מוד אינטימי: ג'ירפות במופע מותאם קורונה

"התעשייה עכשיו זה הכל גרילה. כולם מתמרנים, חושבים על פתרונות יצירתיים", אומר מוזיקאי מוכר לכותב שורות אלה בשעת בוקר מוקדמת, ומספר על הסיטואציה הסוריאליסטית שתעשיה שלמה מצאה עצמה בה, באפיזודה שתכתב בהיסטוריה כ"המשבר".

כשלעצמה תעשיית המוזיקה, ובמרכזה ענף ההופעות, היא סוג של טירוף. ובכך מודה גם גלעד כהנא אמש (שלישי) ב"חצר השוק" בכפר סבא, בערב הפתיחה של המופע האקוסטי החדש של הלהקה שלו, ג'ירפות. שהרי מי בכלל רוצה לעמוד על במה ולקבל את כל המבטים אלה? מי צריך את כל תשומת הלב המפוקסת הזו? 

מוזיקאים, זה מי, שמצאו עצמם מתגעגעים למבט הקהל בערך כמו שהוא עצמו היה צמא לקצת תרבות, או לכל הפחות בידור, קצת אנטרטיינמנט בכל הקורונה הזו. אמרנו פתרונות יצירתיים? בהעדר אפשרות להופיע בפני יותר מ-250 איש בחצר השוק, כהנא, יאיר קז וארז רוסו במבנה מצומצם הערב, עובדים במוד אקוסטי. "אינטימי", אוהבים לקרוא לזה, ואם לא היו לכך קונוטציות של חמידות אפשר אפילו היה לקרוא לו "פורמט קורוני". לעזאזל, אם כבר גרילה.

 "פתאום הייתה הקלה", אומר כהנא, מדבר על נורמליזציה. "כל כך דאגנו, כמה דאגנו. סך הכל זה אני ואתם והכל בסדר והמוזיקה מרגיעה והמחשבות מטיילות". בהמשך, במניפסט שידעתם שיבוא, הוא מדבר על נזקי התקופה לראש שלו ולשפיות של כולנו, במרכזם עלילות מסעו הפתלתל של נתז. "אדוני, זה טיפתי!", הוא יצעק לפני ביצוע של "יש לו בחורות כמו מים". "לא משנה אם אתה חילוני או דתי, זה טיפתי בנאדם, זה טיפתי!". אחר כך יבואו גם "אין כניסה לפילים" הנאמן למקור ו-"יש לי חור בלב בצורה שלך" החדש יותר, ללא קו מחבר מוגדר. בגרילה כמו בגרילה. 

"זו פעם ראשונה שאנחנו עושים הופעה ככה אקוסטית, פעם ראשונה של הדבר הזה. זה עובד? זה לא עובד?", הם שואלים, מנסים בעצמם להבין את חוקי הפורמט החדש שנכפה עליהם לעצב, מכריח אותם לעשות התאמות. בחלק מהשירים, נניח ב"וואו", זה כמעט לא מורגש והם מוגשים בצורתם הטבעית (כמעט). באחרים, כמו "מונוגמיה" הקצבי במקור, מדובר בשינוי עיבודי משמעותי.

• גלעד כהנא: "הייתי חסר ביטחון כמוזיקאי"

• גלעד כהנא נפצע בתאונת אופניים

"אני בתקופה מוזרה", מספר כהנא את הסיפור שלכם. "אני נכנס לקניון וקולט שהמאבטח שם לי אקדח לראש ושואל אותי 'יש לך נשק?'". "אני עולה לרכבת ואסור לאכול ולשתות", הוא ממשיך. "ואני ברכבת הייתי אוכל גרעינים. אסור לאכול. אני שואל את הפקח 'אני יכול לאכול מסטיק, להעביר את הזמן הזה? אבל אני לועס, אני לא בולע! אני רק לועס את המסטיק! זו תקופה מוזרה". אחר כך יגיע "מי שלא חולם כועס", שלכתוב עליו שהוא "מתכתב עם רוח הזמנים" יהיה אם כל קלישאות ביקורות המוזיקה, אבל מה לעשות שקשה שלא לחשוב ש"מי שלא אוכל רעב, ומי שרעב זאב" בימים בהם לתעשיית המוזיקה, לשוק העבודה ולכם יש הרבה סיבות לכעוס. והיו שם גם "לא יודע למה זה קורה לי" ו-"גג", מנקודות שונות בציר הזמן (אז, כשעוד היה זמן). כולן מתנקזות לרגע לא בהכרח קוהרנטי או ברור מדי, אבל כזה שבו כל טייטל של שיר ניתן לניתוב לכדי אמירה על המצב. פעם לא היה מצב. או לפחות לא המצב הזה. מה זה משנה בעצם? אז היה אז.

קשה לכתוב על הופעה ראשונה מזה חודשים, ועוד כזו במתכונת אקוסטית, ולבחון אותה בפרמטרים של הופעה רגילה. הזמנים אינם כאלה, גם לא הקהל - חלקו עוטה מסכה, אחר עוטה קישוט סנטר. חלקם נזהרים, שומרים מרחק, לאחרים כבר לא באמת אכפת. אבל לפחות עבור כותב זה מדובר בתזכורת למה שפעם, עד לא ממש מזמן, היה שגרה מבורכת. בסך הכל מדובר בעסקה משתלמת: להקה עושה אדפטציה (אומרים שזה המפתח להישרדות), מרימה מופע מותאם קורונה וזוכה למנת קהל. הוא, מצידו, בא לשכוח, לא לרקוד ואולי בעצם גם להזכר בכמה שהוא בעצם מתגעגע. תפסו את זה עכשיו, לפני הגל הנוסף. כשעוד אפשר, לפני שובו של האבסורד והחזרה ל"בנות בבית. בנים בנות". איזה פאר.  טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו