במהלך התהוותה, צמיחתה והתבגרותה של האומה האמריקנית ריחפו ברקיע החברתי שלה צללים לא מעטים, שהכתימו את עברה ועמדו בסתירה לאתוס המכונן שלה. בהתאם לאתוס זה, שנצרב דורות רבים בזיכרון הקולקטיבי, היתה אמריקה מגדלור ערכי ונורמטיבי לתפארת, שאורו בהק למרחוק והעניק השראה ועידוד לחברות ולעמים ששאפו לאמץ לחיקם את תפיסת עולמה הדמוקרטית, הפלורליסטית והסובלנית.
כך, למשל, נדחקה לקרן זווית בתודעה האמריקנית תקופת העבדות, וגם עידן האפליה הגזעית והבוטה טרם זכה לביטוי הולם בנרטיב הלאומי. היום, לאחר שאמריקה הפכה זה מכבר לחברה פלורליסטית והטרוגנית, שקלטה והטמיעה אינספור גלי הגירה שיצרו פסיפס אתני עשיר ומגוון, ניתן היה לצפות שתתמודד חזיתית ובאומץ גם עם הכתמים, שהיא נושאת עדיין כאבן ריחיים על צווארה, ושנותרו מודחקים ומוצנעים.
ואולם, בפועל עדים אנו לאנומליה. מצד אחד ממשיכים גחלי ההדרה, הדעה הקדומה ושנאת האחר ללחוש ולגבות מחיר כבד בחיי אדם (ולא רק במחוזות הדרום, כפי שנוכחנו לדעת בשבוע שעבר במיניאפוליס). מצד שני, ובמקביל למובלעות ולכיסי הגזענות הלא מעטים שנותרו על כנם גם בהוויה הרב־תרבותית הנוכחית, בולט בשיח הפנים־אמריקני עקרון התקינות הפוליטית, המיושם בדקדקנות ובצורה גורפת.
בשם עיקרון זה, ואולי גם כדי לטהר ולזכך את המצפון הקולקטיבי ממורשת העבר, הפך הדיון הציבורי בעקבות ההרג המזעזע של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס ברובו הגדול לסוג של "חשיבת יחד" מונוליטית, כאשר הנרטיב הבסיסי (והמוצדק כשלעצמו) של אלימות משטרתית ברוטאלית ומתמשכת כלפי הקהילה השחורה מטשטש לחלוטין ומגמד את משקלן של תופעות הלוואי, שהתפרצו כספיח עכור לגל המחאה הלגיטימי ששטף את כרכיה של ארה"ב.
על רקע זה של קונפורמיות ואחידות מחשבתית, שהפכו את השיח על סרח עודף זה - שבכמה ערים לבש אופי של ונדליזם ומעשי ביזה - לבלתי לגיטימי כמעט, פרץ לקדמת הבמה משבר ה"ניו יורק טיימס". מדובר בעמודי הדעות של עיתון יוקרתי ותיק זה, שמעצם הגדרתם אמורים להעניק במה למנעד רחב של עמדות ונקודות מבט פוליטיות ואידיאולוגיות.
והנה, לפני שבוע בדיוק ראה אור במוסף זה מאמרו של הסנאטור הרפובליקני מארקנסו טום קוטון (שבעברו היה לוחם מעוטר בעיראק ובאפגניסטן), שבו תמך בהכנסת כוחות צבא למרכזי ערים שבהן הסלימו צעדי המחאה ויצרו איום על הסדר הציבורי ועל המרחב הכלכלי והעסקי.
אף שהמאמר כלל עובדות חסרות בסיס (דוגמת הטענה, שהופרכה על ידי ה־FBI, שתנועת השמאל הרדיקלית "אנטיפה" חדרה לשורות המפגינים וניתבה אותם אל מסלול פעולה לוחמני ואנרכי), עצם ההצעה להפעיל את הצבא הסדיר היתה מעוגנת בחוק משנת 1807. נשיאי ארה"ב עשו לא פעם שימוש בחוק זה. חרף העובדה שמדובר בנציג בולט של המחנה הרפובליקני, עצם פרסום המאמר עורר סערה רבתי בקרב רבים מקוראי העיתון, סגל עורכיו וכתביו, שחתמו על מכתב מחאה חריף נגד עורך מדור הדעות, ג'יימס בנט, על כך שאפשר למאמר לראות אור.
הגם שהמאמר עצמו לא נמנה עם האיכותיים שפורסמו בעמודי הדעות של ה"ניו יורק" טיימס, בלשון המעטה, עוצמתה של התגובה שיקפה טינה וזעם כלפי מי שאמור היה להיות "שומר הסף", שמעל לכאורה בתפקידו והתיר סטיית תקן מסוכנת כל כך, רחמנא ליצלן, מן הקונצנזוס הליברלי (או אפילו השמרני והאינטלקטואלי והמתון), הרווח ומקובל בין דפי העיתון, ומעקרונות התקינות הפוליטית, שחייבו דיווח ופרשנות חד־ממדיים על מה שהתחולל בעקבות הרצח במיניאפוליס. מה גם שדבריו של הסנאטור מארקנסו שיקפו את עמדתו של הבית הלבן.
ואכן, הצונאמי הציבורי והמערכתי נשא פרי. אף שמו"ל העיתון, ארתור סולצברגר, העניק לבנט תמיכה ראשונית, הוא נכנע ללחץ ובראשית השבוע אילץ אותו להתפטר באופן מיידי. כך גם - באבחה אחת - ננטש עקרון הפלורליזם המחשבתי והוקרב על מזבח התקינות הפוליטית, כאשר באוויר מורגשת יותר ויותר ארומת הבחירות המתקרבות. השבועות והחודשים הקרובים יבהירו מה תהיה השפעתו של השסע האתני והפוליטי המחריף על ההכרעה בקלפי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו