כל העולם פוליטיקה, פוליטיקה, פוליטיקה. בלשון הגדת חג הפסח ההולך וקרב: מה נשתנה מעשה המרכבה של הממשלה הבאה מכל הממשלות? שבכל שנות הבחירות אנו מקימים ממשלה לזמנה, ואילו הלילה הזה מרכיבים שתי קואליציות - האחת ל־2013 והאחרת לזו שיהיה צורך לגבש בעוד שנה וחצי אם וכאשר יאיר לפיד או נפתלי בנט ימאסו במנהיגותו של בנימין נתניהו ויבקשו להפילה.
זו אינה הברקה ממוחי הקודח אלא מפי אחד מגדולי המומחים של הליכוד: לדבריו, גם אילו בנימין נתניהו היה מוכן לנטוש למען הברית החדשה את ש"ס והחרדים - הוא חושש שהמשבר הבא לא ימתין ארבע שנים ובאמצע 2014 ייאלץ ראש הממשלה לבקש בבושת פנים את תמיכתם של החרדים - זו שעליה הוא נתבע לוותר עתה.
"אני יודע ש־80 אחוזים מהציבור רוצים לראות את החרדים מחוץ לממשלה", התבטא בימים האחרונים, "אבל מה אעשה כשאזדקק להם בעוד שנה וחצי"?
זהו, בפועל, לב העניין. יאיר לפיד הבטיח לנתניהו לכהן בממשלתו ארבע שנים וחצי ולאחר מכן תהיה ביניהם התמודדות גלויה בקלפי.
באותה עת נפתלי בנט שיגר אליו שליחים להכריז בשמו כי יעבוד עימו ביושר וביושרה ובנאמנות ובחריצות. ובכלל, נאמר בשמו של בנט, פניו לעסוק בעיקר בנושא הכלכלי ובפירוק הקרטלים, הריכוזיות, ובפתיחת הפקקים בנמלים המייקרים את הייצוא והייבוא.
אלא שנתניהו מאזין באוזן השלישית, הפנימית, ואינו מאמין להם.
במדעים המדויקים יש הוכחות ניצחות. לא בתורת המשפט ובמדעי הרוח ובפוליטיקה. גם במדעים ובמקצועות אלה יש הוכחות תבוניות, אבל השחקנים סומכים על רחשי הלב, על תחושות.
אני מאמין ללפיד ולבנט. אולם נתניהו באורח לגיטימי - וכמי שיש לו מה להפסיד בפועל - אינו מאמין להם. על זה קם ונופל המשא ומתן. על זה חש בנימין נתניהו כי הוא חייב לנהל את המשא ומתן של 2013 - כאילו הוא מתמקח כבר גם על הרכבה של הממשלה הבאה.
השלטון אשר ייצר את הנוסחה המקורית של תקציב דו־שנתי מוצא את עצמו כמעט במקביל מנהל משא ומתן על דו־ממשלה. מרתק. ייחודי. נטל.
להחזיר עטרה ליושנה
במצב זה שרי הליכוד מתוסכלים. מי היה מאמין כי שלושה ימים לפני תום תקופת ההרכבה ייסע גדעון סער להרצות באילת? וגלעד ארדן יטוס ללונדון? וסילבן שלום יתבקש לפעילות אד־הוק מול החרדים, ושאר הזמן בצל? וזאב אלקין יתהלך בכנסת עם שפעת ובלי מידע, פנוי להובלה נקודתית לבקשת ראש הממשלה? המציאות ב־2013 היתה בלתי אפשרית ב־2009.
הליכוד ביתנו - סיעה אחת דו־ראשית - ממתינה בדריכות. עוד לא הגיעו לשלב חלוקת התיקים בממשלה אשר לא תפחת אמנם כדי 18 שרים כפי שתבע לפיד אבל לבקשתו תמנה 24 ולא 30. נתניהו יקבל מחר ארכה של שבועיים והדעת נותנת כי ירכיב ממשלה כלשהי סמוך מאוד לפקיעת תאריך ההקמה. היתרון היחיד שיצמח לו מכך הוא שיוכל למנות את השרים בחופזה ולא להניח לבלתי מרוצים להתארגן ולהכביד על תהליך אישור הממשלה במליאת הכנסת.
בכירי הליכוד (כמו ח"כי יש עתיד בהוראת לפיד והבית היהודי לרצונו של בנט) שומרים על קשר שתיקה. אבל רובם ככולם - לא כולם - סבורים כי המהלך המאומץ האחרון להפריד בין לפיד לבין בנט לא יצלח. לא רק מפני שלפיד חייב להוכיח לבוחריו כי הותיר את ש"ס והחרדים מחוץ לחדר הישיבות של הממשלה לתקופת זמן של כמה חודשים אלא מפני שחרש־חרש בנט מעוניין בכך יותר ממנהיג יש עתיד.
הרבנים הדתיים־לאומיים נושלו על ידי ש"ס והחרדים מרוב עמדות המפתח בערים ובמוסדות הדת. הם רוצים להחזיר עטרה ליושנה. כדי להגיע ליעד הם צריכים למי שיילחם בעבורם. האיש מסיירת מטכ"ל ומגלן מבטיח להם לכבוש את היעד. הם יניחו לו לנסות. לכן ההסדר שלו עם לפיד אינו רק מסד מאוחד של הידברות בסגנון חדש אלא גם אינטרס משותף לטווח בינוני.
הם עדיין חדשים ומבינים כי אם במבחנם הראשון לא יעמדו על מילתם ייראו בבת אחת כמו הפוליטיקה הישנה. הדבר האחרון שלפיד ובנט רוצים הוא לראות את דמותם לצד עמיר פרץ ב"ארץ נהדרת". להערכתם, ברגע שנתניהו יבין זאת הוא יעדיף אותם על ש"ס והחרדים אם גם בחוסר נחת. בעיקר שתקוותו כי שלי יחימוביץ' תחצה את הקווים לא תתממש. גם היא אינה רוצה למצוא את עצמה ב"ארץ נהדרת".
חייבים להכיר במציאות ולא לשגות בהצגה בלתי מציאותית של הדברים. במשך שנים נהג עורך הדין דוד שמרון - בלי כל קשר למשא ומתן שהוא מנהל עתה מטעמו של נתניהו - לספר על חוויה שאירעה בהשתלמות של קציני מילואים. כאשר הרופא שהרצה בפניהם הודיע כי רק הוא ועמיתיו מוסמכים ורשאים לקבוע מותו של אדם קם אחד הקצינים, רואה חשבון במקצועו, והציג קושיה: ומה במקרה שהגולגולת נפרדה מן הגוף? גם אז אסור לקצין לקבוע מוות? השיב הרופא תוך התעלמות מהמצב: "במקרה זה יש לפנינו שתי גופות וחובה להמתין לרופא שיקבע את המוות".
חבל ששמרון אינו חוזר על סיפור המעשה בהקשר להתבוננות בלתי מציאותית של הצדדים בהתנהלות המשא ומתן.
שתי הערות
נחוצות שתי הערות כלליות בעניינים שהם יותר פוליטיים, עקרוניים ופסיכולוגיים:
• הפוליטיקה הישראלית תאבת הכוח מוציאה שם רע לאופוזיציה, וחותרת בכך תחת מעמדה של הדמוקרטיה. בעולם הנבון והנאור מקובל שהאופוזיציה טוענת לכתר ומנסה להדיח את הממשלה. רק בישראל התפתחה מין תרבות שלפיה מפלגה חייבת לשאת באחריות משנית לשלטון כדי להיות ראויה לזכות בבחירות הבאות. אופוזיציה סובלת בעולם מנחיתות מסוימת. כמו שחמטאי המשחק בכלים שחורים, או אמן הטוען לכתר האלוף, אבל אם יוצא בתום סידרת משחקים בתיקו נשאר התואר בידי מי שכבר מחזיק בו, ואולי כמו בדוגמה הפשוטה של קבוצת כדורגל היוצאת למשחק חוץ. זו אופוזיציה, ויש לה תפקיד חיוני בממלכה.
• המפלגה הגדולה חייבת להיזהר או להימנע מדמוניזציה של שותפיה בקואליציה. איני מאמין כי לפיד ובנט נכנסים לממשלה כדי להפילה במתכוון בעוד שנה וחצי. הם רוצים להצליח. להשביע את רצון בוחריהם. בעוד שנה וחצי לא יהיו יותר דירות ולא תוכנית ליבה ללימודי חרדים, ושום מתווה לא יניב עוד גיוס בהמונים של צעירים חרדים לצה"ל, ואם לפיד ובנט ומפלגותיהם יחזיקו בתיקים אלה טרם יהיה להם מה להציג בפני הבוחרים בתרועת ניצחון. הסיכוי היחיד שלהם להכריז בפני הבוחרים בטענת "צדקתי" הוא דווקא בכהונה ממושכת ומאומצת.
מבחן תום הלב
בלשכת נתניהו סבורים כי לא כלו כל הקצים. אמנם קשה להרכיב ממשלה של לפיד ובנט עם החרדים, אבל למה לא בשני שלבים? ישאירו תיקים ראויים לש"ס והיא תצטרף בעוד כמה חודשים. רק שצעד כזה - שהוצע כאן מייד לאחר הבחירות בעקבות מנחם בגין ב־1977 - מצריך הסכמה שבשתיקה בין הקואליציה המוקמת עתה לבין ש"ס בנוגע לתיקים שממתינים לה.
הנושאים ונותנים מדברים על הרכבת ממשלה ומכנים את ההצעה כשיטת שני השלבים - "טקט־1" ו"טקט־2". הליכוד טוען בהיגיון כי אם בנט ולפיד כנים בנכונותם לקלוט את ש"ס בממשלה, עליהם להשאיר לחרדים תיקים בעלי ערך כבר עכשיו. תביעת הליכוד היא מעין נייר לקמוס לכוונות הבית היהודי ויש עתיד באשר לצירופם של החרדים לממשלה בעוד כמה חודשים.
זו ההצעה היותר מתונה האפשרית. כל השאר - חלומות באספמיה. צירוף של העבודה והחרדים? או יש עתיד, הבית היהודי והעבודה? ואולי החרדים והעבודה בלבד, ואילו יש עתיד והבית היהודי בגלות, באופוזיציה? לא סביר. גם לא סביר שיוכרז על מערכת בחירות נוספת.
נתניהו הוא המועמד הכמעט־מוסכם על הכנסת לתפקיד ראש הממשלה. אם ייטול ממנו הנשיא פרס את סמכות ההרכבה - אין לו על מי להטילה ברצינות. הקואליציה לא תפיל את ממשלתו מפני שאין לה מועמד חלופי מכאן ועד לסיום כהונת הכנסת ה־19 בעוד שלוש שנים, לפחות.
כמו כל ממשלה, שריה ישתבחו בה, אפילו בהפרזה. דוגמת הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. כאשר כינס את ממשלתו לישיבה ראשונה בבית הלבן ב־1961 העיר בשבחה כי מעולם לא היה בו ריכוז כה גבוה של יכולת ואינטליגנציה כמו בקבוצת השרים אשר זימן יחדיו, ואז הוסיף בחידוד: "לבד מהיום שבו הנשיא תומאס ג'פרסון הסתובב פה לבד במאה ה־18". אם יחזור נתניהו על ההלצה - מי יהיה הג'פרסון שלו? כולם יחייכו, ואיש לא יציג שאלה כזו.
בנתונים שנוצרו הצירוף של הליכוד ביתנו, יש עתיד והבית היהודי הוא הציר הפחות רע. עם זאת, אין צורך בחגורת ביטחון מלאה ומוחלטת כדי לנווט ממשלה כזאת. שלושה חודשים אחרי כינונה איש לא יזכור כמה חרדות שווא ליוו את הקמתה. פזמונו של רבי נחמן מברסלב צריך לזמזם במוחו של נתניהו בצאתו מחר ממשכן הנשיא: "והעיקר, לא לפחד כלל".
לחלץ מערימת התבן
אתנחתא מהפוליטיקה: בעוד כמה ימים יצוץ על המדפים ספר שכותרתו "השירים הכי יפים בעברית". האוסף נערך על ידי מנחם בן ודורון קורן. כל גדולי השירה העברית. ספר שהוא כמו מירוץ שליחים. רודפים בסקרנות שיר אחר שיר, דף אחר דף.
לא הייתי נכנס לתחומם של המבקרים לולא הסבר מרתק שנתנה אסתר ראב ממשפחת מייסדי פתח תקווה לשאלה מדוע לא פירסמה קובץ שירים במשך 33 שנים. נתן זך הביא מדבריה: "יש כל כך הרבה שירים. פחדתי שספרי יטבע בערימת התבן". זך השיב לה אחרי עשרות בשנים: "שירה טובה תיכתב תמיד. נוציא אותה על ברכינו וציפורנינו אם יהיה צורך להרחיק לכת עד כדי כך - מערימת התבן שבה טבעה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו