אחת השאלות שהתעוררו אצלי במהלך חגיגות פורים השבוע - מלבד השאלה שכולם שואלים: "איפה הילד?! הוא היה פה לפני רגע" - היא מה הסיבה לכך שכל כך הרבה ילדות, כולל בת ה־3 שלי, מתעקשות מדי שנה להתחפש לנסיכות, כולל השמלה האלרגנית, הכתר הרעוע והשרביט המלכותי שנקנה ב־12 שקלים בדרום העיר.
אני מניחה שמאחורי הבחירה הפופולרית עומדת ההנחה שנסיכה היא בהכרח יפהפייה מהממת שנועדו לה חיים של אושר ועושר אבל לזה כמובן אין שום קשר למציאות. עם כל הצער, אף אחד לא יכול להבטיח שאם היית צאצאית למשפחת מלוכה היית נהנית גם מזכויות יתר גנטיות או זוכה לחיים מהאגדות.
קחו - כדוגמה אחת מני רבות - את הנסיכה אוגוסטה, אשתו של קיסר גרמניה וילהלם הראשון, שסבלה במשך שנים מהתקפי מאניה־דפרסיה על רקע בגידותיו המרובות של בעלה; את הנסיכה הגדולה מרוסיה, אליזבט, שנרצחה בידי מהפכנים בולשביקים; או, אם מדברים על נסיכות שניחנו בהופעה חיצונית מלבבת, את הנסיכה מוויילס קמילה פרקר בולס, אשתו של הנסיך צ'ארלס, שנראית בכובעיה המשונים אטרקטיבית כמו צלחת לוויין של yes.
גם בהנחה שהצליחה בעזרת שילוב של תושייה ומזל לשמור איכשהו על שלמות המפרקת שלה, חייה של נסיכה לא נראים לי אטרקטיביים במיוחד. למרות הדימוי הנוצץ, מדובר בדרך כלל בבחורה לגמרי רגילה מליכטנשטיין, שבמקום להירשם ל־B.A כללי כמו בנות גילה, נדרשת לנדוד בין חנוכת ספרייה לעיוורים לטקס חלוקת מלגות בקונסרבטוריון הלאומי, שבשל חוקי ירושה דרקוניים מקופחת אנושות לעומת אחיה ונאלצת לראות את האידיוט מוכתר על חשבונה ליורש העצר, ושאם לשפוט על פי הדוגמאות האחרונות מבית המלוכה הבריטי, גם מפתחת בתגובה הפרעת אכילה רצינית או חיבה שהשתיקה יפה לה לטיפה המרה. ועוד לא הזכרנו את העובדה שנגזר על נסיכות להסתובב עם לפחות שלושה או ארבעה שמות - דוגמת המקרה של הנסיכה ההולנדית קתרינה אמליה ביאטריקס כרמן ויקטוריה - עניין שאמנם עשוי להיראות מרשים בתעודת הזהות אבל נסו לחתום ככה על צ'ק או לחכות להזמנה שלכם בארומה.
זה לא מפריע לאלפי נסיכות משושלת טויס אר אס להציף את הרחובות מדי שנה בפורים. רובן דמויות מתוך סרטים של וולט דיסני הגדושים תמיד בנסיכות יפהפיות, אמיצות וטובות לב, ידידות מסורות של חיות החצר ועכברי הבית. העלילה תזמן לנסיכה קשיים ותלאות אבל בכל הסרטים האלה מובטח לה אותו הפי אנד: נינט בכבודה ובעצמה תטריח את עצמה מהבית כדי לדבב אותה.
לא סתם התעוררו בי בחג תמיהות כאלה בנוגע לתחפושת הנסיכה. מדובר במכה ניצחת לאישה עם תודעה פמיניסטית כמוני, שהאמינה באמת ובתמים שבכוחה לגדל בת משוחררת משעבוד מגדרי, ומוצאת את עצמה ניצבת בבוקר פורים מול ילדה בת 3 שתובעת להתאים לשמלת הנסיכות בוורוד פוקסיה שלה גם ליפסטיק ולק. איפה זה ואיפה התוכנית המקורית. בחלומי ראיתי את עצמי מתייצבת בעדלאידע בחולון עם פעוטה זקופת גו לבושה מכף רגל עד ראש בבז', שמשיבה לשאלה "חמודה, למה התחפשת?" בתשובה המוחצת: "לעורכת דין בפרקליטות!"
גם בקרב הבנים לא צפויות בדרך כלל הפתעות גדולות. בגיל הרך, לפני שהילד עמד על דעתו, זו תהיה בדרך כלל תחפושת אוברול צמרירית של דובי או של אפרוח, אבל זה נגמר סביב גיל 3, כשהילד, שהתחיל לטפח ניצני כבוד עצמי, מבהיר לאמא שלו חד־משמעית: "אני מעדיף להסתובב עירום מללבוש פרווה". בגילים קצת יותר מתקדמים תיתקלו בעיקר בתלבושות של שוטר, כבאי, והנפוץ ביותר: תחפושת סופרמן או ספיידרמן עם ריח קל של טחב שאיזה בן דוד לבש לפני שנתיים.
צריך רק להחזיק אצבעות שספיידרמן לא יוזעק פתאום למשימה דחופה. קצת קשה להיצמד בכפות הידיים לקיר של בניין רב־קומות כשאתה מתגרד כל הזמן בתלבושת 100% פוליאסטר.
אצלי בבית הבחירה של בן ה־5 נפלה הפעם על הכדורגלן לאו מסי, חיים די קלים מבחינתי עם מדים של ברצלונה שעל גב החולצה מוטבע שם השחקן והמספר שלו - 10.
האלתור היחיד שהרשיתי לעצמי, כדי שהילד לא יקפא מקור, הוא להלביש לו מתחת לחולצת הכדורגל הקצרה חולצת שרוול ארוך עם הדפס דרדסים בחזית, היחידה שמצאתי בארון בצבע שחור. החשש היחיד היה שמסי המגה־גבר יחליט אחרי גול לרוץ באופן ספונטני לעבר הקהל ולהפשיל את החולצה, כמו ששחקנים עושים לפעמים, יחשוף את דרדסבא ויעשה בושות לעצמו ולקבוצה. בדיעבד אני מודה שגם הנעליים היו פשרה מסוימת. עד כמה שאני יודעת, "נמרוד" אינה המאמצת הרשמית של קבוצת הכדורגל ברצלונה.
אילו אני הייתי מתחפשת בפורים, אני נשבעת שזה היה למשהו ראוי, נניח סופרת ירושלמית זוכת פרס ספיר או רופאה מתמחה בנוירוכירורגיה, אם כי בגירסת התחפושות למבוגרים של שושי זוהר הייתי נאלצת להתייצב כמתמחה למשמרת במיון כשאני לבושה כמו חשפנית.
כך או כך אין מצב שזה יקרה. עם כל הערכתי לרוח הספורטיבית של אנשים מבוגרים שיוצאים מחופשים מהבית בפורים, אני סוחבת הרבה יותר מדי מודעות עצמית ועכבות. למעשה, הסיכוי היחיד שאצא מהבית במסיכה הוא במקרה שהסורים יחליטו להשתמש נגדנו בנשק לא קונבנציונלי.
בשורה התחתונה, פורים הוא באמת לא נורא אם מתעלמים לרגע ממנהגם של חגי ישראל לציין בשירים ובריקודים רדיפות וטבח המוני. לפחות במקרה הזה אנחנו הצד שחזר הביתה בשלום. מה גם שבפורים ניצלנו לא רק מתוכניותיו הזדוניות של המן אלא גם מארוחת חג משפחתית ומההכרח לשבת שעתיים בפקק נושאים על הברכיים סיר מרק רותח.
חבל רק שבשנים האחרונות שידרגו את אוזני ההמן מיציקות חנק שקונים בתפזורת בסופר לגירסה העדכנית עם המליות המתחכמות והפכו אותן לאסון קלורי, אבל זה כמובן לא מטריד אותך אם את נסיכה של וולט דיסני. אמנם הן האופציה המועדפת לתחפושת בפורים, אבל אם לשפוט לפי היקף המותניים - אף אחת מהן בחיים לא הכניסה לפה אוזן המן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו