שנת 2020 כאן כדי להדליק לנו נורות אזהרה
גל החום הוא סימן מיני רבים שהטבע שם, ואנו ממאנים לראות • ההתחממות הגלובלית מעבר לפינה, ואם לא נשתנה כעת - לא רק ילדינו יסבלו ממנה • דעה
בימים האחרונים "פוקד את ישראל גל חום". השימוש במילים אלו, די מוריד מאיתנו את האחריות לכל מה שקורה כאן. כן, ככה מרגישה ההתחממות הגלובלית, אנחנו לגמרי אלו שאחראים עליה, וכל עוד לא נשנה את ההרגלים שלנו בזמן הקרוב, היא לגמרי כאן כדי להישאר. 2020 הגיעה, ועמה קריאת השכמה רצינית לקראת העתיד.
כש"פקד" אותנוגל הקורונהששינה למשך חודשיים ויותר את חיינו באופן קיצוני, אמרנו לעצמנו שנשתנה. הבנו שהפכנו למכוריםלתרבות הצריכה המוגזמת, שחשבנו שהכל מגיע לנו, בכל זמן, בכל רגע, סיפוק צרכים מיידי על חשבון הטבע. אמרנו לעצמנו שהגיע הזמן שנהיה טובים יותר לעולם הזה, כי הקורונה "לימדה אותנו" שברגע אחד הכל יכול להשתנות, שהטבע שאנחנו מתעללים בו ללא הפסקה יכול להתהפך עלינו ברגע.
אבל.. עד כמה באמת למדנו? ככל שמשחררים עוד ועוד הקלות במגבלות שליוו אותנו בתקופה האחרונה, כך נראה שאנחנו שוכחים, ולא מסתכלים לאחור. עם הצורך לפרוק כל עול, עם כל הקלה, שוכחים עוד משהו שהבטחנו.
וזה בדיוק מה שכל כך מתעתע בענייני התחממות גלובלית, ובכלל בסוגיות של איכות הסביבה: אנחנו לא רואים את התוצאות באופן מיידי, מבחינתנו האסון רחוק, רחוק מהעין רחוק מהלב, כאילו הוא כלל אינו נוגע אלינו. "אנחנו לא קשורים לזה.." ולכן קל לנו לקרוא לזה גל חום, ולא להצביע על הקשר הישיר של הגל הזה להתנהגות שלנו. וכן, מה יותר מידי מסיפוק הצרכים שלנו? שתמיד חייב להיות במקום הראשון. הצרכים של העולם? זה כבר בתחתית הרשימה.
וגם כבר אחרי שקורה אירוע דרמטי, אנחנו מתערערים קצת, מבטחים שנשתנה. ואז, הוא חולף, ואנחנו חוזרים לסורנו. מדהים שגם בשבוע האחרון, בו הוקמה הממשלה הגדולה והבזבזנית בתולדות ישראל, עם מספר שיא של שרים, ותיקים מומצאים, גם עכשיו התיק לאיכות הסביבה נדחק לשוליים, ובמשך שנים לא נעשה צעד דרמטי בתחום בישראל, שמפגרת מאחור לעומת מדינות ה-OECD לעומת משרדים אחרים, יש כאן כל כך הרבה מה לעשות. יש הרבה לשנות.
אז איפה הבעיה? בעידן המודרני, אנחנו פשוט לא מצליחים להבין את הקשר ההדוק שיש בנינו לבין הטבע. החיים שלנו פחות טבעיים, אנחנו חיים בבתים, במכוניות, במשרדים, מוגנים לכאורה מפני כל מכות העולם. הטבע כל כך רחוק מאתנו. אנחנו לא מכירים אותו, לא מרגישים אותו, לא קשובים לצרכים שלו.
גם כשזה לא נראה ככה, הקשר בנינו לבינו בלתי נפרד, גם בעידן התעשייתי, אנחנו חלק אינטגרלי ממנו, הוא מושפע מאתנו, ואנחנו מושפעים ישירות מהאופן בו אנחנו פוגעים בו. פעם אחר פעם. אנחנו פשוט מנותקים. רק בסוף השבוע שעבר, עם החזרה המאסיבית לחופי הים בעקב גל החום הקיצוני, נתקלנו בתמונות נוראיות מחוף בת ים, המתעדות את הלכלוך והזוהמה שהשאירו השוהים בחוף. בקבוקי פלסטיק, עטיפות ושאריות אוכל השתלטו על החוף, בהזדמנות הראשונה לאחר סגר הקורונה.
כך אנחנו מבקשים ליהנות מהטבע ותוך כדי יורקים לבאר ממנה אנחנו שותים. כדי להילחם בהתחממות הגלובאלית אנחנו צריכים עוד לבצע צעדים הרבה יותר משמעותיים, לשנות אורחות חיים. לצרוך פחות, לטוס פחות, לשנות את התזונה שלנו, לנסוע פחות ברכב הפרטי ועוד ועוד. ואפילו את במשימה הפשוטה לא לזרוק זבל בחוף אנחנו לא עומדים בהצלחה. מעניין עוד כמה אסונות צריכים להגיע עד שנלמד.. אם בכלל.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו