ההתמקדות רק בענישה אינה נכונה

חודש עבר מאז ננקטו צעדים משמעותיים ברמה המערכתית כדי לחזור לשגרה לאחר סגר הקורונה, ואנו עדים לעלייה משמעותית בנתוני הנדבקים. לתמונת המצב יש שתי משמעויות ברורות: הסגר היה אפקטיבי ומנההתפרצות,והמשמעת הישראלית מהווה עקב אכילס בתהליך.

כולנו מסתובבים ברחובות ובבתי עסק, והתמונה מאוד ברורה – אין אכיפה ואין משמעת. פשוטו כמשמעו. והרי למה הישראלי נדרש? לשמירת מרחק מינימלי, ולמסכה. הייתי מוסיף לזה הימנעות מהתקהלות, כיוון ששם להבנתיפוטנציאל ההדבקההוא דרמטי. הסיטואציה הזו שעיקרה בעיית משמעת עשויה להביא אותנו לפוטנציאל הדבקה משמעותי יותר, ולחזרה אחורה מלא מעט הקלות, לרבות אלו שמאפשרות למשק לחזור לפעולה.

לאורך תקופת הסגר, הקבלתי אתההתמודדות עם נגיף הקורונהלמלחמה בטרור, ובדגש על המודיעין הנדרש, ריכוז המאמץ ומיקוד באזורי תורפה. באופן כללי ראוי לומר שברמה המערכתית מרבית הפעולות בוצעו. כמו תמיד, במודיעין אפשר עוד להשתפר באמצעות מערך בדיקות, אך זה לא עמוד התווך בניצחון על המגפה. המודיעין כמו תמיד מסייע. הניצחון מגיע באמצעות הפעולות בשטח, ובראשן המשמעת.

גם המלחמה מול טרור ללא הקפדה על נהלים בסיסיים, בראשם המיגון האישי, נוהל ההסתובבות בסביבה מאויימת, הלבוש, המיגונים – בלי זה כל המאמצים כמעט בטלים בשישים.

המצב המצטייר בישראל מחייב פעולה מונעת, וחשוב לזכור שהתמונה הנוכחית משקפת מצב שבועיים לאחור. היכן תמונה הבעיה? כולנו מסתובבים, נכנסים ויוצאים ממקומות רבים ועינינו רואות בבירור – אין הקפדה על הנהלים. וגם הבקרה טעונה שיפור. שני ההיבטים האלה רובם ככולם בידי הציבור – ההתנהגות הבסיסית של כל אחד ואחת, בצד האחריות של בעלי המקומות או העסקים.

ברור שנדרש פיקוח יותר "נשכני", אך המצב מבהיר לכולנו שהמודעות נמוכה, ושאנשים לא נרתעים מהמחלה ומהשלכותיה. ואולי זה מה שהכי לא ברור, בטח נוכח המצב המתגלה במדינות אחרות. מהיכן השאננות?

בספרו "צופן הישראליות", מסביר הסוציולוג גד יאיר את מאפייניו של הישראלי. הדבר הבולט הוא הקושי בקבלת מרות, ה"דווקאיות", או במילים אחרות, החוכמולוגיות. הישראלי יודע יותר טוב מכולם, ואף אחד לא יסביר לו. זה אנחנו. זה ה-DNA שלנו. ובמקרה הזה, יש ספקנות רבה לגבי עוצמת הנגיף וקטלניותו. ההסברה אינה מספקת.

המציאות מחייבת שני צירי פעולה, כמו בכל התמודדות עם "מכת מדינה" – תגמול וענישה. ההתמקדות רק בענישה אינה נכונה – הישראלים אינם נרתעים מהר מידי. ולכן יש לשלב תגמול ותמרוץ. למשל, סבסוד אמצעים לבתי עסק כגון מסכות והיגיינה, תמרוץ בתי עסק להקפיד על נהלים, וענישה מחמירה משמעותית כנגד מי שאינו מקפיד, על אחת כמה וכמה מי שמתגלה שבחקירה אפידימיולוגית איפשר חריגה מנהלים.

נדרשת משמעת כמעט צבאית

מדובר בסכנת חיים, לא פחות, לא יותר. בגדול, נדרשת משמעת כמעט צבאית כדי להתמודד ביעילות ולמנוע התפרצות נוספת של מגפת קורונה. כאן אין מחילה – מי שאינו מקפיד – יש לעצור את פעילותו לאלתר. זה בהחלט לא נעים, וזה פוגע כלכלית, אך זה מידתי לנוכח הזלזול בבריאות הציבור.

ולגבי מערכת החינוך, שהייתה מבין הראשונים להיסגר במרץ - המערכת הזו חייבת להיערך לקראת שנת הלימודים הבאה, בנהלים ובתשתית שתאפשר עמידה בנהלים. הצפיפות בכיתות אינה אפשרית כשהמגפה הזו מאיימת, ובהחלט שיש מקום לשנות את כל דינמיקת הלימודים, בכל חתך אפשרי: מקצועות, גילים, וחטיבות. לשלב את הלמידה מרחוק כחלק מפרקי הלימודים, וכך ליצור השתכללות של המורים ביכולת ההעברה. לכל התהליך הזה מתחייב גם ליווי פדגוגי. תחת איום הקורונה שגרת הלימודים חייבת להיות שונה.

אם תחזיות החורף הקרוב הן איום שחייבים להתייחס אליו – אנחנו חייבים לעשות מה שקוראים כ"חישוב מסלול מחדש". בתודעה, בהתנהגות, בחינוך, בענישה ובתגמול. הדרך לניצחון כנראה עוד ארוכה, והיא מחייבת את כלל המערכות להשתכלל ולהתאים את עצמן. אך מעל הכל - ההתנהגות. זה כאמור בידיים של כל אחת ואחת.



הכותב הוא חוקר יחסי צבא וחברה, מוביל תוכנית להעצמת מורים מנהיגים

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו