בימים האחרונים סיימו תלמידי י"ב את שנת הלימודים ובכלל, וזה היה מוזר. זה היה מוזר כי הקורונה השאירה אותנו - ההורים - מחוץ למסיבת הסיום ונאלצנו להתרגש בזום.
חוץ מזה, הקטטה המבישה בין משרד החינוך למועצת המורים חתכה את סוף השנה לא יפה. לא יפה כמו הטמבלים שקוצצים את שקית החלב בעזרת השיניים, למרות שהמספריים ממש פה, וכל מי שמכין לעצמו קפה מתבאס ומודה לאל הטוב שהם לא בחרו להיות מוהלים.
וזה היה מוזר בעיקר כי לראשונה בחיי הפכתי לאבא לאזרח ישראלי בוגר (נו, באמת...), שמסיים את מערכת החינוך ויוצא אל העולם, על כל הטוב והרע שבו. שעל שניהם, על הטוב ועל הרע, אנחנו קצת חתומים.
ואני רוצה להכריז כאן, שגם לזה אף אחד לא הכין אותי. כשמדברים על אבהות, מתכוונים ברוב המקרים לילדים נורא קטנים. כאלה שאפשר להשכיב על היד, בתנוחת "הנמר על הענף" כמו שספרי הדרכה מסוימים קוראים לזה. לכל היותר, מתכוונים לילדים שמגיעים לך לחגורה, חוצים איתך יד ביד את הכביש ונאחזים חזק־חזק במכנסיך בימים הראשונים של הפרידה בשערי בית הספר.
ואילו על ילד שכבר מזמן עבר אותך בגובה, וגם בכמה וכמה מיומנויות ותחומי ידע - על זה כתבו פחות שירים ופחות מילים באופן כללי. וחבל, כי מדובר ברגע חזק, והוא מרגש ומטלטל ומעורר מחשבות וחשבונות רבים.
כי אני זוכר את הלידה. איך אפשר לשכוח. הוא נולד לתוך ידי, וכבר אז שרתי לו, ובירכתי אותו, והדבקתי לו את הפסוק האישי, שמלווה אותנו מאז בכל פעם שאני מניח את כפות ידיי על ראשו.
ואני זוכר מילים ושיניים, ולילות לבנים, וכל שיעול, וכל חרדה. ואת הרגע שבו הודענו לילדים והוא היה הראשון להבין. ואת הפחד הנורא, אימת האובדן של כל אב מתגרש (זר לא יבין. מוטב לו שלא יבין). ואת הרגע שבו הורדנו את גלגלי העזר ואת הפעם ההיא שבה נסענו באופניים לכותל, וזה היה ערב ט' באב, ואמרתי לו שאילו הסבים שלי היו מעלים בדעתם שהנכדים והנינים פשוט יעלו על האופניים וידוושו לכותל המערבי, הם היו... - מה אני יודע, מה הם היו?! אולי היו עולים לארץ קצת יותר מוקדם. או סתם פורצים בצחוק.
וקיוויתי מאוד־מאוד, התפללתי ממש, שאיתמרי מבין מה בעצם אני אומר לו כאן. ועד היום אני מקווה שאני עצמי מבין. ובעיקר אני מקווה שמה שאנחנו בונים כאן, בחומר וברוח, ומה שאנחנו משאירים לבוגרים הרכים האלה, מצדיק את ההשקעה.
ומכיוון שהילד כבר לא ילד, ומאחר שהוא אישר לי לפרסם כאן את המכתב האישי, שרננה המחנכת (המופלאה. ממש) ביקשה מכל הורה לכתוב, אני מצרף כאן, בדחילו ורחימו, קטעים מתוך המכתב הזה. כי אני מאמין שהגיע הזמן לדבר גם על הורות לבוגרים. מה גם שאם הסטטיסטיקה לא משקרת, יש לנו עוד איזה 40 שנה לחיות באותו בית. 40 שנה שבהן הוא ימשיך להדהים אותנו במנות אחרונות ולא לסדר את המיטה.
"איתמרי!
"ברגעים כאלה, רגעים של הגעה לתחנה משמעותית, הזיכרון נע אחורה וקדימה ומחפש פירורים שהופכים את כל זה לסיפור. וכן, זהו רגע כזה. אחרי הכל אתה מי שהוכיח לי שאני יכול להיות אבא. שהזהות הבסיסית שלי יכולה להיות 'אני אבא'.
"ולא, לא תמיד זה היה ברור לי. כעת אתה מבהיר לי מה פירוש להיות אבא לאדם בוגר, מה יכולה להיות המשמעות לראות אותך יוצא אל העולם אחרי שסיימת את התקופה הזאת של 'ימי בית הספר', תקופה שהיא נצח מהרבה מאוד בחינות.
"אז אני זוכר כעת שתי תמונות מהילדות הרכה שלך. באחת אני לוקח אותך לגינת משחקים קטנה ומעפנה בשכונה שבה גרנו אז בנחלאות. היה יום קיץ, והמגלשה היתה עשויה פח. אתה לבשת קצר על העגלה, ומאוד רצית לרוץ ישר לשם. ואני, שכל המתקנים בילדותי היו עשויים פח, הזהרתי אותך שזה חם מאוד־מאוד־מאוד, ושאני לא רוצה שנתקרב למגלצ'ה הזאת.
"אז ירדת, ניגשת בזהירות למגלשה ועשית עליה 'פווווו' ממושך ברצינות עצומה. כאילו היא קערית דייסה. זה הצחיק אותי כמו שמעט מאוד דברים הצחיקו אותי. והקסים אותי כמו שרק ילד מסוגל להקסים. אבל זה גם רמז לי שאתה בעניין של לפרק תקלות. הפח לוהט?! איתמר איכשהו יעשה לו פו.
"זה היה רגע שמאוד אהבתי להיות בו.
"תמונה שנייה היא ביום שבו רשמנו אותך לגן של הגדולים. זה היה ליד גן העצמאות, ומאוד שמחת על מרחבי הדשא שם. אחרי שסיימנו לפגוש את הגננת והצוות, שוטטת לך בין העצים ופתאום מצאת נוצה שחורה וגדולה.
"שאלת אותי מה זה, ואמרתי לך שזאת נוצה של עורב, וזהו. מאותו רגע התחלת לרדוף שם אחרי העורבים עם הנוצה ביד ולצעוק 'תיקח, זה שלך!' בניסיון להחזיר להם את האבידה.
"לכאורה, שני הסיפורים האלה הם סיפורי ילדות קלאסיים, על ילד שלא לגמרי מבין את ההקשר, וההורים שזה משעשע אותם נורא וממלא אותם במיץ הזה שנקרא 'נחת'. אבל מעבר לזה, אני מצאתי בהם את הקסם המיוחד שלך.
"לפעמים הוא מתחבא עמוק. היו רגעים שנחרדתי שאולי הוא יאבד, חלילה (יותר מדי אנשים שהכרתי איבדו בשלב מסוים את קסם הנעורים שלהם). בכל פעם שאני מתבונן בך כמו שאבא מתבונן בבן הגדל שלו, זה שעבר אותו בגובה ובאי אלו יכולות, אני בעצם מוודא שכל זה עדיין שם.
"לאחרונה אני שמח ונרגש לראות שכמו שטרחת ועבדת על עמוד השדרה הפיזי, אתה עובד קשה על עמוד השדרה המוסרי והרעיוני שלך. אני שמח על כך ברמה שאני ממש עוצר את עצמי לא להתלהב כמו אידיוט (אני פשוט יודע כמה זה מביך אותך שהמשפחה מסביבך משתטה בפומבי).
"אני, כידוע, בן לדור אחר, וזה מוזר לי לראות שכל התהליך הזה מתרחש פחות בעזרת ספרים, ויותר מול המסך הקטנטן והמושמץ. ואני בפירוש אחד ממשמיצי המסכים הקטנים, אבל לאט־לאט אני קולט שהמסך הוא המפתח שלך לספרייה אינסופית של דעת, ושרוב הזמן (טוב, חלק ניכר מהזמן) אתה מעמיק ומפליג ולומד וסולל לעצמך דרכים. ולעולם לא מצטרף להמון. לא מתיישר עם הטרנד. לא מאבד לרגע את האמת הפנימית. זה המון. זה המון בכל גיל. בגילך זה פשוט פלא.
"אני מקווה שאתה מודע לכך שאני רואה את זה. אני גם מתגעגע. בעיקר לימים שהיינו לומדים יחד. נניח, בתקופה שלקראת הבר־מצווה שלך, שהיתה שמחה גדולה עבורי. אני מאחל לך שתדע הרבה שמחות גדולות, ושתדע לשמוח אותן מכל הלב.
"אני מאחל לך להיפתח. לרוב זה גורם גם לעולם להיפתח אליך. אני כבר יודע שהחלטת לחיות חיים בעלי משמעות, וזה אומר שהמפתחות החשובים ביותר כבר מתגלגלים בידיים שלך.
"אוהב אותך, וגאה בך ומחכה בסקרנות לפרק הבא.
"אבא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו