חודש בטירונות כלל צה"לית במחנה 80 חשף אותי ללא מעט אנשים. בהיכרויות כאלה יש הרבה הזדמנויות לקשרים חדשים ולצמיחה, אבל בתקופה ההיא לא ראיתי את זה ככה. בחרתי לעצמי את המיטה הכי צדדית בחדר, לבשתי את המדים שלא טרחתי להצר והעברתי את המוח לטייס אוטומטי לארבעה שבועות.
תוך זמן קצר היה נדמה כי הבנות בצוות ובפלוגה מפתחות קשרים די חזקים אחת עם השניה. אפשר לומר שהן עברו תהליכים דומים בזמן דומה וחלקו חוויות משותפות במסגרת שיום בודד בה מרגיש כמו שבוע שלם. מתגעגעות למשפחה ולחבר, מרכלות על המפקדים ועל החיילים במגורים ממול ולחוצות מהמבחנים והמטווחים. ברחתי אל הפלאפון בכל רגע אפשרי והחלטתי לעשות את המינימום ההכרחי על מנת שהזמן יעבור.
"הציונים שלך מעולים, אבל את לא חווה את החוויה. את לא באמת כאן, לא באמת רוצה להתחבר עם הבנות", אמרה לי המפקדת באחת השיחות האישיות, ואני זלזלתי. אמנם חיבבתי את הבנות בפלוגה, אך פקפקתי בחברויות הנסיבתיות שמסגרות כאלה מייצרות ובהערכת היתר המאפיינת אותן. ראיתי את הקשרים כרדודים ולא מבוססים, ואת המילים הגדולות, השיחות והתמונות כצביעות במקרה הטוב וכחוסר הבנה של חברות אמיתית מהי במקרה הרע. חשבתי על החברים הוותיקים שלי מהבית, אלו שלאורך שנים למדנו אחד את השניה, שקיבלו את התואר "משפחה" באמת ולא בבדיחה. חוץ מזה, רציתי רק לסמן וי על הטירונות לפני הכניסה לתפקיד שלי, לא לחפש חברים ולחוות חוויה.
כשעברו להם הימים והשבועות, נדמה היה כי נרקמה בין החיילות חברות של ממש. במעגל הסיכום של הטירונות הן בכו ואמרו שהיו נשארות גם עוד חודש, שהן אחיות וישמרו על קשר לתמיד. את גלגול העיניים שלי אפשר היה לראות גם מהחלל. הן כבר לא זוכרות איך חיו אחת בלי השניה, ואני זוכרת טוב מאוד איך חייתי בלי כולן.
והן באמת היו בסדר גמור, ועודני חושבת כך גם בדיעבד, בחגים או באירועים מיוחדים, שבהם קבוצת הוואטסאפ הפלוגתית קמה לתחייה או בקשר הלייקים שלנו באינסטגרם. במרוצת הזמן, תקופת הטירונות זכורה אצלי כתקופה די טובה, למרות שרק לאחר מספר שנים הגיעה המסקנה החשובה.
אחי הקטן התגייס לאחרונה. בין אריזת הקיטבג לעוד משלוח מהסופר פארם, סיפרתי לו על השירות שלי, על התובנות שהגעתי אליהן עם הזמן. כשהחלטתי לשחרר ולהפסיק להסתכל מהצד גיליתי שלעיתים קרובות אנשים חדשים הם מתנות נפלאות.
אני נזכרת בעבודות משותפות שהולידו שיחות ארוכות, באנשים שמעולם לא חשבתי שנתחבר והפכו לאוצרות, בקשרים שהתהדקו ואף העפילו על חברויות ותיקות. בשלב מסויים, אפילו הבנתי מדוע השתמשו הבנות מהטירונות במילה "משפחה". השהות הארוכה ביחד, גם אם בהתחלה לא מבחירה – הופכות קבוצת זרים מוחלטים לשותפים לחיים לתקופה.
שנות הצבא יכולות להיות לחלקנו מאוד לא פשוטות, אך ההזדמנויות שקיימות בהן, במידה ומצליחים לראות אותן, גדולות מאוד: למרות ההתחלה הצינית של השירות שלי, אני רואה אותו כאחד השלבים החשובים שעברתי. המסגרת הצבאית אילצה אותי להתמסר, לפתוח את הראש ולחשוב על דרכים יצירתיות להמשיך לעמוד במטרות שלי ולהתקדם בחיי האישיים במקביל להשקעה בעבודה הצבאית. אבל החשובה שבמסקנות, הייתה הפנמת ערכם של אנשים חדשים ושל משמעותם. למדתי על החשיבות של להיפתח ולתת אמון אמיתי באנשים שאנו פוגשים בדרך וחולקים איתם את העולם.
וגם אם צדקתי בהערכת תאריך התפוגה של חברויות נסיבתיות, יש עולם ומלואו גם בקשרים שמתחילים ונגמרים בנקודות מסויימות. נעים להסתכל אליהן בראי השנים ולהיזכר במי שהיינו אז יחד, ובמי שהייתי אני ביניהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו