מחתרת חדשה: "לעצור את הסיפוח"
באמצע יוני 1950 הודבקו באישון לילה כרוזים ברחובות תל אביב, מטעם ארגון אנונימי שנשא את השם "הוועד לשחרור חברתי לאומי". הכרוזים פנו "אל הנוער העברי" ודרשו ממנו לנקוט פעולה "נגד מעשה הסיפוח של חלק מארץ ישראל המערבית על ידי עבדאללה, מלך הממלכה ההאשמית של ירדן".
בהמשך קרא הכרוז "להתנגד לשעבוד העם והמולדת, ולהקים ועדים לשחרור לאומי בבתי חינוך, בסדנאות, במשרדים ובבתי החרושת, תוך התאחדות והתארגנות תחת דגל הקרב, לכיבוש עצמאותנו הלאומית".
מפכ"ל המשטרה, יחזקאל סחרוב (סהר), מיהר לכנס במשרדו דיון דחוף בעניין, שכן בעקבות הפצת הכרוזים זעקו העיתונים ש"קמה מחתרת חדשה". החשד נפל על קבוצה אידיאולוגית אנרכיסטית שהוקמה ב-1939, ואשר חרתה על דגלה את רעיון יצירת עם חדש בארץ ישראל, שיהיה מנותק מהציונות ומהמסורת היהודית. עם חברי הקבוצה, שמספרם עמד על כמאה, נמנו משוררים וסופרים, ובהם אהרן אמיר, יונתן רטוש, שרגא גפני (מחבר "דנידין" ו"הספורטאים הצעירים") וגבריאל מוקד, לצד האמנים יצחק דנציגר ועמוס קינן, הוגי דעות ופילוסופים.
שם הקבוצה במקור היה "העברים הצעירים", אך המשורר אברהם שלונסקי כינה אותם באירוניה ובזלזול בשם "הכנענים", כינוי שדבק בקבוצה ובחבריה לאורך שנים.
בשולי "הכנענים" פעלה דמות מרתקת בשם מקסים גילן. הוא נולד בצרפת, עלה לארץ, למד בגימנסיה הרצליה, ובתחילת מלחמת העצמאות הצטרף ללח"י. אחרי פירוק המחתרות יזם וארגן כמה ארגוני מחתרת (כולל "הוועד לשחרור חברתי לאומי"), שפעלו להפלת מפלגת השלטון, מפא"י.
"גילן היה שילוב מעניין של בוהמיין, מהפכן אנרכיסט ואיש רוח", מסביר חוקר התרבות הישראלית אלי אשד. "הוא עבר מהפך רעיוני מהימין הקיצוני לשמאל הרדיקלי, דבר שאפיין כמה מחברי 'הכנענים', ובשל פעילותו החתרנית נגד השלטון נכלא כמה פעמים, עד שהלך לעולמו ב-2005, בגיל 74".
בדיקות ברחוב ובבתי קולנוע: מבצע לאיתור משתמטי גיוס
אחרי שבועות של הכנות מצד המשטרה הצבאית, נפתח מבצע גדול לאיתור משתמטי גיוס. המבצע הושק בכל הערים הגדולות ברחבי הארץ, באותו יום, ה-17 ביוני 1950, ובאותה שעה - 16:00.
למבצע קדמה תעמולה שהופצה על ידי הצבא, ועל לוחות המודעות הודבקו כרוזים שהזכירו לכל הנוגעים בדבר שעליהם למלא את חובתם ולהתייצב ללא דיחוי בלשכות הגיוס.
אחרי שבלשכות לא התייצב אפילו חייב גיוס אחד, נקט הצבא פעולה נוספת: משאיות שעליהן הותקנו רמקולים סבבו בחוצות הערים והשמיעו הודעה בדבר חובת גיוס, בכמה שפות.
גם פעולה זאת לא נשאה פרי, ובשלב השלישי נשלחו שוטרי המשטרה הצבאית לשוטט ברחובות העיר, שם איתרו בקלות אזרחים שלא הציגו תעודה המוכיחה שכבר מילאו את חובתם כחוק בשירות צבא ההגנה לישראל. הללו נדרשו להתייצב למחרת בלשכת הגיוס, אך מאחר שהשוטרים לא רשמו את פרטי המשתמטים - גם הפעם לא נרשמה נהירה של חייבי גיוס ללשכות.
ב-17 ביוני 1950 יצא לדרכו, כאמור, "מבצע משתמטים": שוטרים פשטו על תחנות האוטובוס המרכזיות, על קרנות רחוב הומות אדם ואף על בתי הקולנוע בשעת ההקרנה, שהופסקה - וכל הצופים ששהו במקום נבדקו. למחרת הגיעו לא פחות מ-300 חייבי גיוס לבסיס קליטה ומיון, ו-300 נוספים שנתפסו קיבלו דו"ח המזהיר שאם לא יתייצבו בלשכת הגיוס בתוך 48 שעות - יישלח לביתם צו מעצר.
בארה"ב צמאים למוצרים מישראל
עוגמת נפש נחלו בתחילת יוני 1950 יבואנים יהודים בארה"ב, כשאוניית קירור ועליה מטען של פרי הדר מישראל הגיעה לנמל ניו יורק באיחור ניכר, וללא הניירת שדרשו שלטונות המכס. עד שהסתיימו ההליכים הביורוקרטיים, הידרדרה איכות הפרי.
היה זה ניסיון אחד מני רבים באותה תקופה לייצא תוצרת ישראלית לשוקי אמריקה. במהלך מאי ויוני 1950 נערכו בארה"ב כמה תערוכות מסחריות, שבהן הציגו יצרנים מישראל מוצרים שונים - מעבודות בצלאל, דרך תשמישי קדושה ויודאיקה ועד פריטי פלסטיק שונים. תגובות המבקרים היו טובות, אך מומחה סחר אמריקני בשם ביל מקיי העיר ש"אף שיש סיכויי הצלחה - היצרנים הישראלים חייבים לעבור הכשרה מקצועית יסודית בכל הנוגע להליכי הרגולציה ולהתנהלות העסקית באמריקה".
מכון היצוא הישראלי הוקם רק ב-1958, והיצוא לארה"ב דשדש במשך שנים, מול ביקוש למוצרים מישראל מצד הקהילה היהודית ומאמינים נוצרים אוהבי ישראל. לתוך הוואקום שנוצר נכנסו יצרנים אמריקנים, ובהם לא יהודים, שהחלו לייצר מוצרים ייחודיים בעלי מוטיב ישראלי, כגון עניבות עם דגל ישראל, מפות שולחן עם מפה גיאוגרפית של ישראל, משחקי קופסה לילדים ועוד. מוצרים אלה נמכרו בירידים גדולים ובחנויות, והמוכרים דיווחו על ביקושים נאים להם.
מחסור חמור ברופאים
במפקד הרופאים שנערך ביוני 1950 מטעם משרד הבריאות נספרו ברחבי הארץ 2,801 רופאים ורופאות. באותו זמן חיו בישראל כ-1,150,000 תושבים, ומספר הרופאים הממוצע לכל אלף נפש עמד על 2.4. מנתוני המפקד עלה שלצד המחסור החמור הכללי ברופאים מקצועיים, ניכר עודף ברופאים בני 50 ומעלה, שמעדיפים לפעול בערים הגדולות, לעומת מחסור גדול ברופאים בני 40 ומטה. בעקבות המפקד הודיע שר הבריאות, חיים משה שפירא, ש"הממשלה תקים באופן מיידי ועדה מקצועית לבחינת דרכים מעשיות להגדלת מצבת הרופאים בישראל".
"בול פגום" לאספנים
מן המפורסמות הוא שאספני בולים, יותר משהם מתעניינים בבולים תקינים - הם חובבים בולים פגומים. ב-15 ביוני 1950 בא השירות הבולאי לעזרת חובבי הבולים, ובמסגרת תרגיל לקידום מכירות הנפיק בול בערך של 10 פרוטות, ועליו הודפס שמה הלועזי של ישראל בשגיאה מכוונת: במקום ISRAEL הודפס על הבול .ISRAEI כבר למחרת הוצאתו קפץ שוויו של הבול מ-10פרוטות ל-40, וכיום, על פי הערכתו של מומחה הבולאות הישראלי אליק רינק, הבול הפגום שווה כ-150 דולר.
פולשים גרים במקלחת
האזרח קלמן זינדל מנווה יהושע, שליד רמת גן, שלח לעיתון "דבר" מכתב שהתפרסם ב-13 ביוני 1950: "אנו גרים בצריפי הסוכנות היהודית, ולכל צריף יש מקלחת בחוץ. בחורף פלשו כמה משפחות לחדרי המקלחת, ומכיוון שלא היה צורך במקלחות בתקופת הגשמים, לא היתה בעיה. אבל כעת, כשחם ומזיעים בשובנו מעמל היום, אין באפשרותנו להתרחץ". ד' צימן, ממחלקת הקליטה של הסוכנות, השיב: "המשטרה לא נענית לבקשתנו לפנותם".
הנעלמים / משחקי שכונה שהיו
קלאס
משחק בנות פופולרי בימים ההם, שמקורו בצורת אימון של חיילים רומים לשיפור תפקוד רגליהם. הילדות היו מסמנות באבן גיר, על המדרכה, מסגרת ובתוכה משבצות, ובעזרת כף הרגל דחפו פיסה של מרצפת (אבן ה"קלאס") ממשבצת למשבצת, על פי סדר קבוע מראש. אם במהלך החלקתה, היתה האבן נעצרת על הקו המפריד בין משבצת למשבצת או חורגת כליל מהמסגרת - המשחקת היתה נפסלת והתור היה עובר לחברתה.
הצרכנייה / פריטים מאז
גומי חיות
סדרת משחקי ילדים עם דמויות פלסטיק שונות, שכללו כלב, תרנגול, חסידה, ברווז ועוד. בכל הדמויות הופעל פטנט קינטי: כל חלקי החיה נקשרו ביניהם בגומי דק, שקצהו הוטמן בתוך בסיס הפריט. וכך, כשהגומי היה מתוח - כל חלקי החיה עמדו זקופים. בחלקו התחתון של הבסיס היה מכסה, שכשלחצו עליו פנימה - הפריט המתוח היה "קורס". שחרור המכסה היה מזקיף את החיה מחדש.
מקצצים בנייר לעיתונים
באמצע יוני 1950הודיע שר האספקה והקיצוב, דב יוסף לבעלי 14 העיתונים היומיים בארץ על קיצוץ מכסות הנייר ב-35 אחוזים. למחרת יצאו העיתונים למאבק, בהובלת עורך "מעריב", עזריאל קרליבך, שכתב: "הממשלה הרעה הזאת מתכוונת לחסל את העיתונות העברית. סך החיסכון למדינה יעמוד על 25 אלף לירות עלובות". הקיצוץ בוטל כעבור חודשים ספורים, עקב מחאות קוראים. בצילום: דוכן עיתונים בתל אביב, 1952.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו