ר, זה קרה בשבוע שעבר בקבטיה.
עומר השתתף גם במבצע המעצרים בכפר יעבד, שבו נהרג לוחם שלו, סמ"ר עמית בן־יגאל ז"ל, ב־12 במאי. "עד לאירוע ההוא היינו בתקופה שקטה", הוא אומר, "מה שהעסיק אותנו בעיקר היה הקורונה: איך לשמור על היחידה סטרילית, איך לפעול למרות המגיפה. הלוחמים לא יצאו הביתה יותר מחודש כדי שלא יידבקו בחוץ.
"בתקופה הזאת גם המעטנו במעצרים כדי לצמצם מגע. ממילא גם המחבלים פחדו מהקורונה, ואת מה שהיה צריך לעשות, עשו מנגנוני הביטחון הפלשתיניים. פעלנו רק במקרים חריגים".
כחלק מכך, השתדל צה"ל לרכז פעילות. ביעבד, למשל, בוצעו באותו לילה ארבעה מעצרים של פעילי טרור, ובהם צעירים שהיו חשודים בזריקת אבנים על הציר שבין מעבר ריחן למבוא דותן.
"נכנסנו לכפר עם שלושה כוחות. אני הצטרפתי לכוח שהלך לעצור שני יעדים במקביל. עשינו את שני המעצרים. הצוות של עמית סיים, אבל כוח אחר חיפש עדיין טלפון באחד הבתים, אז הוריתי לצוות של עמית להעמיק את הבידוד של השטח כדי שאף אחד לא יגיע וינסה לפגוע בנו.
"בינתיים התפתחו בכפר הפרות סדר, זה דבר שקורה לא פעם. התחילו לזרוק עלינו אבנים, והתחלנו לסגת על פי המתוכנן כדי לצאת כמה שיותר מהר מהכפר ומהשטח הבנוי. קיפלנו את חוליות הבידוד והלכנו בסדר התנועה שנקבע. כבר הגענו לבית האחרון בכפר, כשפתאום אני שומע בקשר שיש פצוע.
"רצתי אליו. שאלתי מה קרה, והחיילים אמרו לי שהושלכה אבן מהגג. הוריתי להם לירות לעבר הגג, ובמקביל לפרוץ פנימה לבית כדי לתפוס את מי שזרק את האבן. זה לקח זמן, כי היו שם דלתות ברזל כבדות שהיו נעולות.
"בינתיים התעצמו הפרות הסדר, ובמקביל הרופא התחיל לטפל בעמית. עמית לא הצליח לנשום, והרופא פתח לו נתיב אוויר. רציתי להוציא את הכוח מהכפר כדי לצמצם סכנה, כי היינו באמצע השטח הבנוי, אבל הרופא אמר לי שאם נזיז את עמית הוא עלול למות. הוא אמר לי, 'אם אתה רוצה שהוא יחיה, תדאג לי לתאג"ד, אלונקה ומסוק'".
התאג"ד הגיע במהירות, ואיתו האלונקה. הכוח הרחיב שוב את הבידוד, כדי לשמור שלא ייפגע. שעה חלפה מאז שהלוחמים נכנסו לכפר, וכל התושבים כבר היו על הרגליים. אחרי מאמץ ממושך פרצו הלוחמים למבנה שממנו הושלכה האבן, אבל הרוצח כבר נמלט.
"פינינו את עמית למסוק. הוא הגיע לבית החולים, אבל שם נקבע מותו. אנחנו אמנם יחידה חזקה, עם מורשת ועם היסטוריה של הרוגים, אבל המקרה הזה בא לנו משום מקום".
"הלוחמים היו בהלם", אומר סגן יואב לביא, סגן מפקד פלוגה א' בגדס"ר, "הם לא האמינו שדבר כזה בכלל יכול לקרות בפעילות כזאת. זה פגע לכולנו בבטן. כל הלוחמים התחילו לרוץ בין המכולות בבסיס ולקחת ציוד. כולם רצו לצאת לתפוס את מי שעשה את זה".
בגדס"ר הבינו מייד שהדרך להתגבר על ההלם היא לפעול. "אבל אם עד לאותו הלילה היה פה מי שחשב שהרוגים יש רק במלחמה, כולם הבינו שזה יכול להגיע מכל מקום, בכל רגע", אומר עומר.
הגדס"ר פעל ביעבד כמעט בכל לילה, עד שבתחילת החודש נעצר החשוד בזריקת האבן. המעגל נסגר.
נוהלי ירי מחמירים
קצת לפני חצות, בבסיס הקטן של הגדס"ר ליד שער אפרים שבשומרון, עומר מתדרך את חייליו. מספר לוחמים יש בכוח, ארבעה מהם קצינים: מפקד הצוות, מפקד צוות צלפים, סגן מפקד הפלוגה ועומר עצמו, הסמג"ד. ריבוי המפקדים נועד לתת מענה מהיר לכל בעיה שעלולה להתפתח בשטח. עומר מצטרף לפעולות בכל לילה, כמו מפקד הגדס"ר, סא"ל איוב כיוף. בלילה שבו אנחנו מתלווים לעומר, כיוף מצטרף לכוח שמבצע שני מעצרים באזור ג'נין.
עומר מזכיר ללוחמים שלו שהם לבד. אין ולא יהיה סיוע מהצד השני, הוא אומר לחייליו. "אנחנו בתקופת הקיץ. אין בתי ספר בגלל הקורונה. זה מרחב עירוני, ויכול להיות שיהיו ילדים בחוץ. שימו לב, שלא נופתע".
התדרוך קצר יחסית. מצטרף אליו רכז השב"כ, שמוסר את המודיעין על הפעולה. יש הלילה שני יעדים למעצר: הראשון - צעיר בן 24 מהכפר זיתא, שביקש לעשות פיגוע יחד עם חבר ממחנה הפליטים טול כרם, שכבר נעצר. השני - בן 23, כלוא לשעבר, שמוכר כפעיל בתא הסטודנטים של חמאס, ועל פי המידע, ישן הלילה בבית דודו בבניין דירות בחלקה המערבי של טול כרם.
בתדרוך משתתפת טלפונית גם מְפקדת מערך התצפיות באזור. מוודאים גבולות גזרה ונוהלי תיאום, גם עם כוחות העתודה. עומר מבהיר לקצין הצלפים שאסור לירות מהגגות למטה, כדי שלא ייפגעו חייל מהכוח או אזרח חף מפשע. תפקידם למנוע מחשודים להימלט דרך הגגות.
הפרמדיק שיצטרף אלינו שייך ליחידת צנחנים, שפועלת בגזרה סמוכה. עומר מברר אם יש לו כל הציוד הנדרש ושולח אותו להשלמות. אחר כך הוא עובר עם המפקדים על מקת"גים - מקרים ותגובות, מה לעשות באיזה מצב. "אם יהיו הפרות סדר, תשתדלו לא להשתמש בגז מדמיע כדי לא להיחנק. אנחנו יורים כדורי גומי אם צריך, ומתחת לברכיים. אין ירי חי".
בסוף הוא שואל אם לכולם יש מסיכות. "יופי, תשימו אותן בכניסה לבתים". ההנחיה הזאת נועדה לא רק להגן על החיילים, אלא גם על הפלשתינים. בגדה משוכנעים שהנגיף מגיע מישראל, ושכל מגע עם ישראלים הוא מסוכן.
מקפידים להיות בני אדם
המסלול הלילה עובר בנסיעה מהבסיס עד המעבר, שדרכו ניכנס רגלית לכפר זיתא. משם הליכה של כ־700 מטר עד הבית, ואז בחזרה. אחר כך צפויה נסיעה לאורך גדר ההפרדה עד לפאתי טול כרם, הליכה של 1.2 ק"מ לביתו של המבוקש השני, ובחזרה לבסיס. המבוקש השני, אגב, דתי מאוד; רכז השב"כ אומר שהוא יוצא בסביבות 4 בבוקר לתפילה במסגד, ומציע לכוח להגיע לשם קודם.
לקראת 1 בלילה מסיים הכוח להתארגן. כולם בבגדים כהים, עם אפודים וקסדות. עולים לרכבים ומתחילים לנסוע. כחצי שעה עד הכניסה לזיתא, עוד חצי שעה של פעילות, וחזרה אל הרכבים. בסביבות 2:30 אנחנו פורקים שוב, בחלקה המערבי של גדר ההפרדה. ריצה קצרה בשטח המואר, פתיחה של השער בגדר, ושוב ריצה בשטח המואר, הפעם בחלק המזרחי.
טול כרם פרוסה מולנו. שקטה מאוד, שקועה בתרדמה. אורות המסגדים בולטים מרחוק בניאונים ירוקים־זוהרים. "אתה רואה את המסגד ההוא?" מצביע עומר, "המבוקש שלנו נמצא בבניין הדירות שלידו".
כדי להימנע מהליכה בדרך הראשית ומהיתקלות אפשרית בגורמים לא רצויים, אנחנו הולכים בשטחים חקלאיים. המתח המבצעי מורגש. המפקדים מציצים במכשירי כף היד שלהם - שבהם נמצאים מפות האזור והנתיבים שנבחרו לפעילות. הם מדברים בלחש, באמצעות מכשירי הקשר שתחובים באוזנם. על גבו של כל לוחם מכל מים קטן, מחובר לצינורית שמגיעה עד הפה.
אנחנו נתקלים בגדר תיל, שמסתבכת קצת בבגדים ומעכבת את ההליכה. כמה דקות, וגם היא מאחורינו. אחד הלוחמים שואל בלחש אם אלה מלונים על הקרקע, ומישהו עונה: "קישואים".
עוברים את החלקה הזאת ועוברים לשטח אחר. אי אפשר לפספס את מה שגדל בו: זעתר. האוויר מלא בריח משכר של צמח התבלין. האדמה בוצית בחלקה, תוצאה של ממטרות שפעלו כאן עד לפני זמן קצר.
את מאות המטרים האחרונים אנחנו הולכים כבר בסמטאות של טול כרם. הכוח נע במהירות, אף אחד לא מוציא מילה. מגיעים למסגד, עוברים אותו ופונים ימינה. הנה הבית - בניין דירות בן חמש קומות. הכוח נפרס מסביב, מבודד את המבנה. הצלפים שוב מתמקמים בעמדות. יהונתן מוביל את הצוות שלו במעלה המדרגות אל היעד, שאמור להיות באחת הדירות בקומה הרביעית.
בכל קומה ארבע דירות, כל אחת עם דלת ברזל. הכוח דופק על הדלת של דירה מס' 15. "איפתח אל־באב", צועק אחד החיילים. כלום לא קורה.
הדפיקות מתחזקות. "אם לא תפתחו, נפרוץ", אומר החייל בערבית.
עוד דקה עוברת, והדלת נפתחת. בפתח עומד גבר בגיל העמידה, מבטו מופתע. ארבעה חיילים נכנסים פנימה. הם שואלים אותו אם המבוקש נמצא בדירה. הגבר עונה בשלילה, והם מבקשים ממנו להזדהות. הוא מוסר להם תעודת זהות.
הם סורקים במהירות את הדירה. עוברים מחדר לחדר, מחפשים את המבוקש. הוא לא נמצא. שיחה טלפונית קצרה עם רכז השב"כ, ומחליטים להמשיך לחפש בבניין.
עוברים דירה־דירה. קודם בקומה הרביעית, ואז יורדים קומה. בכל קומה ארבע דירות. מאחורי כל דלת שנפתחת עומד דייר בעיניים טרוטות, מפוחדות. באחת הדירות מחזיק אדם מבוגר תינוק בוכה. בדירה אחרת מציצה אישה צעירה בהיריון מאחד החדרים.
רוב התושבים לא מעורבים בפיגועים, הם רוצים להתפרנס ולחיות את חייהם. מחקרים אחרונים שנערכו בגדה הראו שהנושא המדיני כמעט לא מעסיק את התושבים הפלשתינים, הם עסוקים בטרדות היומיום. לרחובות ייצאו רק אם פרנסתם תיפגע. לשם מובילה ההנהגה הפלשתינית: הפסקת תשלום המשכורות נועדה ליצור לחץ על הציבור, כדי להוציא אנשים לרחוב על מנת להפוך את ההתנגדות לסיפוח לקמפיין עממי "אותנטי".
בלילה, בטול כרם, אין לכל זה זכר. גם לא לטענות על ברוטאליות מצד החיילים. לאחרונה חשף "הארץ" התנהלות בעייתית בסיירת גולני. על פי הפרסום, סגן גיא אליהו, מפקד צוות בגדס"ר, פעל על דעת עצמו בנקמה ברכוש פלשתיני בגדה, וכן בהרג אזרחים בפעילות בסוריה.
"חלק ממה שפורסם, בעיקר בנוגע לפעילות בסוריה, לא נכון", אומר עומר הסמג"ד, "פעילות המעצרים שלנו מחייבת אישור תוכניות מוקדם של מפקד החטיבה, מפקד האוגדה מאשר בעצמו את היעדים. אחר כך אנחנו עושים אישורי תוכניות כדי לסגור כל פינה, ובסוף יש מפקדים שמצטרפים לכל פעילות כדי לראות שהכל בסדר.
"מה שתואר בכתבה, אלה לא הנורמות שלנו. אנחנו סיירת גולני. פועלים במידתיות, לא מביאים F-16 למעצר ולא מפעילים אלימות איפה שלא צריך. מקפידים להיות בני אדם. אם אנחנו נתקלים באירוע חריג - ותמיד עלולים להיות כאלה - הוא יטופל מייד, בחומרה".
גם בתדריך המוקדם וגם בפעילות עצמה מדברים המפקדים על הימנעות מהפעלת כוח במקום שלא צריך. "כשאתם נכנסים הביתה, תגידו ערב טוב", אומר עומר לחייליו, "תדברו בנימוס. תזכרו שאנחנו מעירים אותם באמצע הלילה, שהם מפחדים".
ההתרוצצות של הלוחמים בבניין עושה את שלה. רוב התושבים מתעוררים וממהרים לפתוח את הדלת. הריטואל חוזר על עצמו: תעודות זהות, בדיקת שמות, התנצלות על ההפרעה, והלאה, לדירה הבאה.
יורדים לקומה השנייה. באחת הדירות נשמעות התלחששויות, אבל כל הבקשות לפתוח את הדלת נתקלות בסירוב. "אם לא תפתחו, נפרוץ את הדלת", אומר אחד הלוחמים בערבית, אבל לא זוכה למענה. מביאים ערכת פריצה. הערכות ההידראוליות נמצאות עכשיו במבצע בג'נין, וזאת שיש כאן היא ידנית. החיילים מתחילים לעבוד על הדלת, שמתגלה כעקשנית. הזמן עובר, והפעילות רועשת. בדלת נפער חריץ. עוד קצת לחץ, כמה בעיטות, והיא נפתחת.
בפנים מתגלה גבר פלשתיני, שמייד מתברר שאין לו שום קשר למבוקש. הוא גם לא מצליח להסביר למה לא פתח את הדלת בעצמו. אחרי תשאול קצר ושיחת טלפון עם רכז השב"כ, הוא משוחרר. ממשיכים הלאה, לקומה הראשונה, עוד ארבע דירות, וגם בהן לא נמצא כלום.
עומר מתקשר שוב אל רכז השב"כ. "עברנו 16 דירות ולא מצאנו כלום. אנחנו מתקפלים". הרכז מאשר.
הדרך חזרה מהירה בהרבה. לאורך הסמטאות המוארות, ואז בחזרה לשטח החקלאי. מדלגים על הזעתר, חוצים את הקישואים, מסתבכים שוב בתיל, ואז בהליכה מהירה לגדר ההפרדה - ולרכבים. הפעם, בלי המבוקש. "אנחנו עוד נביא אותו", אומר עומר בחיוך עייף.
ערב יחידה, בכוננות
הנסיעה לבסיס עוברת דרך מעבר שער אפרים. ב־4 בבוקר המקום כבר הומה פועלים פלשתינים, שבאים לעבודה בישראל, ורכבים של מעסיקים שמחכים לאסוף אותם.
הכוח פורק את הציוד. הלוחמים פורשים למנוחה קצרה. ב־6 בבוקר כבר יש לפלוגה משימות אחרות, פטרולים ושמירות על הצירים. "זאת פעילות מאוד מפרכת", אומר סגן פיטוסי. הוא עצמו מתגורר ביישוב הדתי אבני חפץ שליד טול כרם, כך שמבחינתו, לשמור על הבית זאת לא קלישאה.
הסמג"ד עומר מתגורר מצידה השני של הגדר, ברמת ישי. בשבוע הבא יסיים שנתיים אינטנסיביות בגדוד וייצא לשנת לימודים במכללה לפיקוד ומטה, בדרך לתפקיד הבא. לאחרונה התארס לקצינת השלישות של חטיבה 7. שלושת אחיו משרתים גם הם ביחידות קצה. "לאמא שלי אין הרבה שעות שינה בלילה", הוא אומר.
אין לו ספק שהמעצרים האלה הם הכרח. בלעדיהם יהיו פיגועים, חד וחלק. והפעילות הזאת אכן נמשכת בכל לילה, הרחק מעיני הציבור. גם למחרת ייצא הגדס"ר למעצרים, וכך הלאה, כמעט בכל לילה.
למעט ברביעי. מפקדי הגדס"ר ביקשו פטור מיום רביעי, לטובת ערב יחידה, כדי שיוכלו להיות כולם יחד אחרי זמן רב. הם קיבלו אותו, כמובן - בהסתייגות אחת. אם יגיע מידע מודיעיני דחוף, הם יצטרכו לצאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו