"חוזרים לפעוטונים", הכתיר אחד הקריקטוריסטים היותר מצחיקים את הקריקטורה שלו, שבו נראית שישיית איילת ונפתלי כתינוקות המשחקים על משטח מרופד, עם כל המתקנים המתאימים לזאטוטים. יחד עם חסימות הכבישים של המפגינים הדרוזים, המאוד פטריוטים, אחד מסימני החזרה לשגרה היא ההתנהגות של מפלגת הציונות הדתית, שאת שמה קצת קשה לי לזכור.
מי היה מאמין שהמשרד של ויקטור שם־טוב ואליעזר שוסטק יהפוך להצגה הטובה בעיר. אם יש גיבור לדרמה הפוליטית שהתחוללה כאן מאז הבחירות לפני חודשיים וחצי, זהו יולי אדלשטיין. אדם שמפקדי קומנדו שנראים כמו דמויות קרטון, שחורי חולצות ודגל, ניסו לשים לו רגל; אדם שבית המשפט העליון וכל אפסי הדמוקרטיה היו כגמדים מולו; אופייני שהמתנפלים עליו לא עשו כבוד לאיש שנאבק על החופש והדמוקרטיה בבריה"מ.
עכשיו אדלשטיין מקבל את אחד התפקידים המרכזיים בממשלה החדשה - שר הבריאות. איתו ועם ישראל כץ כשר האוצר, ראש הממשלה מגבש לעצמו שליטה על המערך הכלכלי והבריאותי המשולב. הוא מבטיח לעצמו יציאה שקטה למרחב.
הח"כים מהצגת הפרינג' של ימינה חזרו למה שהם טובים בו - וזה לעשות רעש. הם שוב יתפלגו, אבל לפחות כרגע אין בחירות באופק ואין סכנה שיבזבזו קולות.
מאז תחילת 2019, עת חולל בנט את המפץ הגדול בארגז החול, רשימתו לא מפסיקה לחולל מהומות ולגרום נזקים למחנה הלאומי הגדול. בנט העריך שנתניהו הגיע לסוף דרכו בגלל התיקים. את הישורת האחרונה של התקופה עשה דווקא יחסית יפה בתור שר הביטחון, תפקיד שאותו קיבל לאחר שעשה תנועות לכיוון קואליציית גנץ. יכול להיות שהיה טוב אם היה ממשיך בקריה; אבל יש מציאות מסוימת, והיא שבגלל ההתנהלות המתריסה והלעומתית של חברי ימינה בשנה ורבע האחרונות, הם לא הצליחו לזכות ביותר משישה מנדטים.
ימינה לא מצאו תשובה לתעמולה של ליברמן ולפיד נגדם. חולשתם לעת הרכבת הממשלה מבטאת את הכישלון. והנה, למרות המאמץ האדיר שצלח, להרכיב ממשלת אחדות, עם כל הקשיים והמלחמה המטורפת נגד נתניהו וממשלת האחדות, בנט, סמוטריץ' ושקד בוחרים לעת הזאת לירות בתוך הנגמ"ש - אולי כדי שיהיה אפשר אחר כך להיכנס מתחת לאלונקה ולפנות נפגעים. התחושה המוזרה התחילה כאשר משום מה הם בחרו שלא להמליץ לנשיא על נתניהו כמרכיב הממשלה.
בנט וחבריו נמצאים בוורטיגו. מחוז הבוחרים שלהם לא תומך במהלכיהם, לעת הזאת. הם נהנים מתמיכה במחוזות בחירה תקשורתיים, שהאינטרס שלהם לפגע. בנט אף פעם לא משנה מוד. יש לו מקוריות אינטלקטואלית, אבל הוא הפך את הקבינט לחדיר, כמו במבצע צוק איתן. תוך כדי המאבק בקורונה מצא זמן לתקוף את משרד הבריאות. לפני כחודש, "בכיר מאוד במערכת הביטחון" האשים כי משרד הבריאות מנהל "משחק מסוכן בחיים של כולנו". בכל מצב, דף ההפעלה שלו קובע שצריך לפגע בנתניהו, לסחוט ולעשות על חשבונו כותרות. אף פעם לא להפגין יחס של כבוד. גם כאשר ביבי וליצמן הם האחראים לכך שיום כיפור כפול 10 לא התרחש במדינת ישראל. הליכוד זכה בהישג הגדול ביותר שלו מאז 2003. הרכב הקואליציה צריך לבטא זאת.
זה לא 1974
יש מי שמשווה את המשבר הכלכלי לימים של אחרי מלחמת יום כיפור, אלא שהפעם המנהרה אינה כה ארוכה
יחס החוב־תוצר של ישראל יעלה מעל ל־70 אחוזים, זאת כאשר נכנסנו למגיפה עם יחס מצוין של כ־60 אחוזים. במחצית השנייה של השנה הבאה, 2021, נחזור למשק המתפקד עם 5 אחוזי אבטלה. אלה הנתונים העיקריים שחוזה שר הכלכלה בממשלה היוצאת, אלי כהן.
אם יחס חוב־תוצר באמת יהיה מעל 70 אחוזים, ולא מעל 80 אחוזים, זה יהיה מעולה. אבל בגדול המגיפה מכניסה את ישראל לעידן שבמהותו הוא "שמאל". הסיבה שאין מנהיג שמאל שיוביל עכשיו את ישראל היא משום שלא נמצא למחנה הזה מנהיג ברמה לאומית היסטורית, ואילו בנימין נתניהו מתאים לגודל המשבר וביסודו הוא פרגמטיסט כמו שכל מנהיג לאומי צריך להיות; והוא זה שמוצא את עצמו עם כלכלה שמטופלת על ידי ממשלה ריכוזית עם הרבה אלמנטים של משטר חלוקה; מדינה של סיוע מלמעלה לנזקקים.
האתגר הוא לעשות את הבלתי נמנע, אבל במקביל לנסות בכל זאת להקטין את גודל הממשלה, גם אם אי אפשר להקטין את מעורבותה. גודל הממשלה זה לא מספר השרים, אלא מספר המנגנונים והפקידים שעומדים בין האזרח לחופש היזמות והעסקים.
משווים את המשבר הנוכחי של ישראל למלחמת יום כיפור, שבה בבת אחת נותקו ממקומות העבודה מאות אלפי אנשים. רובם חזרו לעבודה ולעסקים רק אחרי כמה חודשים, ולפעמים אחרי יותר מחצי שנה. ההבדל בין 1973/4 להיום הוא בכך שישראל ניצבה אז לבדה במשבר, בעוד העולם כמנהגו נהג. הפעם זהו משבר עולמי וביחס לעולם, ישראל תיפגע פחות - מה שיציב אותה בעמדה תחרותית משופרת. סביב מלחמת כיפור, הנפט העיק על כולם ובייחוד על ישראל; כיום המשאב העיקרי מצוי בשפע בישראל דווקא.
אלה הראש הישראלי, תעשיית עולם הידע והתעשייה הרפואית והביו־טק המתקדמת. "בגלל ששמרנו על עצמנו בריאותית, יכולנו באופן יחסי לפתוח את הכלכלה מהר יותר", אומר אלי כהן.
הנושא המרכזי השני שמתאים לאקלים השמאלי הוא יחסי ישראל והפלשתינים, והעולם הערבי בכלל. נוצר מצב שבו ממשלת אחדות היא דבר טבעי למצב המדיני הקיים. ראשית - איש אינו מצפה כיום לוויתורים מישראל. אולי בקהילה הבינלאומית רוצים שלא נחיל את הריבונות בבקעה, אבל אף אחד לא בונה על כך שנמסור שטחים נרחבים ונפנה התנחלויות. במצב שכזה, יכולה לכהן גם ממשלה של מרצ - אם היתה צומחת שם מנהיגות.
קואליציה רחבה מאוד של יותר מ־70 חברי כנסת מוכנה למהלך של החלת ריבונות. יש כאלה שמדברים על מהלך קטן, שבצידו הצהרה: החלת ריבונות, למשל, רק על גוש עציון. פשוט כדי לקבוע את זכותנו ואת הלגיטימיות של החד־צדדיות. אבל מאחר שבכל מקרה ישראל תצטרך להדוף לחצים בינלאומיים, בין שזה ריבונות על כמה מרפסות ברמת שלמה ובין שעל כל בקעת הירדן, מוטב כבר לשלם מחיר על הדבר הגדול.
מאחר שהתחום המדיני יצבור שוב גובה, האינטרס של הציונות הדתית הוא להיכנס לממשלה. גם במחיר של צמצום האגו. לרה"מ נתניהו יש עניין להשאיר אותה בחוץ, כדי לתת לעצמו יכולת תמרון גדולה יותר.
מי זוכר את שאול אפק?
הנרטיב הנכבאי מתעלם מההשפעות ההרסניות של פלישת צבאות ערב ב־48'
ב־28 במאי 1948 תקף כוח רגלים ושריון מחטיבה 5 העיראקית את מושב גאולים. המושב ברובו נכבש והתושבים ברחו. הצבא העיראקי היה במרחק של כעשרה קילומטרים מחוף הים התיכון.
שאול אפק היה מפקד כיתת הכוננות בכפר יונה. בעקבות איתות מוסכם הוא הגיע עם חבריו על טנדר לגאולים, והצליח לתפוס עמדה על מגדל תצפית. הוא ירה על קבוצת חיילים שהכינה מבנים במשק לפיצוץ, פגע ככל הנראה במטען חבלה, היה פיצוץ אדיר והעיראקים נכנסו לבהלה ועצרו. הם היו בטוחים שיש מולם כוח גדול וחיכו לפקודות. זה הספיק לגדוד של חטיבת אלכסנדרוני להגיע ולכבוש מחדש את היישוב.
שבועיים אחרי הכרזת המדינה היו כוחות עיראקיים גם בכפרים טירה, כפר קאסם, קלנסווה וקאקון. זה הרקע האמיתי למה שהפלשתינים מכנים הנכבה. נרטיב האמת נפגע מאוד זה דור לפחות, בגלל הנכבאות שתקפה את התקשורת הישראלית ואת האקדמיה.
לנכבה יש אחראים ברורים: צבאות ערב הפולשים ובריטניה, שסוכניה חברו לערבים כדי להרוס את המדינה היהודית עם הקמתה, או לחלופין להגביל את המדינה לאיזה מתחם של גוש דן פלוס. זאת כיוון שהבריטים הבינו כי האמריקנים לא יסבלו מהלך של הרס טוטאלי. אבל גם זה בסימן שאלה. האומנם? האמריקנים אולי לא היו מוכנים לראות עוד הרג המוני של יהודים, אבל אם הימנעות מהרג המוני פירושה ויתור על המדינה היהודית - הם לא היו מתנגדים.
לפני כמה שבועות ציינתי את דבריו של החוקר עזרא נשרי, שטוען שאם העיראקים היו שולחים דיביזיה בחודש אפריל - ולא במאי - הכוחות שעמדו לרשות היישוב לא היו עומדים בלחץ.
עולה שאלה, למה ההיבט הזה במלחמת העצמאות התעמעם. תשובה חלקית: ככל שהחריף העימות הישראלי־ערבי בשנות ה־50 וה־60, להנהגה הישראלית היה עניין לעשות דמוניזציה להנהגה הפלשתינית של חאג' אמין אל־חוסייני. הודגש חלקו בברית עם גרמניה הנאצית ועם היטלר. הנאצריזם והפאן־ערביות קיבלו ממד של ממשיכי הנאציזם, וזה לא רחוק מהאמת.
אבל כשמציגים את הערבים כנאצים, אי אפשר לטעון שמדינות כמו מצרים, סוריה ואחרות היו למעשה מעדיפות שלא להתערב במלחמת 48', וכי היו אלה דווקא הבריטים שדחקו בהם, מתוך האינטרס האימפריאליסטי שלהם. הבריטים היו, לכאורה, "המערב הדמוקרטי".
כך או כך, יש משהו פתטי ונבער בהשתתפות של זרמים מרכזיים בשמאל בחג הקורבן הפלשתיני. אלמלא מעשי גבורה כמו זה של שאול אפק, בן 92, תושב כפר סבא בדיור מוגן, דודו של הפצ"ר השקט שרון אפק ואביה של מיכל הרצוג - לא היתה קמה מדינה, וכנראה גם לא היו עוד ימי זיכרון ליהודים במדים, ולא במדים.
המייסד הקטן
ליטל ריצ'רד, שמת השבוע, השפיע על הביטלס ובוב דילן, וייזכר כאחד משני השחורים שייסדו את הרוקנרול
ריצ'רד הקטן, שמת השבוע בגיל 87, מחזיר לעבר של שמחה ושל מוזיקה שכולה שחרור פרוע וחסר מעצורים. הוא רשם קריירה די קצרה. להיטיו הגדולים המוכרים שייכים לראשית דרכו, בין 1955 ל־1957. יחסית, הם מועטים. אבל אם צריך לחשוב על זמר פראי אחד שהשפיע על הביטלס ובייחוד, על פי עדותו, על ג'ון לנון - זהו ריצ'רד הקטן.
מושא השראה. ריצ'רד // צילום: אי.פי
הוא עוד הספיק להגיד על פרינס שהוא לבש סגול הרבה שנים לפניו. הביטלס שרו גרסאות כיסוי לכמה משיריו. הידוע שבהם הוא "לונג טול סאלי" (סאלי הגבוהה), ביצוע ייחודי של פול מקרטני. היה ז'אנר שלם של שירי נערות כאלה: "גוד גולי, מיס מולי", והביטלס הציגו את דמותה של "דיזי מיס ליזי". מריצ'רד הם לקחו בראשית דרכם את יללות הפלצטו הגבוהות ברגעי השיא של הפזמונים שלהם.
ריצ'רד העניק השראה. אפילו בצורה מגוחכת. היתה לו פריזורה בגובה של עשרה סנטימטרים. בוב דילן הודה לימים בחקירה של הקג"ב שהתסרוקת שאיתה פלש לגריניץ' וילג' בתחילת שנות ה־60 נגנבה מריצ'רד הקטן. הוא החזיר אותה אחר כך, ועבר לפרמננט עם זקן בן שבוע.
רוב גדולי הרוקנרול בדור הראשון היו לבנים ובראשם הביטלס ואלביס. אבל בין האבות המייסדים היו שני שחורים - ריצ'רד וצ'אק ברי. הביטלס גנבו גם מצ'אק ברי ועשו גרסה ל"רול אובר בטהובן". הם חרגו מהקו המוזיקלי המפלגתי של האמנים השחורים בשנות ה־50. אלה התמקדו לרוב בשירי גוספל, בלוז ומוזיקת סלואו קטיפתית אפופת טבעות עשן מבית מדרשם של הפלאטרס ונט קינג קול. ריצ'רד הופיע פתאום עם שירים פרועים עמוסי רמיזות גסות, אך כל הפראות הזו היתה חפה באורח פלא מכל וולגריות. הוא היה כנראה הומוסקסואל. בשלב מסוים עבר חוויה דתית, ועבר לתנ"ך ולברית החדשה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו