הכירו את הטייסים הבכירים בישראל

הקורונה שיבשה את השגרה גםאצל הטייסיםוהציבה גם אותם בפני אופק של אי ודאות, תלויים בין שמיים לארץ. עכשיו, כשהמגבלות מצטמצמות והולכות, הטייסים משתוקקים לרגע שבו יהיו שוב בין הארץ לשמיים - והפעם במובן הכי קונקרטי שיש. הנה חמישה טייסים, שכבר לא יכולים לחכות להניח את הידיים על ההגאים.

"הרגע שאני הכי מתגעגע אליו ומאוד חסרבתקופת הקורונהזה השהייה הזאת לפני שפותחים כוח להמראה", משתף שי וינר (43), קברניט ויו"ר טייסי ישראייר, "אחרי שסיימנו את כל ההכנות, מגיעה שנייה לפני שהמנועים נפתחים להמראה וכאן מגיעה הציפייה שהכל יעבור חלק. יש בין עשרות למאות נוסעים מאחוריי ואני אחראי עליהם. התכנון וההכנות הופכים לביצוע, וזה רגע מאוד מרגש עבור טייס, בכל טיסה, כי הכל יכול לקרות ברגע הזה וכל החושים מחודדים. כל מה שלמדת מתרכז לרגע אחד. זה לא משנה אם הילדים עשו לך בלאגן בבוקר או רבת עם אשתך, זאת השנייה הכי קריטית שבה שמים הכל בצד ואני מרוכז במאה אחוזים. זה רגע חזק ומלא אחריות, ואני כל כך מחכה להרגיש את זה שוב".

גם רן אלקבץ מדבר בערגה על הרגעים האלה. "אני מתגעגע להרגשת העוצמה כאשר המטוס מגיע למהירות הניתוק, משיכת ההגאים מנתקת אתגלגלי המטוס מהקרקע,האף מתרומם והקרקע מתרחקת במהירות ונוף מרהיב נגלה לנגד עיניי", אומר אלקבץ (48), קברניט באל על ויו"ר ועד טייסי החברה, אבל מוסיף: "הריגוש הגדול חוזר על עצמו בכל פעם שאני שב ארצה ורואה את ישראל נפרשת לנגד עיניי, המבט מלמעלה על מדינת ישראל הוא היפה בעולם. והמשפט 'גבירותי ורבותיי, כאן הקברניט מתא הטייסים. בעוד דקות ספורות ננחת ב...".

"בהנמכה לקראת המרחב האווירי של ישראל", אומר מצידו מידן בר (46), יו"ר איגוד הטייסים, "בקרת תל אביב עונה לך בקשר 'שלום' בעברית, 'ברוכים הבאים' או 'חג שמח', והמילים האלה מחזירות אותי הביתה בשנייה".

אבל נראה שלרוב הטייסים חסר גם הקשר עם הנוסעים. "כשילדים נכנסים לקוקפיט אחרי הנחיתה, זה אחד הרגעים המיוחדים עבורי", אומר נעם אדר (53), קברניט בארקיע, "הם מתבוננים נפעמים בכל הכפתורים ומספרים לנו על חלומם להיות טייסים. או אדם שהתמודד עם חרדות טיסה קשות ובא להודות על חוויה טובה, תיירים שמתרגשים לבקר בארץ הקודש או משפחה שחוזרת מטיול משמח. העבודה שלנו היא חלק מהמסע של הנוסעים והחיבור הזה יוצר פעמים רבות מפגשים יוצאי דופן".

משבר הקורונה זימן לטייסים גם רגעים בלתי נשכחים וגם קידם לאור הזרקורים גיבורים חדשים. וינר, למשל, נרתם למשימה בלתי שגרתית באחת הטיסות מסין. "מצאתי את עצמי מתפקד כסבל לצד כל הצוות שלי, לאחר שהרשויות בסין קבעו שאם לא נספיק להעמיס את המטוס בתוך שלוש שעות, הם יעכבו אותנו שלושה ימים", הוא נזכר, "המראנו דקה אחת לפני הדדליין".

ואילו דניאל רוברטס (43), קצין ראשון וחבר בוועד טייסי קאל (קווי אוויר למטען), המשיך לטוס גם בעיצומו של המשבר. "אנחנו פחות בולטים, באים ויוצאים מטרמינלים ייעודיים למטען ובדרך כלל גם באישון ליל. בזכות הקורונה עלינו לכותרות, והחשיבות שלנו הודגשה כמי שמביאים ברכבת אווירית את הציוד הרפואי שכל כך נחוץ להצלת חיים", אומר רוברטס, "אלה משימות לאומיות".

התעופה היתה בין הענפים שספגו את המהלומה הקשה ביותר במשבר, וכבר עכשיו אפשר לראות את סימני העתיד. "כבר בטיסות האחרונות שלי לסין ראיתי שנמל התעופה מרושת במצלמות תרמיות ובעמדות בידוק רפואי", מוסיף רובטרס, "העולם הזה משתנה". וינר: "נעבור בדיקות בריאות לפני טיסה, אבחון תסמינים, בדיקות קורונה מהירות ועוד. גם חברות התעופה הישראליות ישתנו: הן יצטרכו להתאים את עצמן בעקבות המשבר. זה יכאב, ויהיה כרוך בהתאמות ופיטורים, אבל נשרוד את זה".