שקט, אוכלים

"פאסטל"

מרגישים כמו חלוצים

לרגע, כשנכנסים אל תוך המסעדה הממוקמת בין מוזיאון תל אביב לבניין האופרה ותיאטרון הקאמרי, אפשר לחשוב שבעצם שום דבר לא השתנה. מארח תל־אביבי טיפוסי, שנע בין אנטיפטיות אופיינית למקצוענות, מפטפט באנגלית עם קול מהצד השני של הטלפון שמבקש להזמין מקומות ובודק אם נשארו ימים פנויים. כשהשיחה מסתיימת ועוד הזמנה נלקחה, קובי בכר, השף של המקום, מחייך: "בהתחלה כששמעתי את השיחות האלו זה הפתיע אותי. איש לא שואל על מרחקים בין אנשים, איש לא שואל על מסיכות, על אלכוג'ל או על מדידת חום. לא האמנתי שאנשים יחזרו ככה ישר לשגרה".

קובי בכר // צילום: יוסי זליגר

בתחילת השבוע הקרוב המסעדה תפתח את שעריה, וכבר עכשיו קשה מאוד למצוא מקום. "אני מרגיש שאנחנו כמו החלוצים של האזור הזה", אומר קובי, "כשבאנו הדלקנו את האור ובעוד שבועיים כבר ייפתחו המקומות האחרים סביבנו ואנשים יעברו להתעסק בהם. זו תהיה בעצם נורמליות. נתחיל בשלבים את החזרה לשגרה ולאט־לאט נחזור לקצב רגיל. הפחד שלנו הוא אותו הפחד של כולם, שבעוד חודשיים נרגיש את המצב כמו שהוא באמת וההתלהבות של ההתחלה תיעלם". 

"אמא"

עצבות הכיסאות ההפוכים התפוגגה

"לא ציפיתי שהפתיחה שלנו תהיה חזקה", אומר יורם בנימין, אחד המסעדנים הוותיקים בירושלים. "אני ארבעים שנה בעסק הזה והניסיון עוזר לי. זה לא פסימיות, אבל אני מכיר ויודע שלוקח זמן לחזור לעניינים. הבעיה היא שתקופה כזאת אני לא זוכר אף פעם. כשהיו הפיגועים הגדולים, לדוגמה, אפילו בתוך המסעדות, אנשים היו עולים לירושלים לאכול ולהזדהות איתנו. עכשיו, איש לא ידע מתי זה ייגמר ואף אחד גם לא היה יכול לבוא". 

סועדים במסעדת "אמא" // צילום: אורן בן חקון

טיפין־טיפין זלגו למסעדה לקוחות קבועים שביקשו לוודא שאכן המקום חזר לפעילות. חבורת נשים צעירות הרימו לחיים, חוגגות עם עצמן את החזרה לשגרה. "אין מראה יותר עצוב ממסעדה עם כיסאות הפוכים על שולחנות, וזה המראה שקיבל אותנו בכל בוקר בחודשיים האחרונים כשעשינו משלוחים", אומר יורם, "הייתי מסתכל על זה ונהיה עצוב. לכן, איך שלא הופכים את זה, לראות את השולחנות והכיסאות במצב הטבעי שלהם עבורי זה דבר מרגש, כי זה מרגיש שחזרנו לאיך שהדברים אמורים להיות ואתחלנו מחדש את המסעדה. אני אופטימי, בקרוב האנשים יחזרו לירושלים ואני אפילו מתכנן לפתוח מסעדה חדשה".

"הקוסם"

עוד תיק לחלק בממשלה

"בסוף אנשים הכי מתגעגעים לאוכל הזה", מסביר לנו אורן, שעומד בתור הארוך שמשתרך אל מעבר לפינת רחוב המלך ג'ורג', תל אביב. "לחציל, לפלאפל, לשווארמה בפיתה - על זה חשבתי כל החודשיים האלה וזה מה שהיה חסר לי". אריאל רוזנטל, הקוסם, מחייך ומהנהן בהסכמה: "אני חושב שהאוכל שלי, העממי, ישב לאנשים בדיוק על המקום של הגעגוע, ועכשיו הם חזרו כדי למלא את הגעגוע הזה". 

גם "הקוסם" חוזר לעצמו // צילום: יוסי זליגר

במהלך הסגר קיבל אריאל הודעה שספר הבישול שלו על החומוס הישראלי זכה בפרס יוקרתי בקטגוריית ספרות האוכל הבינלאומית. הוא תויג ברשתות החברתיות על ידי אלפים ברחבי העולם שהכינו את המתכונים שלו בבידוד. "אני חושב שהתקופה הזו היתה תקופה של זיקוק. שהרבה אנשים שעוסקים באוכל פתאום הבינו שמעכשיו הם צריכים להביא את האמת שלהם לתוך הצלחת. ואני אגיד לך עוד משהו, שחשוב לי להגיד: הגיע הזמן שיהיה למדינה הזאת שר קולינריה. המסעדנים צריכים להתאחד ובקול אחד ובלי מריבות, לדרוש שר שיטפל בעניינים שלנו, אנחנו הרווחנו את זה אחרי שנים של עבודה מאומצת, וזה העתיד לנוכח השינוי הגדול שעומד בפני עולם הקולינריה הישראלי".

"החבית"

בכל זאת - הישראלי השתנה לטובה

הדיון האם רצועת החוף החיפאית היא המנצחת ביופייה בין חופי ישראל, הפכה קשה יותר כשהניקיון של הסגר האחרון העניק למים גוונים של הבהאמס פינת הוואי. חוף דדו המה השבוע באנשים מכל הגילים, כשבאמצע יום העבודה החליטו לקחת יום חופשה. בניגוד לתל אביב, כאן המלצריות מסתובבות עם מסיכות והמרחקים בין השולחנות מדויקים על המילימטר. "אנשים לא באמת התגעגעו לאוכל או למסעדה מסוימת", אומר ליאור שלום, הבעלים, "אלא קודם כל לאווירה. לשבת במקום שהם אוהבים ולהיות סביב אנשים. זו התחושה".

הלקוחות חזרו ל"החבית" // צילום: מישל דוט קום 

ליאור מודה שההתחלה היתה קשה, אבל כשהשמש עמדה להיעלם ולסגור את היום הראשון של החזרה שלנו לחיים, הוא התעקש לראות את החיובי: "הישראלי השתנה לנו מול העיניים. כל מי שנכנס ביקש לשטוף ידיים, בדרך כלל אנשים לא מחכים למלצרית וקופצים לקחת משהו לבד, ופתאום הם חיכו בסבלנות עד שיגישו להם את האוכל או את המזלג שחסר להם. היתה תחושה באוויר שהישראלי מעריך פתאום יותר את השגרה הזו, והוא מתנהג הרבה יותר בסבלנות. אני חושב שזה משהו שעומד להישאר".

מלון גורדוניה

הגעגועים לתור במזנון

ההתרגשות מכך שהתיירים המקומיים כבר לא צריכים להזמין אל הדלת שירות חדרים, נתנה את אותותיה במלון הקטן כבר בשעות הבוקר המוקדמות. זה הכי קרוב, כך נדמה, לשיגרה הכל כך חסרה להם ואולי אף לנו, בתוך החופשה. "הסיפור הוא קודם כל המזנון, הבופה", מסביר גדי פריבר, מנכ"ל מלון הבוטיק הממוקם גבוה, רגע לפני הכניסה לירושלים. "לישראלים הכי חסר המזנון. אני יכול להגיש להם עם מלצר וכפפות את כל האוכל מהמזנון, אבל הם רוצים לקחת בעצמם כי זה אנחנו, הישראלים".

מלון "גורדוניה" // צילום: אורן בן חקון

פריבר, אחת הדמויות הוותיקות בעולם התיירות הישראלי, טוען: "בסוף האנרציה תנצח ובתוך שבועיים כולנו נעמוד חזרה ליד המזנון, זה ברור. אם אנחנו מתחבקים אחד עם השני ברחוב, למה שלא נעמוד בתור אחד ליד השני. מבחינתנו, הקורונה נגמרה". 

ועם זאת נדמה שהמזנון הוא הבעיה הקטנה ביותר של עולם התיירות בשנה הקרובה. "הישראלים ישכחו הכל מהר מאד, אבל בלי תיירות חוץ יש מלונות שייאלצו להישאר סגורים עד ספטמבר וזה למעשה מכה שנדמה שהמדינה לא מבינה את העוצמה שלה. בסופו של דבר אנחנו יכולים לדבר על תיירות הפנים, אבל אם לא יקרה משהו יוצא דופן, בתקופה הקרובה יעמדו אחד ליד השני במזנון רק ישראלים ואם מישהו חושב שככה התעשייה הזו יכולה לשרוד, הוא טועה". 

"סיטארה"

בסוף התשוקה ניצחה

"היה לי חלום אחד כל הקורונה", מתוודה אישה מבוגרת במשקפי שמש רחבים בפני המארחת והבעלים, הראל בלו, כאשר היא עומדת בכניסה למסעדה התל אביבית, "חלמתי על הרגע שבו אני שותה כוס יין מול הים אצלכם. ידעתי שהדבר הראשון שאני עושה ביום רביעי בצהריים זה להתייצב כאן ברגע שאתם פותחים".

 

"סיטארה" // צילום: יוסי זליגר

הים האינסופי הניבט מאחת המרפסות הכי יפות בתל אביב, הופך אותה כבר שנים לאחת המבוקשות בעיר, "אבל פתאם לא רק ששמו לנו ברקס, אלא הרימו הנדברקס ועפנו", מסביר בלו , "כבר כשזה קרה ידעתי שאנחנו לא נסגור לצמיתות ושאמשיך ללכת עם התשוקה שלי, שהיא תנצח בסוף. אבל זה היה הדבר היחידי שידעתי". 

לאט לאט המלצרים והטבחים נכנסים למשמרת. הם לא התראו חודשיים, אבל לא רצו לוותר על מקום העבודה שלהם וקיוו שהוא לא יוותר עליהם. הלקוחות מזהים את הצוות ששירת אותם אי שם, בעולם הישן של לפני שלושה חודשים, ומודים שעכשיו הם מרגישים בבית. 

"לפני הקורונה ידעתי שהמקום שלנו צריך שינוי. הכיוון המרכזי היה להפוך את המקום לכשר", מסביר בלו ולוגם מכוס היין. "אני יודע שזה מה שצריך לקרות ושאני צריך לדאוג הלאה כדי לשרוד בתחום הקשה שלנו. המדינה עד כה פיצתה אותי בעשרת אלפים שקל, זה בקושי מספיק למזונות".

קפה מולי

הפעם בלי מלצריות

אצל מולי שוורץ בקפה השוכן בקומה התחתונה של מרכז מיקאדו, הלב הפועם של שכונות צפון תל אביב שנוגעות כבר ברמת השרון, הפרלמנטים חזרו ביום רביעי בדיוק לנקודה בה הפסיקו לפני חודשיים וחצי. עסקנים פוליטיים, ספורטאים ועקרות בית נואשות התערבבו אלו באלו ממציאים לעצמם מחדש את השגרה.

בנו של מולי עסוק בהדבקת המדבקות שמסמנות שמה שהיה כבר לא מה שיהיה. בעזרת מטר הוא מסמן לבאים לאסוף את הקפה היכן הם צריכים לעמוד מעתה ועד הודעה חדשה. "היינו סגורים חודשיים", מסביר מולי, "לא פתחתי לדקה אחת. לא רציתי, עם כל הכבוד לרון חולדאי שעצם עיניים ונתן לפתוח כדי להתנגח בממשלה. אני עסק קטן, בית קפה, כשבא גל גדול כמו הקורונה אני לוקח אוויר ונכנס מתחת למים. מנסה לשרוד. גדעתי לעצמי יד כדי להציל את כל הגוף. הבאתי כסף מהבית ואמרתי שזה בשביל להציל את בית הקפה".

"קפה מולי" // צילום: יוסי זליגר

אנשים מבקשים סליחה, לוחצים ידיים ומאחלים בהצלחה. לעיתים נדמה שאנחנו באירוע משפחתי מרוב החיבוקים ולחיצות הידיים של העוברים ושבים.

"פיטרתי את כל העובדים וצמצמתי את ההגשה. מהיום אנשים יקחו את הקפה וילכו לשבת. אין מלצרים ומלצריות יותר", מבהיר מולי, "אני לא מתכוון להביא עוד כסף מהבית. אשאיר את המקום פתוח בשמחה וכולנו נמשיך להיפגש בו. אם לא, נסגור. אני בן 63, אלך הביתה אחרי 12 שנה שניהלתי כאן את העסק. הבן שלי ייצא לדרך שלו, הוא בחור צעיר".

 

מסעדת אלטה

חיים כהן כבר בדרך

רגע לפני שהקורונה פרצה לחיינו, מסעדת אלטה ("סנפיר" בספרדית) הטבריינית הייתה הבון טון החדש של מבקרי המסעדות התל אביבים. הביקורות השתפכו ופירגנו ובעיקר דיברו על כך שסוף סוף טבריה, הבעייתית כל כך מבחינה קולינרית, מצאה מקום חדש שבו התייר הישראלי והזר יוכלו לאכול בו במהלך החופשה הצפונית. אבל אז הכל נעצר והישראלים, שנהרו כדי לבדוק את האטרקציה התיירותית החדשה, עשו פרסה בשעה שהכנרת שהלכה והתמלאה נותרה מיותמת.

מסעדת אלטה // צילום: גיל אליהו/ג'יני 

השבוע, כשנדב דיין, בחור צעיר ושאפתן מהמושבה מנחמיה הסמוכה, סובב את מפתחות הכניסה והכין בצוותא עם הצוות שלו את הפתיחה המחודשת, בתקווה שהמומנטום שנקטע לרגע יחזור והפריצה אל לב ליבה של הקולינריה הישראלית יימשך. טלפון אחד מחיים כהן, שהודיע שהוא עומד להגיע ולצלם ספיישל משותף על שפת האגם, הוכיח שאולי הדברים יכולים להימשך בדיוק מהנקודה שבה הם נעצרו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו