לפני שנתיים הוזמנתי על ידי עיתונאי מאחת ממדינות המפרץ להצטרף לקבוצת ווטסאפ של סופרים ועיתונאים מהעולם הערבי. שאלתי אותו: "האם הקבוצה תהיה מוכנה לדבר עם יהודייה מישראל?" והוא השיב לי: "כולם משכילים נאורים, והכוונה לקיים דיון על ספרים שכתבתם".
צורפתי לקבוצה בשעה 13:00 בצהריים. בשעה 13:15 התקשר אלי המנהל והתנצל בפניי על כך שהוא צריך להוציא אותי מהקבוצה. אמרתי לו בקול מאוכזב על שנטע בי תקוות שווא: "במקום שבו שולטת הבורות אין אנשים נאורים".
נזכרתי באירוע זה כשבחרתי השנה לצפות בסדרה "אום הארון" (אם אהרון), מתוך עשרות סדרות טלוויזיה שמופקות לקראת הרמדאן. אלו סדרות מתוקשרות מאוד, שזוכות לצפייה של עשרות מיליוני דוברי ערבית בכל המזרח התיכון.
"אום הארון" עוסקת ביחסים בין תושביה המוסלמים, הנוצרים והיהודים של עיירה במפרץ בתקופת הקמת מדינת ישראל. היא משודרת בערוץ הלוויין הסעודי MBC, וסביבה התפתח עימות סוער ויצרי בין הפלשתינים המתנגדים לנורמליזציה (תַּטְבִּיע) עם ישראל, לבין אלה, ובראשם תושבים במדינות המפרץ, המבקשים להתקרב לישראל ולמערב ולקדם רפורמות במדינותיהם, על רקע משברים כלכליים ואיומים על ביטחונם מצד איראן והאחים המוסלמים. זרם זה מוכן לשם כך גם להסיר מעל סדר היום הערבי את העיסוק בסוגיה הפלשתינית (תחת ההאשטאג "פלשתין אינה הבעיה שלי").
הקומדיה הסעודית "מחרג' 7" (העוסקת בסוגיות הנמצאות על סדר היום הסעודי), שהפרק השלישי שלה מגחיך את הניסיון למנוע נורמליזציה עם ישראל, הגבירה עוד יותר את הסערה. בסדרה, אב המשפחה מגלה שבנו זיאד משחק באינטרנט עם חבר מישראל, ומבקש להתייעץ עם בני משפחתו כיצד לנהוג.
תגובתו של אביה של אשתו, מדהימה אותו: "ישראל קיימת, בין שאתם רוצים או לא רוצים... מה שתקע את הערבים במשך כל השנים האלה היא הבעיה הפלשתינית, ואם אתם חושבים שבכך שתמנעו מזיאד לשחק עם חברו הישראלי ישראל תחדל להתקיים - אז אתם טועים... האויב (הפלשתינים) הוא מי שלא מעריך את עמידתך לצידו ומקלל אותך יומם וליל, יותר מהישראלים... השתתפנו במלחמות למען פלשתין, עצרנו את הנפט למען פלשתין, אנחנו משלמים את ההוצאות והמשכורות של הרשות הפלשתינית בשעה שאנו זקוקים לכסף הזה. ובסוף, הם מחפשים כל הזדמנות כדי לתקוף את סעודיה".
הטקסטים הללו עוררו תגובות כה רבות, עד שאפילו איסמעיל הנייה, יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, הכריז כי "נורמליזציה עם האויב הציוני היא פשע גדול וחטא בלתי נסלח ודקירה בוגדנית בחזה עמנו ואומתנו". התקשורת הפלשתינית פרסמה קריקטורות בגנות סעודיה, וראש ממשלת הרשות, מוחמד אשתייה, ביקש התנצלות מהסעודים.
מרים, ג'אבר ורחל
לפי שעה, הפתיחות המאפיינת בדרך כלל רשתות חברתיות אינה מעידה על שינוי מהותי בעולם הערבי והמוסלמי כלפי ישראל והיהודים. המילה "יהודי" עדיין נחשבת למילת גנאי במדינות ערב, למרות שנותרו בהן אלפים בודדים מתוך מאות אלפי היהודים שחיו שם בשנות ה־40 של המאה הקודמת; ישראל והציונים מוצגים כמי שרוצים להשתלט על העולם. ברשתות החברתיות הערביות אף מתקפים טענה זאת, בין השאר, באמצעות הפצת תוספות מזויפות בערבית להמנון הישראלי, שבהן מתואר כיצד היהודים נועצים כידונים בחזותיהם של עמי כנען, מצרים ובבל ועורפים את ראשיהם.
מתוך "מחרג' 7" הסעודית
עם זאת, שיח חיובי על היהודים וישראל הופך לנפוץ ונועז יותר. אנשי רוח ערבים - שמבקרים את מדיניות ישראל כלפי הפלשתינים - קוראים להסרת החרם התרבותי מעליה, למרות שאמירות אלה גוררות ביקורת עזה כלפיהם וכלפי יצירותיהם. כך היה עם הסופר האלג'יראי ד"ר אמין אלזאוי, שפרסם (יוני 2019, Independent בערבית) מאמר תחת הכותרת "מדוע הערבים חוששים לתרגם את הספרות הישראלית לשפתם"; ועם המתרגם עמר זכריה ממצרים, שתרגם ספרים רבים מעברית לערבית, ובהם את ספרי "התמונות שעל הקיר" ואת הספר "אלף לילה.קום" של העיתונאי ג'קי חוגי.
בפרקים ששודרו עד כה בסדרה "אום הארון", שדוברת ערבית מפרצית (המוכרת פחות לאוזן הישראלית) - המוסלמים, הנוצרים והיהודים חיים יחדיו ונהנים מחופש פולחן. ניתן להבחין ביניהם דרך כיסוי הראש, השרשרת שעל הצוואר או מחרוזת התפילה שביד. ההודעות על הקמת מדינת ישראל ועל גורלם המר של הפלשתינים, הבוקעות מהרדיו, משפיעות על מרקם היחסים בין תושבי העיירה שנהנו עד אז, על פני השטח, משכנות טובה ומערבות הדדית, במיוחד בין הנשים שסובלות מנחת זרועם של בעליהן ושואבות כוח זו מזו.
היעדר חופש הבחירה להינשא למי שהלב חפץ בו וסודות העבר המושתקים, הם הרעיונות העומדים בבסיס העלילה. שרשרת של אהבה שחוצה דתות: מרים הנוצרייה הפמיניסטית שמתאהבת בג'בר המוסלמי, שנאלץ להתחתן עם עליה בת־דודו המוסלמית, שמאוהבת במחמד, בנו של האמאם במסגד, המאוהב ברחל בתו של רב הקהילה. כל הסאגה הזו גורמת למתחים בתוך המשפחה ובין השכנים בני הדתות השונות. יש מי שמקריב עצמו למען האהבה ויש מי שהופך לשונא ונוקם בעטייה.
לא בכדי נבחר השיר "נבעת אלריחן" (ניצת הריחן), העוסק במכאובי האהבה, ללוות את הסדרה. הביצוע לשיר הוא של הזמרת העיראקית היהודייה סלימה פאשה (שנישאה לזמר מוסלמי), והלחין אותו סאלח אלכוויתי, המלחין היהודי העיראקי־כוויתי הנודע, על רקע פרידתו הכואבת מאהובתו הזמרת המוסלמית זכיה ג'ורג'.
הסדרה מזכירה לצופה הערבי את הנוכחות המשמעותית של היהודים במדינות ערב בעבר הלא רחוק. מחד, היא מציגה את עולמם הדתי והתרבותי של היהודים על סמליו (מזוזה, מנורה, מגן דוד, כיפה וטלית) תוך השמעת תפילות, ברכות ושירים בעברית.
מאידך, היא מקבעת תפיסות סטריאוטיפיות אנטישמיות. היהודים מוצגים כקמצנים ומלווים בריבית, כמזימתיים וכקנאים לטוהר העם הנבחר עד כדי ניסיונות לרצוח את מי שמנסה מביניהם להתרועע ולהתחתן עם בן דת אחרת (הוריה של אום הארון שרפו את ביתה בניסיון להרוג אותה משום שנישאה בסתר למוסלמי; הרב שורף את בית הכנסת שבו ישנה בתו כדי למנוע ממנה לתרום את דמה לאהובה המוסלמי). הסדרה לא חסה גם על הנוצרים - המוצגים כשקרנים, תככנים ושטניים, שכל מטרתם היא להפיץ את הנצרות בקרב המוסלמים.
בשטייטל של כוויית
המאבק בין הפלשתינים לישראל, המתנהל במרחק 1,200 ק"מ מהעיירה אום הארון, נזרק לתוך הסיר המבעבע, ומאיץ את תהליך הרתיחה בסדרה. הוא חושף את תפיסתם הבסיסית של המוסלמים את היהודים כגיס חמישי כפוי טובה על הכנסת האורחים, ולכן צריך לגרש אותם. רצח יהודי וכתובות נאצה על קירות בתי היהודים בעקבות הקמת מדינת ישראל, גורמים לפיצול בקהילה היהודית: בין אלה שנאחזים בארץ הולדתם ומוכיחים את נאמנותם בהצטרפות להפגנות נגד ישראל ובתמיכה כספית במאבק הפלשתיני, לבין אלה שמבינים שעתידם בארץ הולדתם איננו בטוח ועליהם לחזור לארץ מולדת אבותיהם.
הקבוצה האחרונה, שרובה מבני הדור הצעיר, מוצגת כמי שאינה בוחלת בשום אמצעי על מנת לעודד עלייה לישראל, כולל זריקת בקבוקי תבערה על בתי יהודים, בעידודו של השלטון הבריטי. בכך הסדרה נאמנה לנרטיב הפלשתיני שלפיו היהודים נהנו מחיים טובים במדינות ערב ולא רצו להגר לישראל, ואילו התנועה הציונית, בעידוד ישראל, שכנעה אותם להגר בדרכים אלימות, כולל השלכת רימונים בקרבת בתי כנסת ובתי עסק. נרטיב זה מופיע בספרו של אבו מאזן "הציונות - התחלה וסוף" (1977) ובמאמרו "יהודי עיראק" (7 באפריל 2012, בסוכנות הידיעות הפלשתינית "מען").
כשלא משגיחים על הסיר הרותח, המים גולשים החוצה. וכך היהודים נאלצים לעזוב את מקום הולדתם. העיירה של אום הארון מייצגת כל אחד מהמקומות במדינות ערב שבהם חיו יהודים במשך מאות שנים, ונאלצו לעזוב אותם בשל השינויים הפוליטיים שהחלו בשנות ה־30 והגיעו לשיאם עם הקמת מדינת ישראל. לא בכדי היו כאלה שביקרו את כוויית על כך שהיא ניכסה לעצמה את סיפורם של יהודי עיראק או בחריין. הוויכוח הוסט משאלת הנורמליזציה לשאלה מי היא אום הארון המקורית - האם היא אום שאול מבצרה או אום ג'אן מבחריין. העיירה הזכירה לי גם את השטייטלים ממזרח אירופה של סוף המאה ה-19 כמו בסיפורי שלום עליכם. אם תרצו, "אום הארון" היא "טוביה החולב" בגרסה כוויתית.
ברור מדוע יצא קצפם של הפלשתינים על "מחרג' 7". פחות מובן מה מציק להם ב"אום הארון", שאין בה קריאה לנורמליזציה עם ישראל ועם היהודים. נראה שבעיני רבים בעולם הערבי, הסדרה היא ביטוי למגמת הפתיחות שמובילים הגורמים הפרגמטיים במפרץ, המקדמים גישה מפוכחת כלפי ישראל. יתר על כן, מבחינתם, כל אזכור של היהודים המציג אותם כאנושיים, ולו גם באור שלילי, הוא בגדר נורמליזציה בלתי נסבלת, בגידה ופגיעה בסיפור הקורבני של הפלשתינים. בראייתם, אסור לתת ליהודים ולישראלים שום פתחון פה, כפי שקרה לי בקבוצת הווטסאפ. הביקורת הזו מתחזקת גם בקרב מבקרים אוטומטיים של "אום הארון", שכתבו עליה אף על פי שכלל לא צפו בה.
ביקורות אלו מעידות שוב עד כמה צדק המזרחן פרופ' ברנרד לואיס, כשהסביר בספרו "what went wrong?" (2002) את ההיחלשות המתמשכת של הערבים מאז ימי הביניים, בסגירות שאפיינה את גישתם כלפי תרבויות אחרות. לואיס טען שאם ימשיכו עמי המזרח התיכון בנתיב הנוכחי - הם ידרדרו את עצמם למציאות של שנאה, רוע, רחמים עצמיים, עוני ודיכוי. אך אם יפסיקו להתלונן על מר גורלם ולחוש כקורבנות יוכלו להפוך שוב את המזרח התיכון למרכז תרבותי חשוב.
גם הסופר אמין אלזאוי מסיים את מאמרו בקביעה - על הערבים להחליט אם הם רוצים להצטרף למסע ההיסטוריה. לשם כך עליהם להיפתח גם למגוון הספרות הישראלית, או להישאר בשולי הדרך, תוך כדי התרפקות על ההיסטוריה.
* ציונית פתאל קופרווסר היא מחברת הרומן "התמונות שעל הקיר", העוסק ביהודי עיראק ויצא לאור ב־2017 בערבית בעיראק
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו