יש רגע שבו מחאה, כל מחאה, מאבדת את הלגיטימיות שלה, לא משנה כמה טובות היו כוונותיה וכמה צדיקים היו מתכנניה. זה הרגע שבו מישהו עם בלוק ביד רץ אל חלון ראווה של עסק פרטי, מטיח בזכוכית, ודקה אחר כך המון אדם נוהר פנימה, ויוצא החוצה עם מגוון מוצרים שתמורתם לא שולמה. זה הרגע שבו יש אנשים שחושבים (אם זאת מילה נכונה לתאר את מה שעובר בראשם), שזה שהם מופלים כביכול, מקופחים, נפגעים - מאפשר להם לפגוע באנשים אחרים, בעלי עסקים, בשם איזה צדק קוסמי מחוּלל, וגם לשרוף להם את האוטו בשביל הסבבה הכללית.
כשמגיע הרגע הזה בגל מהומות, ולא משנה אם זה באמריקה או כאן, כל האמפתיה שלי מתנדפת בבת אחת, כמו אלכוג'ל ביום קיץ חם. אז אני מבין שאל הגרעין האמיתי של גל המחאה הצטרפו כל הטרמפיסטים, הפחדנים, האנרכיסטים, הגנבים הקטנים, שממתינים בחורים שלהם להזדמנות טובה שבה יוכלו לצאת הרחובה, להתפרע, לפגוע בשוטרים, להשמיד רכוש ציבורי ולחזור הביתה עם טלוויזיה 60 אינץ' חדשה מהניילונים בלי לשלם סנט, בחסות הדמוקרטיה המכילה והתקינות הפוליטית, שמגינה על הפושע ומגנה את הנפגע.
רציחתו של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס מזעזעת כל נפש. לראות את החיים אוזלים מגופו של אדם לעיני המצלמות זה משהו שלא מרפה ממני. שוטר רוצח עושה גלים בכל רחבי העולם וצובע גם טרגדיה כמו שקרתה בירושלים, עם הבחור האוטיסט, בצבעים של פשע, במקום טעות מבצעית, נוראית ככל שתהיה.
אילו מיליון אזרחים באמריקה, מכל הצבעים, היו עומדים ושרים מול הבית הלבן, ובידיהם טלפונים עם תמונת ההרוג, זה היה עושה את העבודה. ברגע שהצטרפה הביזה לסיפור, נעלם הסיכוי לשינוי. זה הפך לאירוע של השמאל הקיצוני ושל אנרכיסטים ופושעים שתמיד שמחים להצטרף, במיוחד כשהם מבינים שג'ו ביידן, עם כריזמה של טלפון נוקיה עם סנייק, לא יושיע אותם מהנשיא טראמפ. אז הם החליטו לשרוף את הממלכה.
כך, אני מניח, סידרו לעצמם אנשי השמאל הרדיקלי באמריקה עוד ארבע שנים של שנוא נפשם. האמת היא שלנוכח ביצועיו בקורונה חששתי לקדנציה הנוספת שלו, הרצויה מבחינתי. שכחתי שתמיד אפשר לסמוך על קיצוני השמאל שיהפכו את דלי החלב על נעלי הזמש החדשות שלהם.
ומילה לישראלים באמריקה. חבר'ה, האדמה מתחת לרגליים שלכם מתחילה לרתוח. המלחציים נסגרים משמאל ומימין. אמריקה זה אחלה, לאמריקנים. אתם ישראלים. אתם על הכוונת. בואו הביתה. עכשיו. פה, לא משנה כמה קשה, לא יהיו פרעות. פה כשקשה, הכי קל.
בשר
השבוע הדליקה אותי ידיעה על כך שרמי לוי נכנס להשקעה גדולה בעולם הבשר המתורבת, יחד עם אחד מראשי חברות הבשר הגדולות במדינה. אם רמי לוי בפנים, סימן שזה עומד לקרות. הבן אדם לא מבזבז כסף סתם. תזכרו את הימים האלה, היסטורית זאת התקופה האחרונה שבה אוכלים בשר שמקורו בבעלי חיים. בקרוב ממש נאכל אותו בשר בדיוק, מודפס. לא חיקוי סויה. בשר מדמם בלי חיה מתה. יהיה עשן בלי אש.
איך מייצרים? לא יודע בדיוק, אבל בגדול לוקחים כמה תאים מבעל חיים, אולי אפילו עם מטוש, אולי במתחם "תן רקמה וסע", בעל החיים לא ניזוק, ומהתאים שלו מתחילים לשכפל רקמה ביולוגית שמודפסת במדפסת מיוחדת. עוד מעט, בעוד כמה שנים לכל היותר, הסטייק החביב עליכם יודפס במדפסת במפעל של "אדום" ולא יהיה כרוך בגידול בעלי חיים בתנאים מחפירים לצורך הריגתם ואכילת בשרם. כל זה יישמע לילדיכם שריד מעולם מטורף, ששעבד חצי מאדמותיו לגידול מזון לבעלי החיים ששימשו למזון. עולם שטינף את נהרותיו במי שפכים ושיחק עם המצפון של כמעט כל בני האדם, אוכלי בשר או לא. רק קומץ אטומים לגמרי לא שואלים את עצמם, כשהם חותכים את האומצה המדממת, למי היא היתה שייכת קודם ומה עברה עד הצלחת. טוב, אולי לא קומץ. נסחפתי. בכל מקרה, עוד מעט ההמבורגר שלכם ייצא ממדפסת, ואפילו לא תדעו.
לפני כמה שנים ביקשתי מהיחצן של המדינה, רני רהב, לארגן פגישה של מנכ"ל זוגלובק, לקוח שלו, עם קובי ברק, יזם ישראלי שהתחיל מהלך מקומי לייצור מלאכותי של בשר עוף אמיתי מרקמה. חשבתי שזה יהיה שינוי מדהים לחברת זוגלובק אם היא תשקיע במפעל לייצור בשר מהונדס, שיהפוך את כל אופרציית קטל החיות למיותרת. אמנם קשה לי להיפגש עם אנשים מתעשיית הבשר, יש לי רגשות קשים אליהם, אבל חשבתי שזה יכול להיות תיקון מדהים.
וכך היה. זוגלובק הסכימה להשקיע במיזם. עוף מלאכותי עדיין לא קרקר, אבל הלוואי שנשמע בשורות טובות מכיוונם בקרוב, ומשאיות עם פרות אומללות ותרנגולות מפוחדות יפסיקו להגיע לשעריהם. כך אני מקווה שגם מנהל חברת "אדום", ששם כסף במיזם של הדפסת הבשר, יהפוך את הכסף המדמם של החברה שלו למתנה הכי גדולה לכדור הארץ שיכולה להיות בדורנו. ייצור בשר אמיתי ללא גרם אחד של סבל בתוכו.
ביום ההוא אקח חזה עוף מודפס, ואקמח, ואטבול בביצה, בטח גם מודפסת, ואכין את השניצל המעולה שפעם ידעתי להכין, ואטגן בשמן מודפס, ואתן לילדות המודפסות שלי לאכול. ומה איתי? אני כבר מודפס. הנה פה, על הדף הזה.
הגמנסיה
בימים האחרונים, עם התפרצות הנגיף בגימנסיה רחביה, רואים במהדורות החדשות שוב ושוב את מדרגות בית הספר הזה, ומעליו השלט "הגמנסיה העברית". זה מצחיק אותי ומכאיב לי ברמה הכי אישית, בו בזמן. למדתי בבית הספר הזה, לפני הרבה שנים, ובמדרגות האלה עליתי וירדתי מי יודע כמה פעמים בתלבושת אחידה בצבע ירקרק־נזלת, ובזבזתי את ימי נעוריי.
אין לי שום טענה ספציפית למוסד הזה, או למוריו, שעשו הכי טוב שהם ידעו. אבל בתוך מסדרונות המוסד הוותיק הזה בלעו לי ארבע שנים מהחיים, ארבע שנים שיכלו להיות כה משמעותיות והפכו לרצף של שעמום בלתי נגמר ופחד יומיומי שמא אתגלה, שמא מישהו יציץ במחברת שלי ויראה שאין בה שיעורי בית, ואין בה סיכומי שיעור, ואין בה שום פעילות לימודית תקינה.
בין כיתות ה"גמנסיה" הסתובבתי כמו עב"ם, נער עם הפרעת קשב בלתי מאובחנת ובלתי מטופלת, לא מבין מה מנסים ללמד אותי, ולמה לכל הרוחות כולם מבינים מה שהמורה מדברת, ואפילו יודעים לשאול שאלות מועילות, ואני יושב, סופר שניות, מעסיק את עצמי במיקרו־ונדליזם של חריטה על שולחנות וחפירה בקיר בחוד של המחוגה, כותב עיתון יומי משעשע כדי להצחיק את כל היתר ולארגן לי מעמד חברתי סביר, ושואל את עצמי איך החלום להתקבל לבית הספר היוקרתי הפך לסיוט שלא נגמר, למסטיק שנמתח ומדביק לי את תקופת הנעורים למדרכה.
בכל פעם שרואים בחדשות את הכניסה ל"גמנסיה" על מדרגותיה, אני נזכר באיזו מרה שחורה הייתי עולה בהן בכל בוקר, ובאיזו הקלה הייתי יורד בצהריים, בדרך לכמה שעות בלי הלחץ הזה. אז, בשנות ה־70, לא היתה קורונה בבית הספר, אבל היתה בורות בטיפול בנערים כמוני, עם קשיים בלמידה.
כשראיתי בחדשות את עובדי הניקיון במבצע החיטוי הכללי למבנה, קיוויתי שגם שאריות הסבל שלי התקלפו מהאבן הירושלמית ההיא. קורונה עוברת בקלות בגיל הזה, אבל אסיפות הורים שבהן נאמר פעם אחר פעם שיש לילד פוטנציאל אבל הוא עצלן, או לא משקיען, או לא רוצה ללמוד - זכרן לא נמחה אף פעם. מקווה שהיום העולים במדרגות שמחים ליום חדש, ושהיורדים מצטערים שנגמר יום מבורך בבית הספר האהוב. ובריאות טובה לכל תלמידי בית הספר, מאברי ממחזור ס'.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו