התיקון שלו

נובמבר 2013, מחנה המוות בלז'ץ, מזרח פולין. אנחנו ישובים על הקרקע הקפואה, משלחת של כ־30 משתתפים שיצאה למסע תודעתי אל פולין ואוקראינה בעקבות השואה ועולם התורה והחסידות שקדם לה, וכל אחד מספר בתורו את הקשר המשפחתי שלו לזוועות. סיפרתי על אחותה של סבתי, ציפורה ויסברג הי"ד, שיחד עם בעלה אברהם ובתה הפעוטה נרצחו כאן, בזמן שהציקלון B עדיין לא הוכנס לשימוש - פשוט חיברו את ארובת הביתן אל אגזוז טנק סובייטי שהוצב מאחוריו, תוך שהנהג לוחץ על דוושת הגז שעה ארוכה.

"גם סבא שלי היה כאן", אומר בתורו מישהו לא מוכר עם שמץ של מבטא זר, "הוא היה לבוש מדי צבא גרמניים". דממה מעיקה שאף אחד מאיתנו לא מצליח לעכל מתווספת לקור המקפיא ממילא. "אי אפשר לסלוח על מה שהיה, אבל אנחנו חייבים לנסות לתקן ולו באופן חלקי". 

רק אז אני מחבר את המבטא עם החזות האירופית, אפילו גרמנית־משהו, שחלק מחברי המשלחת עוטים. הגינטרים. זו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם בני החבורה המופלאה הזו מהמושבה מגדל שלשפת הכנרת. תכולי עיניים ובהירי שיער, תמירים, חובשי כיפות סרוגות ובעלי מבטא יקי שלא הבנו תחילה את מקורו. 

מאי 2020, חוות המכלים של יקב רמת הגולן. מנהל החווה, היינן אייל צעיר, מוותיקי העובדים פה, זה שדבריו משכו את תשומת ליבי בעת המסע ההוא, מתפנה לספר לי את סיפורה של הקהילה הייחודית, ששורשיה בגרמניה וצמרתה במושבה מגדל, והכל בהשראתו של גינטר גוטשאלק ז"ל.

"המבטא שלי מסגיר מייד שלא נולדתי בישראל", אומר אייל, תוך שהוא מוזג לנו יין רוזה קר ומרענן, "הגעתי לפה מגרמניה עם המשפחה כשהייתי בן 22, אחרי תהליך ארוך ואיטי של התבוננות והפנמה. הצטרפנו אל גינטר ומשפחתו שכבר גרו ופעלו במגדל. דמותו והעשייה שלו הן תופעה מדהימה שממש שינתה את פני המושבה, וכולנו נסחפנו אחריו בזה".

רחל איילון, בתו של גוטשאלק, מצטרפת אלינו. "אבי נולד בחורף 1940, להוריו, ווילי ומרתה, בעיר רוטנבורג אוב־דר־טאובר, עיר הולדתו של המהר"ם מרוטנבורג. אביו, למרות שהתנגד למלחמה ולמפלגה, גויס למאמץ המלחמתי ונשלח כחייל בוורמאכט לחזית הרוסית, שם מצא את מותו ב־1944. את בנו ראה בפעם האחרונה שנתיים קודם לכן. גינטר ואחותו הגדולה גדלו ללא אבא, באווירה נוצרית אדוקה עם אמם, שטרחה רבות על פרנסתם ולא בחלה גם בעבודות פיזיות קשות.

על דרך התורה והמצוות. רחל איילון ומשפחתה // צילום: אייל מרגולין/ג'יני

"כשבגר מעט החל להתעמק בכתבי הקודש, הברית החדשה ואף הישנה, וכך שמע על ישראל - העם, הארץ והמדינה הצעירה. מתברר שהתארגנויות של צעירים גרמנים, שמתוך בושה על מעשי בני עמם בשואה ורצון לנסות ולכפר על פשעי הדור הקודם, היו תופעה רווחת באותם ימים. ב־1966, ומתוך רגש נוצרי־דתי עמוק, הוא הגיע לראשונה לארץ, כחלק מקבוצת מתנדבים, והיה שותף במשך כשלושה חודשים בהקמת 'כפר התקווה' שבקריית טבעון - כפר טיפולי לבעלי מוגבלויות, שפועל עד היום.

"הפעם השנייה שבה ביקר גינטר בארץ היתה לטובת הקמת בית ההארחה בשבי ציון, על שפת הים התיכון, שיועד לנופשונים לניצולי שואה. בשל הכשרתו כבנאי ויכולות הניהול והייזום שלו הוא טיפס ועלה בהיררכיה המקומית עד שנבחר לנהל את המקום. במקביל הכיר את אמא שלי, גוּדרוּן, מתנדבת גרמנייה נוספת בקבוצה, והם החליטו להקים משפחה".

הרתיעה מהגרמנים

באותם ימים נחשף גינטר לראשונה לזוועות האמיתיות שפקדו את העם היהודי כרבע מאה קודם לכן באירופה. הגילוי הזה טלטל אותו. הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה שהנצרות, דת האהבה, זו שהוא מאמין בה ופועל מטעמה, אפשרה כאלו זוועות. הוא עזב את הקבוצה ואת הכנסייה והחליט להתמסר לעזרה ליהודים היושבים בציון באופן עצמאי.

גינטר התגלגל לירושלים, וכשפנה למשרד הרווחה והציע להם את כישוריו, נשלח למושבה מגדל, שם פעל מעון ממשלתי לחוסים ברמות פיגור שונות. "אף אחד לא רצה להגיע לשם. הוא הגיע למעון ומצא את המטופלים שם יושבים בחדרים ופשוט 'דופקים את הראש' - פעם אחת פשוטו כמשמעו ופעם שנייה משעמום", מספרת רחל, המתגוררת כיום עם משפחתה ביישוב קשת שברמת הגולן. 

"הוא ניסה למצוא להם תעסוקה מתאימה, ועלה במוחו הרעיון לפתוח מפעל קטן לרהיטי גן מבטון. הוא הלך וקושש שאריות ממפעלי שיש, יצר שבלונות ייחודיות ולימד את החניכים לעבוד ולייצר שולחנות, ספסלים, ברזיות, ובהמשך גם הקים שם בית מלאכה לאמנות, עם רקמה ומוזאיקה". 

הקליטה במגדל בשנות השישים לא היתה פשוטה לגינטר ולמשפחתו. רוב האוכלוסייה היתה מורכבת מיוצאי תימן, כורדיסטן ותוניסיה, "ופתאום התחילו להסתובב שם חבר'ה בלונדינים, גרמנים, שגם העברית שלהם היתה רצוצה", אומר צעיר.

ישראל עמרוסי גדל במגדל ואף כיהן כראש המועצה המקומית בשנים 1993-2003 ושוב בשנים 2013-2018. "בהתחלה באמת היתה חשדנות כלפיהם מצידנו, המקומיים", הוא נזכר בהגעתו של גינטר ובני משפחתו, "זו היתה תקופה עם מתיחות בין־דתית בכל הארץ בגלל קהילת 'בית־אל' של אמה ברגר מזכרון יעקב, שהיתה אז בכותרות, ו'הנשמות הטובות' דאגו לומר לנו שגינטר היה בחברתה והמטרה האמיתית שלו היא להעביר יהודים על דתם. זה אמנם היה בניגוד להצהרות שלו שהוא רוצה לנסות ולכפר על פשעי הנאצים, אבל החשדנות קיננה, בעיקר כלפי כוונתו לרכוש שטח במקום. 

נולד בין הגפנים ונשאר בעולם היין. צעיר // צילום: אייל מרגולין/ג'יני

"לאחר כמה חודשים שהוא חי בינינו הבנו שאכן כוונותיו טהורות והוא באמת בא כדי לתרום ולא כדי לנצל. הוא הוכיח את זה בכל מעשיו - בפעילות הנהדרת יחד עם הנערים בעלי הפיגור שבמעון, שבהם השקיע בסבלנות בלתי נתפסת והוכיח את הרצינות שלו. עם הזמן אפילו הפכנו לחברים קרובים".

צעיר מוסיף: "היו בהתחלה אמירות בסגנון 'לא רוצים פה גרמנים', ואפילו כמה ילדים פה ושם שקראו לעברנו 'נאצים' בבית הספר, אבל מהר מאוד ראו מי זה גינטר ומה הוא עושה כאן לטובת מגדל והתושבים - וזה נעלם". 

הרוח היזמית של גינטר והרצון הבלתי פוסק שלו לעשות למען "הילדים של הקב"ה", כלשונו, לא נתנו לו להתנהל על מי מנוחות. הוא גייס תרומות מחו"ל והקים נגרייה, שבה בנו שולחנות קק"ל, טרמפיאדות עבור האגודה למען החייל ועוד. גם המשפחה שלו גדלה ונולדו לו חמישה ילדים - דוד, יונתן, רחל, גרשון ועמנואל, ועוד משפחות מגרמניה הצטרפו.

"אבא היה מלא חיות ושמחה, בעל אנרגיות בלתי נגמרות", אומרת רחל. "הוא היה פרויקטור בנשמתו וחיפש כל הזמן להקים ולעזור. אחרי המפעל הוא חכר שטח חקלאי ליד הכנרת והקים עליו בוסתן פרי מרהיב שקיים עד היום. המוטו שלו היה לחיות חיים מקוריים ופשוטים. הוא הקים דיר עיזים קטן במרכז המושבה, ואנחנו היינו חולבים אותן בידיים. מהחלב היה מכין גבינות, את הלחם אמא אפתה ואת הירקות גידלנו בגינה. הוא תמיד אמר ש'האוכל של האדם צריך לבוא מעד 40 ק"מ מהמקום שלו'".

לפני כשנה, והוא כבן 79, לקה גינטר בהתקף לב וליבו הגדול והרחב נדם. הוא נטמן בבית הקברות של מגדל, בחלקת "בני נח", שאת הקמתה יזם והיה שותף בהכשרתה. כשמסתובבים ברחובות מגדל, אין מי שלא דומע למשמע שמו. האיש פשוט מיתולוגיה. 

"אין במגדל מי שהוא לא עזר לו", נזכרים בערגה ותיקי המושבה, "מישהו צריך לתקן איזו דלת? גינטר הוא הכתובת", הם אומרים, "פעילות במועדון הקשישים? גינטר מגיע עם הגיטרה שלו ומבלה איתם שעות. פותחים גן ילדים חדש במעלה המושבה? גינטר מתנדב לקחת ברכב שלו את הילדים שגרים ברחובות למטה אל הגן בבוקר השכם וחזרה הביתה בסוף היום. היו ילדים שלא הסכימו ללכת לגן עם ההורים שלהם, 'רק עם סבא גינטר'. הוא התייחס לחוסים במוסד ממש כמו לילדים שלו". 

"עשינו יחד פרויקטים נהדרים למען הקשישים", נזכר עמרוסי, "המועצה היתה קונה את החומרים וגינטר היה בא ומתקן בעזרתם לתושבים את כל מה שצריך בבית, והכל בהתנדבות מלאה. אני זוכר יום אחד שהוא הגיע אלי בהתרגשות בבקשה לעזרה. 'קניתי פה חלקת אדמה ואני רוצה להקים עליה בית אבות', אמר, 'אבל בתב"ע היא מיועדת למגורים. איך משנים את הייעוד?' והוסיף שעדיין אין לו כסף כדי להרים את הבניין אבל הוא בטוח שהקב"ה יעזור לו. 

"היתה לו אמונה חזקה. הוא התחיל לתכנן את המבנה ויום אחד מגיע אליו אדם גרמני שמחפש לתרום בארץ. מתברר שזה היה בעלים של מפעלי עץ גדולים בגרמניה, ולאחר בדיקות ומו"מ נחתם איתו החוזה. ראינו ממש נס אמיתי שמתרחש בכוח האמונה שלו. ויחד עם הכל הוא חי בבית צנוע, נסע בטנדר ישן, היה עובד משש בבוקר ועד שבע־שמונה בערב. נשמה שקשה למצוא. ראית אצלו באמת אהבת אדם אמיתית". 

עם הבנים, עטוף בטלית

גינטר, על אף החיבור החזק לישראל וליהדות, מעולם לא התגייר, בניגוד לילדיו. "אבא חיבר שירי כיסופים ואהבה לבורא ושר אותם עם הגיטרה, הקפיד על תפילות ושיעורי תורה, ומאוד אהב את ההתכנסויות הקהילתיות בבית הכנסת", מספרת הבת רחל. 

"כששאלו אותו למה, ענה - 'אני, שנולדתי לעם הגרמני, לא ראוי להתגייר. אני עוזר מהצד. וחוץ מזה - אם סוכן מכירות של מותג מסוים ממליץ לך על סחורה של חברה מתחרה, זה נשמע הרבה יותר אמין...'"

עמרוסי: "גינטר היה מגיע מדי שבת לבית הכנסת ומתיישב במקום הקבוע שלו, סמוך להיכל. בן אחד שלו היה חזן, בן אחר קורא בתורה - והוא בכלל לא יהודי. בברכת כהנים היו באים אליו הבנים והוא היה מתעטף איתם בטלית ומברך אותם. זה היה מחזה מרגש".

אז למה אתם, הילדים, החלטתם להתגייר?

רחל: "הרצון להתגייר התעורר בנו כבר בגיל קטן וזה גם היה הכיוון שאבא כיוון אותנו אליו. 'אתם כבר דור אחר', הוא אמר. למרות שלא היינו יהודים וגדלנו בסביבה חילונית, משהו מהיהדות התעורר בנשמה שלנו. אבא דאג למול את כל הבנים בגיל שמונה ימים, כשביקרנו פסח אחד אצל דודים בגרמניה בגיל 8 לא הסכמנו לאכול לחמניות - 'זה חמץ', טען אחי דוד בלהט, והדודים לא הבינו מה נפל עליהם... כשבגרנו התגיירנו כולנו, אבל כל אחד בקצב שלו. אני הייתי הראשונה, תוך כדי השירות הצבאי. 

"אחרי הצבא נסעתי לגרמניה והתאכסנתי אצל אחי הגדול שהתגורר בזאארבריקן, לא הרחק מגבול צרפת. היה שם בחור ישראלי בשם ארז שלמד רפואה. מפעם לפעם היה מגיע לפעילויות בקהילה היהודית וככה הוא התחבר עם אחי. התחלנו לצאת וכבר לאחר כחודשיים הציע לי נישואים. כגיורת טרייה, היה לי חשוב שבבית שאקים נשמור שבת, כשרות וטהרת המשפחה וכמובן שנחזור לארץ. ארז, שבכלל הגיע מרקע חילוני, היה פתוח לזה והסכים. כיום ביתנו מיוסד ב"ה על דרך התורה והמצוות".

תחושת הבושה מול היהודים

צעיר (53) נולד בשם מרטין יונג בכפר קטן בוויין־שטראסה (דרך היין) הגרמנית, כעשרים דקות נסיעה מהגבול הצרפתי, למשפחה בת תשע נפשות. "יש בגרמניה 12 אזורי גידול יין, וזה שלנו, ליד אלזס, הוא הגדול שבהם. כל ילדותי חייתי בתוך עולם היין. היה לנו משק חקלאי שהתבסס על 60 דונם כרמים, בעיקר ליין לבן, שאותו מכרנו במכליות".

אייל, איך זה שמשפחה נוצרית מבוססת מגרמניה מחליטה לשנות את אורח חייה בצורה כל כך קיצונית?

"זה היה תהליך ארוך שהתחיל כבר אצל אביה של אמי, פרידריך ביין (1901-1985). עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא גויס לצבא ושירת כחשמלאי בשדה תעופה קטן. אחרי שבעלות הברית נכנסו לגרמניה נלקח בשבי הצרפתי ונאלץ לבצע שם כל מיני עבודות פיזיות קשות. אחרי המלחמה סבא היה שותף לתחושת הבושה של חלקים בציבור הגרמני על מה שעשו הנאצים, והתנתק מהכנסייה בגלל הגישה האנטי־ישראלית שלהם. 

"הוא היה בקשר קבוע עם בית האבות היהודי בעירנו ואפילו לקח אותנו, הילדים, לחוות איתו שם את ליל הסדר. הוא נסע להתנדב בארץ עם קבוצה של ידידי ישראל, שם הכיר את גינטר והתיידד עימו. מאז, בכל שנה, יחד עם סבתא הגיע לישראל לכמה שבועות של התנדבות.

 "במהלך שנות השבעים, ההורים שלי, יצחק ז"ל וחנה, ביקרו בארץ כמה פעמים, ולחלק מהנסיעות גם אנחנו, הילדים, הצטרפנו. אבא התקרב ליהדות יחד עם סבא. אני זוכר איך בגיל שמונים סבא התחיל ללמוד עברית - קרא מרטין בובר ואחרים - ולילה אחד העיר בהתרגשות את סבתא והם סיכמו ש'צריך להתגייר'. לצערנו הוא נפטר לפני שהספיק. 

"יצרנו קשר עם הקהילה היהודית בקייזרסלאוטרן, העיר הסמוכה, כדי להמשיך את התהליך. זה ארך כחמש שנים שבמהלכן גם החלטנו שאנחנו עולים לישראל. כשהשכנים שלנו בכפר שמעו על ההחלטה הם היו בהלם. כינו אותנו 'היהודים', אבל לא הרגשנו שהיתה מעורבת בזה נימה אנטישמית. 

"סבא מצד אבא, וילהלם יונג, אכן היה חבר במפלגה הנאצית בתחילת דרכה, אבל בסביבות 1933, אחרי שהבין מהו הכיוון שהיא חותרת אליו, עזב את המפלגה ואף היה ביקורתי מאוד כלפיהם, דבר שגרר איומים קשים ומפורשים כלפיו. בזמן המלחמה הוא היה כבר מבוגר ולא גויס וקצת לאחריה נהרג בתאונת דרכים". 

ואיך היה המעבר לארץ?

"הגענו לארץ בסוכות 1990, ממש לפני מלחמת המפרץ. אני לא הצטרפתי לגיור של ההורים בגרמניה, היו לי התלבטויות - היינו אמנם אנשים מאמינים אבל צעד כזה היה מרחיק לכת ולא הייתי משוכנע שזה מה שאני צריך לעשות. עליתי איתם לארץ כדי לעזור למשפחה להתאקלם, ואחרי חודשיים פה שיניתי את דעתי - היהדות נראתה לי פתאום אחרת לגמרי.

"בגלל שההורים שלי כבר היו יהודים אז גם אני קיבלתי תעודת זהות ומייד גייסו אותי לצבא ושובצתי לשריון. עדיין לא הייתי יהודי אבל כבר הייתי ישראלי. הגיור הושלם במקביל לטירונות. זו היתה תקופה נפלאה - השירות היה כור היתוך והעברית שלי השתפרה שם פלאים".

ועם ההכשרה שלך היה אך טבעי שתעבוד בתחום היין.

"טבעי כן אבל בכלל לא טריוויאלי. זה ממש היה במקרה. בסוף 94' נסעתי עם אשתי הטרייה לעשות שבת ביישוב יונתן בגולן, והמארח שלנו סיפר שמחפשים עובדים ליקב הצעיר שבקצרין. קבעו לי ראיון ויומיים אחרי שהסכמתי לגור בגולן - זה היה תנאי הקבלה - התחלתי לעבוד שם". 

מהר מאד מונה אייל למנהל הייצור ולפני כשלוש שנים הצטרף לצוות הייננים של היקב. "היתרון שלי הוא שאני מגיע מהשטח. אין מכונה שלא עברה דרכי, וחוץ מזה", הוא צוחק, "אני גם שומר שבת ולכן היחיד שלא זקוק לליווי של משגיח בעשיית היין".

השפעה ערכית ומוסרית

כיום מונה קהילת הגינטרים עשרות חברים ובני משפחותיהם, חלקם אף נשואים עם תושבי מגדל שורשיים. כולם ממשיכים את דרכו של גינטר ופעילים בעמותה - במעון, במפעל הבטון, בדיור המוגן - ובכלל בעשייה ובפיתוח המושבה. גם אלו שבחרו לגור מחוץ למושבה נשארו קשורים למורשת של גינטר. 

"הוא ואשתו גודרון שתבדל"א עשו גדולות ונצורות במגדל", אומר עמרוסי, "היתה להם השפעה נפלאה מבחינה מוסרית וחינוכית, וכיום גם בני הדור השני והשלישי נרתמים תמיד לסייע".

ואייל מסכם: "פעם מישהו שאל את גינטר - אתה הרי איש כפיים, לא איש חינוך, אז איך זה שכל הילדים שלך ממשיכים בקו שלך ואת העשייה שלך? הוא ענה לו - 'אני עשיתי 'דיל' עם הקב"ה - אני אדאג לילדים שלך, ואתה תדאג לילדים שלי'".

לאחר פטירתו של גינטר, ממשיכים משפחתו והקהילה את מורשתו ופועלים הן במסגרת העמותה שהקימו על שלל פעילויותיה והן באופן אישי ותורמים ליישוב ולתושבים. נתנאל אלפסי, ראש מועצת מגדל: "המושבה מגדל ואני באופן אישי זכינו להתברך באנשים כאלו. אנחנו מתכוונים בזמן הקרוב להעביר החלטה ולהנציח את גינטר בקריאת 'הבית הירוק', מועדון פעילות היום לקשישים שבמושבה, על שמו ולזכרו. יהי זכרו ברוך".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו