כשהייתי בת 24 וחברת החדשות של ערוץ 10 בת יום, שימשתי כתבת בערוץ. היינו חבורת בני 20 שלא היה להם אכפת שגויסו כטייפ־קאסט - האתיופית, הדתי, המזרחי, המתנחלת - כל עוד הם משדרים בטלוויזיה. ראיתי בעבודה שלי שליחות. הבאתי אל המסך את דמויותיהם המופשטות מסטריאוטיפים של אחיי המתנחלים. נלחמתי עבורם. לא חיכה לי חטיף שוקולד בסוף כל יום. זה לא שהמתנחלים דאז צפו בטלוויזיה או ידעו להעריך.
באחד הימים השגתי הסכמה לראיון מאחת הנשים העזות והמרתקות בשומרון. היא גרה בבית מיתולוגי, מוקף שדות מוקשים ירדניים, בחווה מבודדת שרכש בעלה, אגדה מקומית בפני עצמו. הגענו אל הבית, אני והצוות. היא פתחה את הדלת כדי סדק, סקרה אותי וביקשה שנחכה בפתח. "אני לא נותנת לה שום דבר בראיון", אמרה בטלפון למישהו. "אפשר בכלל לסמוך עליה?"
בראיון היתה חביבה, אך חוסר אמון כלפיי נשב מקירות הבית. נפגעתי עד עמקי נשמתי. גרתי אז בקרוואן במאחז. לא מיזם תקשורתי קצר מועד, כי אם ארבע שנות מגורים בגבעה שבה 20 איש ואישה, וסוס.
ישבתי בביתה שקטה, אצבעותיי מציירות שמיניות על החצאית, מנסה להבין מה חטאי. הרי סיכמנו מראש על הראיון, וידעה מאיזה רקע אני. האם היותי נציגת ה"תשקורת" מחייבת שאתרשע כלפיה? האם חששה מצוות הצילום? למודת סטירות מעיתונאים, אולי חשבה שאנסה להכשיל אותה, להשחיר? או שבן השיח שעימו התייעצה דיווח לה שפרסמתי מאמר אישי על דחיית הבאת הילד הראשון, וכך הועברתי לצד האויב.
שחזרתי את היום ההוא עם חברה. היא עשתה לי את המבט המצומצם, סקרה אותי בחרכי עיניים מבהונות עד מטפחת, עברה על החצאית שלי, על הביוגרפיה (הכל היה תקין: אולפנה בעפרה, שירות לאומי, נישואים בגיל 20, מגורים ברחלים) - ופסקה: את מטופחת מדי. המרואיינת הבינה שאת לא משלנו, כי יש לך לק אדום על הציפורניים. נעלי עקב בסתם יום חול. אודם. מעיל עור.
אני לא יודעת אם זה מה שהיה שם. כתחביב אני לוכדת מאז ברשת הפרפרים שלי את חוסר האמון שמבצבץ כלפי נשים ואנשים מטופחים־מדי. בכל המגזרים. אתיקה ואסתטיקה לא ירדו יחד לעולם. אישה מטופחת מאוד לא מעוררת רושם של אדם עמוק. רב עם בריכת שחייה בחצר הבית לא מעורר אמון כצדיק.
אנחנו רוצים את אנשי הרוח שלנו עירומים מגוף. לסופרת ראוי שיהיו קצת שערות שיבה, למשורר אסור ללכת לחדר כושר, מנטור רוחני צריך לנסוע באופניים, לא במכונית יפה, פרופסור לפיזיקה תעורר חשד אם תמרח לק על ציפורניים ארוכות, ומה פתאום היסטוריון בונה קוביות בחדר כושר. כך שמתנחלת אמיתית, שעוברת את משוכת העיניים המצומצמות, לא יכולה (בשנת 2003) ללכת במעיל עור קצר. כי אנשי האמת שליבם נקי לא זקוקים לעיצוב גבות. יראי השמיים לא מצטופפים ליד הקופות בסייל סוף עונה. חלק מזה הולך ומשתנה, ועדיין, השקעה רבה בגוף היא הוכחה תומכת שלפניך אדם נמוך דעת.
***
בנערותי, ההכרעה לגבי איכות יראת השמיים של אישה היתה לא רק מידת ה(אי) טיפוח שלה, אלא גם דתומטר הצניעות. לא הכרנו נשים שמקפידות על נטילת ידיים והולכות במכנסיים. לא היו לנו מורות שהלכו בשרוולים קצרים. אורך החצאית היה מנבא איכותי להקפדה על ספירת העומר. מכנסי ג'ינס היו מכתב פומבי: אני לא מברכת ברכת המזון. המשך השיפוט החיצוני מהפסקה הקודמת באמצעים אחרים. הקנקן המפורסם נשחק ממבטים עד שבאמת אי אפשר לדעת מה יש בו.
אבל המקום המוגזם שקיבלו הלכות צניעות הולך ומצטמצם לגודלו הראוי. אם פעם כל התורה על רגל אחת היתה כיפה לבנים וחצאית לבנות - היום אין תורה על רגל אחת. בנות שדוחות את השירות הצבאי שלהן בשנה או בשנתיים ולומדות תורה במדרשה, בסקיני ג'ינס, עם גמרא פתוחה וכוס תה - מראה נפוץ - הן פחות דתיות מבנות בחצאית שעושות שירות לאומי? אולי כשהילדות שלנו יגדלו, היות האישה דתייה יהיה משהו שבכלל לא רואים. כמו שלא רואים מבחוץ עמדות פוליטיות, טבעונות, נטיות אחרות.
אינני דוגמנית צניעות ידועה, ומעולם לא הייתי, אך אני מחבבת את כללי הצניעות. העולם מעניין יותר כשיש כיסוי. היצירה מתוחכמת יותר כשיש מגבלות. אבל הרעיון לשרטט קווים על גופה של אישה ולהגיד לה מה לכסות - בזמן שהאינטואיציה הנשית יכולה לעשות את זה לבד - מרגיש היום כמו מִשטור. כיפוף. לא רק הקטנה של נשים, אלא הקטנה של האדם. בחשיבה כזאת הגבר מוצג כבבון. אלו הלכות חדשות, מאתיים שנים אחרונות של בדיקת מרפקים וברכיים. התורה נצח היא. ויש בה כל כך הרבה יותר מאשר וילונות על האור והעור.
אני לא מציעה לזרוק את החוקים לפח, לא בעד אנרכיה. השטח מכריע מלמטה. ב־2001 או משהו כזה פרסמתי באחד העיתונים הארציים כתבת מגזין שכותרתה "קו התפר" ועסקה בדתיות־מכנסיים. פעם זה היה בעיקר דתיות מהקיבוצים, או מירושלים, עניין לדבר בו. היום זה קומי שבכלל היתה על זה כתבה. מישהו כיווץ גבות בהפתעה כשראה את אחותה של מיכל סלה ז"ל, בסרטו המצוין של רוני קובן, הולכת בכיסוי ראש ובמכנסיים? נון־אישיו. מישהו מתפלא מזאת שמבקשת מהמלצר לראות תעודת כשרות, והיא בגופייה?
הדור הישן לא יודע איך לבלוע את זה. "ימינה קוראת לכל הרבנים ותלמידי הישיבה להצביע לה, ואין בה אישה אחת שמייצגת אותם. הנשים ברשימה לא דומות לנשים שלהם", אמרה הרבנית שולמית מלמד, המנהלת העוצמתית של אתר ערוץ 7, בראיון ערב הבחירות לכאן 11. "אין שם אפילו אישה אחת שמכסה את הראש כמוני!" הלינה הרבנית. מאיילת שקד לא היו לה ציפיות, אבל עידית סילמן ושרה ב"ק, בכיסוי ראש חלקי, גרמו לה מורת רוח. "בדברים החיצוניים יש ירידה קלה, ירידה קשה, לא יודעת איך להגדיר את זה".
***
יש כמובן עולם שלם של אמזונות חזקות ויפהפיות ששומרות על ההלכה ועל כללי החשיפה לשמש. אני סוגדת לכוח שלהן. אבל לא כל הדתיות תולות על גופן שלט גדול של קיום מצוות. זה בינן לבין בורא העולם. לא מעט נשים דתיות ונשואות בסביבתי החליטו לאחרונה להוריד את כיסוי הראש. יש לי המוני חברות שאין עליהן מדבקה, אבל הן מקפידות על שופר, מגילה, וסקוץ' כלים מיוחד לשבת. נשים שלא נראות דתיות בכלל, שהצטרפו לסבב לימוד הדף היומי.
אולי זו המסורתיות החדשה שמקבלת צורה. או הנשיות החדשה שמבקשת לבחור בעצמה מה מכבד אותי, לא מה שבחר גבר מהמאה ה־19. או כמיהה להפסיק להיות מסומנת, למחוק את ההנחות המוקדמות לגביי. התיוג כבד יותר מהטקסטיל עצמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו