פעם, בחופש הגדול, בתי הקולנוע היו מקרינים שני סרטים בכרטיס אחד. זוכרים? "טריניטי ובמבינו" וגם "פישקה במילואים" בשבע לירות.
השבוע קיבלתי שני סרטים בכרטיס אחד, ובחינם. אמרתי משהו בתוכנית הבוקר שנשמע לאוזניהם של מי שמחפשים לחסל יריבים פוליטיים כדבר גזענות. לא הפעם הראשונה שבה תופרים לי תיק גזענות. התרגלתי. המשכתי להיות האיש הבלתי גזען שאני ולשים קצוץ על תופרי התיקים ועל הנהלת המתפרה.
הפעם זה היה שונה, כי ברחבי העולם מי שמואשם בגזענות נאלץ לפרוש בבושת פנים. מילה לא במקום, איפור שחור במסיבת סיום של בית הספר - ומשטרת הדיבור התקין מטעם עצמו מוציאה להורג.
סירבתי להצעה להוציא עצמי להורג. לשמחתי, מעסיקיי סירבו גם הם. ואז בא הסרט השני. בריון רשת פרסם את הטלפון שלי בפייסבוק, וגם הכין נוסח הודעה קבוע למבול ההודעות שהתחילו להציף לי את הטלפון. כמה עשרות פעמים בדקה קיבלתי את המילים "חייך - אתה גזען".
בהתחלה השתמשתי במה שמלמדת אותי מורתי הרוחנית ימימה - "שהמילים שלהם יישארו ליד הפה שלהם". יכול לספוג את זה. אבל מה עם הטלפון? מבול ההודעות שיתק לי את המכשיר לשתי יממות שלמות, שבהן לא יכולתי לקבל הודעות או לבצע שום פעולה אחרת. עוד ועוד אנשים התבריינו לי על המכשיר והפכו אותו מכלי עבודה למטרד. לכן לא עניתי להודעה מכם. סליחה.
ברוך השם, זה נרגע. הגל העכור עבר למישהו אחר. אבל אני שואל: מדוע תקיפה באמצעות שליחת הודעות אינה פשע? למה זה שפרסם את המספר שלי מוגן בביתו? והכי אני שואל: מילא אני, בגיר בעל כלי התמודדות לא רעים. מה קורה לילד בן 11, לילדה בת 14, שהעולם נופל עליהם פתאום דרך המכשיר? שכל הכיתה שולחת להם קללות והשפלות? מי מגן עליהם?
הפרקטיקה של הצפת קורבן במאות מסרונים ממשיכה להיות חוקית. אם עוד לא קרה לכם - זה מרגיש כמו תקיפה של להקת דגי פיראניה בעת שחייה בנהר.
אני שואל: מי המחוקק שיעז לחוקק חוק נגד תקיפה באמצעות הודעת ווטסאפ? התשובה: אף אחד, כי הוא יודע מה יקרה לו בווטסאפ. מה שהיה להוכיח.
הלם
בשבוע שעבר הקדשתי את תוכניתי בגלי צה"ל, "השיח", לנושא הפוסט־טראומה. כל הזמן אני שומע על מקרים של אנשים שראו בצבא דברים שעין אנוש לא אמורה לראות, שנבהלו בהלות שנפש לא אמורה להיבהל, שנעצבו עצב שלא אמורים להיעצב - ומאז, המראות, הקולות, הריחות, לא עוזבים אותם ולא נותנים להם לחיות את חייהם. חלקם עזבו את הארץ, אחרים ספונים בביתם, ויש שנראים מתפקדים ביום אבל ערים בלילה. כמות האנשים במרחב הישראלי שנושאים טראומות קשות בנפשם היא עצומה, ואין להם טיפול, ואין להם תו נכה, ואין להם הכרה, ואין להם כבוד ואין להם יום מיוחד.
ככל שחלפו הדקות בתוכנית, וסיפור רדף סיפור, ומייל רדף מייל, ומסמכים אינסוף מצורפים, כך אני רואה שלא רק החוויה שעברו האנשים האלה מחצה את ליבם. ברוב המקרים, מחלקת השיקום במשרד הביטחון הוסיפה קושי לחוויה שלהם. העדויות היו כה דומות ושרטטו תמונה קשה מאוד של מחלקה שאמורה לסייע לאנשים שאיבדו את נפשם בקרב, ובמקום לחבק, לעטוף, לנחם, לתמוך, לשקם, ללוות, להוקיר - עושה הכל הפוך.
איך שההלום מגיע בשערי המחלקה, הוא נתקל בחשדנות: "תוכיח שלא היית ככה לפני הצבא". כמו שמן רותח על כווייה טרייה. ואז, החבר'ה שם בשיקום (בטח יש שם גם צדיקים, לא מכליל) עושים, על פי העדויות, הכל כדי לתת כמה שפחות אחוזי נכות. קראתי השבוע את כל המסמכים של בחור שלא יוצא מהחדר כבר שבע שנים, מתפלש בזוהמתו ולא עושה כלום. לא יכול להתניע פעולה פשוטה. כמה קיבל? 36 אחוזי נכות. באמת? שלחתם בחור עם עתיד שלם לפניו, שפוי למהדרין, החזרתם אדם מרוסק שלא יוצא מהחדר שנים ורחוק מלעבוד, להתחתן, להביא ילדים, להזדקן בנחת - וזה שווה 36 אחוזי נכות? מה צריך בשביל 100 אחוז?
איכשהו, לפצועי הגוף היחס הוא אחר. פצע גוף קשה יותר להכחיש, לטעון למעשה רמייה, להתחזות. פצע גוף מעורר מייד חמלה. פצע נפש לא. מי שזכה ואין לו פוסט־טראומה, סבור לפעמים שזה עניין של בחירה, אם ליפול למעמקי ההלם או לצאת מזה ולחיות רגיל. אבל הנפש אינה בשליטתנו. שיקום נפש שהתפרקה מתחיל בהכרה מלאה, בפיצוי הולם, באכפתיות עמוקה.
צריך יום הוקרה להלומי הקרב. יום שבו יישמעו סיפוריהם. יום שבו נעמוד בצפירה לזכר התמימות, החלומות, שלוות הנפש שהשאירו מאחור. יום שבו נודה שגם זה המחיר של חיים במקום הזה, ושנתגמל בצורה ראויה, מכבדת, את אלה ששילמו אותו ושישלמו אותו עד יומם האחרון.
עקיצה
בא הקיץ, רב שירנו, ויחד איתו באו שתי מכות מעולם בעלי החיים הקטנים מאוד, שמקשים על אדם כמוני להתמסר לחום המרגיע ופשוט לנוח מכל הכיווץ של החורף. ראשונים לזכות בתואר המפגע הביולוגי התורן הם היתושים מזן הטיגריס האסיאתי, אלה עם הרגליים המפוספסות, שעפים בשקט, לא נמשכים לאור סגול בכלל, אבל מאוד נמשכים לדם שלי.
המכה השנייה היא נמלי האש, אותן נמלים קטנטנות שפלשו לארץ לא מכבר ונמצאות היום כמעט בכל מקום שיש בו אדמה ומים: שדה, גינה, עציץ, ספסל. לא יודע מה יש להן אלה, הן תוקפות בלי התרעה. בניגוד ליתושות, אין להן איזשהו צורך פולחני מסתורי בדם. עוקצות סתם. בריוניות. נשיכתן שולחת גל צריבה באיבר העקוץ, כמכוות אש. מכאן שמן. גודלן הזעיר מאפשר להן לפעול מתחת לרדאר, לפעמים מתחת לבגד הים.
השבוע תליתי בגד ים לייבוש על החבל. הריחו נמלי האש את המים שבבגד, עלו על העמוד, זחלו על חבל הכביסה, הגיעו למכנסונים, נטו אוהלן באזור הישבן, והמתינו. לא המתינו הרבה. הורדתי את בגד הים מהחבל ולבשתי אותו שוב, לשכשך בשכשוכית עם הילדות. נתנה הנמלה המפקדת אות, וכל הנמלים שהיו בבגד הים תקעו בבשר האחורי שלי את מלתעותיהן החדות ושפכו פנימה את האקונומיקה שיש להן במקום דם.
חשבתי בעבר שאין לי שום כישרון ריקוד. ובכן, טעיתי. עם התמריץ הנכון, גם אני יודע לקפץ את הרומבה. תלשתי את בגד הים מגופי וחיפשתי את הפושעות, אך הן נעלמו מאחורי תווית היצרן והוראות הכביסה, ומאז לא נראו עוד. כבר כמה ימים אני יושב על העוקם, מנווט את ישבני בין אזורי האסון.
והיתושות, יימח שמן, הן עוקצות עם חומר מאלחש, כמו משתיק קול של אקדח. רק אחרי כמה דקות משהו מתחיל לגרד, אחרי כמה שעות צצה הבלוטה, ואצלי, אחרי כמה ימים מתחילה החגיגה. צומח לי ראש נוסף על אחד מאיברי הגוף. אני מורח מיני משחות, הכאב עובר, התפיחה לא. בסוף אני זקוק למסיכה נוספת רק לעקיצה.
התקנתי מכשיר בגינה שמפיץ ריח גוף של אדם ומושך יתושים. מאות נתפסים בכל יום, המצב סביר, אבל אלפים חדשים מגיעים במוניות מהגיהינום.
באו הנמלים והיתושות ללמדנו ש:
1. עם הנשק הנכון, גם החלש והקטן יכול לנצח את הגדול והחזק.
2. מינים פולשים הם הכי מסוכנים, ואם לא מטפלים בהם ברגע שהם נוחתים בארץ, סופם להשתלט על המרחב הציבורי.
3. לא תמיד חייבים להניח שאם מישהו כותב על חיות, מדובר במשל עם נמשל מעולם בני האדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו