העונה הראשונה של "מראה שחורה" היתה הדבר הנכון בזמן הנכון. שלושה משלים עתידניים אפוקליפטיים על כוחה של הטכנולוגיה ועל אופן שליטתה בחיינו זיעזעו את הצופים בדיוק במידה הרצויה - עד להעלאת הסטטוס "אתם מוכרחים לראות את מראה שחורה!!!". מאז זרמו מיליוני סטטוסים, תמונות וציוצים בפייסבוק, טוויטר, פליקר, טאמבלר ופורסקוור (אלו רשתות חברתיות, ואל תרגישו רע - אם אתם לא שם, זה סימן בטוח לכך שיש לכם חיים), והופעתה של העונה השנייה נשאה בחובה הבטחה לטיפול נוסף בסוגיות המטרידות כל בן אנוש שחצה את גיל 30 ולא מוכן להשלים עם הקידמה הטכנולוגית. לרוע המזל, העונה השנייה מסתמנת כחזרה על עיקרי המסקנות שכבר הוצגו בעונה הקודמת. אוקיי, הבנו. טכנולוגיה זה רע. הי, יש למישהו אבן גיר וחנית?
היוצר צ'רלי ברוקר חש תיעוב ואימה כלפי מסכי הטאבלט, הטלוויזיה והסלולריים השחורים. את החששות שלו הוא תירגם פעם נוספת לשלושה פרקים חדשים, הדנים בניכור הנוצר מהשתעבדות למכונות התקתוק המודרניות. הפרק הראשון, "מייד אחזור", התמקד במרתה, החווה אובדן טרגי של בן זוג, אש שמו, ומוצאת לו תחליף בדמות רובוט המבוסס על הפרופיל הרשתי שלו. הרעיון נשמע מרתק, גם אם לא מקורי. ב"אנשים אמיתיים" השבדית כבר השתמשו ברובוטים דמויי אדם, וגם הם לא המציאו שום דבר שספרות המדע הבדיוני לא חשבה עליו קודם. החידוש המרכזי שמציעה ברוקר הוא רובוט המשחזר את חיי הרשת של המנוח. התוכנה יכולה לשלוף כל מידע שהמנוח עשה בו שימוש - ביטויים, ציוצים, תמונות (מעניין אם הגירסה העברית תהיה פתוחה גם לטוקבקים אלימים) - ומתוך כך מעלה דמוי אדם, בעל נוכחות ממשית. אולי זה באג, וגירסת הבטא תהיה מוצלחת יותר, אך הסיפור של מרתה ואש חיוור בהשוואה לסיפורים אחרים שברוקר סיפר בעבר.
"מייד אחזור" לא מתעלה מעל לבנאליות של געגועים לאהוב שאיננו, וניסיון נואש אחרון להחיותו באמצעות מידע שנשמר ברשת. הוא מספר סיפור עצוב וקודר, שהפואנטה שלו ברורה כמעט מהרגע הראשון. גם הפרק השני במיני־סידרה, "דוב לבן", נראה כמו משהו שכבר נוסה בעבר: לא בטלוויזיה, כמשחק מחשב. ב"דוב לבן" הפרובוקטיבי, לוקה הגיבורה באמנזיה ומנסה להיזכר מי היא על רקע מתקפת מציצנים המצלמים אותה - בעת מנוסתה מרוצחים מסתוריים. בלי לגלות יותר מדי, אף אחד לא באמת מנסה להרוג אותה. גם כאן, מהר מאוד אפשר להבין לאן ברוקר מכוון את הביקורת שלו: עלינו, המנציחים הסדרתיים, המתעדים את חיינו במקום לחיות אותם.
לזכותו של ברוקר אפשר לזקוף את המהלך המהיר מריאליזם טהור לסוריאליזם קיצוני בחמש דקות או פחות. הוא מצליח ללכוד, למתוח ולסקרן. כל פרק נפתח באווירה סופר ריאליסטית ("אתה נעלם לתוך זה... הדבר הזה הוא גנב", מתלוננת מרתה בפני אש, השקוע בנייד שלו), ומידרדר מהר מאוד לעולם כאוטי, מטורף או בלתי נסבל. ברוקר חושב שזהו, לכל הפחות, העתיד הקרוב. בסופו של דבר, הוא עוסק בחומרי הבסיס - בכמיהה למגע אנושי, לקשר, להקשבה ולהבנה - המזינים אותנו בחיים האמיתיים והווירטואליים. חבל שהוא עצמו התאהב בנוסחה שיצר, ועכשיו מנסה לעשות לה "שיתוף", במקום לפתוח קובץ חדש ונקי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו