גם אז: מאמץ לקואליציה רחבה
ב־3 במאי 1950, אחרי דיונים ממושכים, הודיעה מפלגת הציונים הכלליים לראש הממשלה, דוד בן־גוריון, שאין בכוונתה להיעתר להצעתו להצטרף לקואליציה.
הראשון להגיב להודעה היה שר המשפטים, פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית החברה בממשלה, שקיווה שעם הצטרפות הציונים הכלליים לקואליציה יוכלו שתי המפלגות - שמנו יחד 12 מנדטים - להקים גוש בכנסת שיקדם החלטות לטובת בני המעמד הבינוני בעלי השקפה כלכלית ליברלית, שתאמה את אידיאולוגיית שתי המפלגות.
לשאיפתו של רוזן נלוו גם שיקולי אגו: הפרוגרסיבים ייחלו שכניסת הציונים הכלליים לממשלה תעמעם את זוהר הקמפיין האגרסיבי שהפעילו באותם ימים נגד מדיניות הצנע, קמפיין שמשך אליהם אוהדים רבים. זאת, בשעה שהפרוגרסיבים לא הורשו להצטרף למחאה, עקב משמעת קואליציונית.
"הציונים הכלליים מתעלמים מהעובדה שהרווח הזעום שאותו אפשר להרוויח בישיבה באופוזיציה אינו שווה את ההסתלקות מאחריות לאומית בשעה קשה זאת. חיי אומה אינם משחק הימורים בקזינו!" הטיח רוזן בזעם בעמיתיו שמחוץ לממשלה.
גם בן־גוריון כעס על הציונים הכלליים, שכן הוא חשש לגורל ממשלתו - שאכן נפלה כעבור כשנה. "צורך השעה הוא קואליציה רחבה", אמר ראש הממשלה, "ואילו הציונים הכלליים יושבים על הגדר ומצפים לקוניונקטורה (צירוף נסיבות; ד"ס) שתיטיב עימם, במקום לתת יד לביצור כוחנו".
אמנם הציונים הכלליים הימרו בכך שלא הצטרפו לממשלה, אך הצעד התברר בהמשך כנבון מבחינתם. קמפיין אגרסיבי שניהלה המפלגה נגד הממשלה, בסיסמה הקליטה "תנו לחיות בארץ הזאת", זכה להצלחה עצומה, ואף שמפא"י יצאה בקמפיין נגדי שהציג את הציונים הכלליים (שסימנם בקלפי היה האות צ') כאנשים צבועים מדושני עונג העושים מעצמם צדיקים - זינקו הציונים הכלליים בבחירות לכנסת השנייה (יולי 1951) משבעה חברי כנסת ל־20. והפרוגרסיבים? הם ירדו מחמישה חברי כנסת לארבעה בלבד.
הטרגדיה מאחורי המודעה שפרסמה "אמא של זוזיק"
במוסף העצמאות של "ישראל היום", שהתפרסם בשבוע שעבר, נכללה כתבה נוסטלגית, תחת הכותרת "היסטוריה קטנה", ובה סקרנו רגעי חולין בשולי יום הקמת המדינה, 14 במאי 1948.
בין המודעות הקטנות שהתפרסמו בעיתוני אותו יום גורלי, לקראת הכרזתו של דוד בן־גוריון, בלטה פנייה של אישה שהזדהתה כ"אמא של זוזיק", בבקשה מחבריו של בנה "שיבקרו אצלה ברחוב דיזנגוף 46 בתל אביב". מודעה חידתית וקצרה, שלמרבה הצער, מקפלת בתוכה טרגדיה נוראה של שכול.
רב"ט נחום (זוזיק) הזז ז"ל היה בנם של הסופר והמחזאי חיים הזז, החתן הראשון של פרס ישראל לספרות (1953), והמשוררת יוכבד בת־מרים, גם היא זוכת פרס ישראל לספרות (1972). הוא למד בגימנסיה הרצליה, ועם תחילת מלחמת השחרור התגייס לחטיבת "הראל" של הפלמ"ח, כמפקד כיתה.
ב־3 במאי 1948 השתתף זוזיק בהתקפה לכיבוש מתחם אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הזיתים בירושלים, ונהרג בקרב היריות, כשהוא בן 20. הוא נטמן בהר הרצל, ומיום מותו ועד ליום פטירתה, ב־1980, לבשה אמו בגדים שחורים בלבד. את המודעה פרסמה כדי לשמוע מפי חבריו של בנה סיפורים על חייו ועל נסיבות נפילתו. יהי זכרו ברוך.
מפליגים לקפריסין - לקנות מגהץ
ב־3 במאי 1950 יצאה לדרכה הפלגה ראשונה מנמל חיפה לנמל פמגוסטה שבקפריסין, כשעל סיפון האונייה "גלילה" מתארחים 480 נוסעים נרגשים. "גלילה", שנבנתה ב־1908 ונרכשה על ידי חברת צים ב־1948, עסקה בהעלאת מעפילים ממחנות העקורים באירופה - וכעת הוסבה לאוניית תיור.
ההפלגה לקפריסין יצאה בשעות הערב, ולמחרת בתשע בבוקר הגיעה האונייה לנמל בקפריסין, שם המתינה לתיירים מישראל שיירת אוטובוסים, שיצאו לטיול של יום אחד. בערב הפליגה "גלילה" בחזרה לחיפה.
במחנות המעצר בקפריסין שהו בשנים 1949-1946 52 אלף מעפילים שניסו להגיע לארץ ישראל במסגרת העלייה הבלתי לגאלית, אך נתפסו בידי הבריטים. רבים מנוסעי "גלילה" ביקשו לבקר במחנות המעצר, שעל פניהם חלפו האוטובוסים, אך לא עצרו בשל הוראת השלטונות. בשובם דיווחו הנוסעים הנרגשים שהמחנות לא השתנו והם משמשים למגורי חיילים בריטים.
הנוסעים לקפריסין קנו באי מוצרים שלא יובאו לארץ, או כאלה שמחירם בישראל היה גבוה במיוחד. הלהיט היה מגהץ חשמלי, בזמנים שבהם בישראל נעשה עדיין שימוש במגהצי פחם כבדים.
רב החובל אליעזר חודורוב דיווח לעיתונאים שהצטרפו לנסיעה ש"18 הפלגות לקפריסין כבר נקבעו לעונה זאת, ולחלקן כבר אזלו הכרטיסים".
באיחור: חגיגות חצי יובל לאוניברסיטה העברית
אלפי מוזמנים הגיעו ב־4 במאי 1950 לחצר הגדולה שבקולג' טרה סנטה במרכז ירושלים (ששימש משכנה הזמני של האוניברסיטה העברית), לחגוג, באיחור של חודש, מלאת חצי היובל להקמת האוניברסיטה בהר הצופים, שנוסדה ב־1 באפריל 1925. נשיא האוניברסיטה, זליג ברודצקי, אמר בפתיחת נאומו: "אנו חוגגים בהתרגשות רבה 25 שנות פעילות אקדמית מזהירה של האוניברסיטה העברית. כולנו תקווה שבמהרה בימינו נשוב למשכן הקבע שלנו, שעל ההר".
שיא של טסים באל על
חברת אל על מסרה ב־5 במאי 1950, שבכל אחד מחודשי הרבעון הראשון של 1950 טסו במטוסי החברה אלף נוסעים ויותר, וזהו שיא שלא היה כדוגמתו קודם. בעקבות קבלת דמי הביטוח בסך 300 אלף דולרים בעבור מטוס אל על בשם "הרצל", שעלה באש חודשים ספורים קודם לכן, הודיעה החברה על הרחבת הצי, "שיעמוד כבר בקיץ הקרוב על עשרה מטוסים". דובר מטעם החברה הוסיף שייפתחו קווים חדשים לדרום אפריקה ולארה"ב, "ותדירות הטיסות השבועיות ללונדון ולפריז תוגדל".
מי גנב ציור של פיקאסו?
בתחילת מאי 1950 הוגשה במשטרת תל אביב תלונה של בעל נכס, בגין "גניבת ציור של פיקאסו". המתלונן טען שזוג צעיר ששכר ממנו חדר מרוהט העלים ציור יקר ערך שהחביא במקום. בני הזוג, שזומנו לעימות במשטרה, טענו שאין להם מושג במה מדובר והשתוממו כיצד המתלונן יודע להגיד שהציור נעלם מהחדר, בעודם מתגוררים בו. לשאלת השוטר, הודה בעל הנכס שהוא נכנס לחדר ללא רשות, כשבני הזוג שהו בעבודתם. האיש גם לא סיפק תשובה הגיונית לשאלה כיצד הגיע לידו מלכתחילה ציור של פיקאסו.
הנעלמים / מקצועות שהיו
מתקין אנטנות
שעה קצרה אחרי שמתקין האנטנות עלה לגג - אפשר היה להתחבר לעולם הגדול והנפלא, שהתגלה דרך מכשיר הטלוויזיה שבסלון. המקצוע הפך לפופולרי בקרב צעירים שהשתחררו מהצבא, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, עם כניסתה האיטית של הטלוויזיה הישראלית לשגרת חייהם של האזרחים. אחרי ההתקנה התנהל דו־שיח בצעקות בין הגג לחלון הדירה ("יש שלג? אין שלג?"), עד שכיוון האנטנה העניק תמונת מסך מיטבית.
הצרכנייה / פריטים מאז
מכונת שכפול
בזמנים שלפני המצאת מכונת הצילום אפשר היה למצוא מכונה כזאת בכל מוסד וארגון. לתוך מכונת כתיבה הוזן דף מיוחד שנקרא "שעוונית", ועליו היו מקלידים את התכנים שנדרשו להפצה. את השעוונית היו מצמידים לתוף המכונה, ואז שופכים משחת דיו על התוף, שהיה מסתובב באופן ידני בהפעלת "מנואלה". בכל סיבוב נפלט מבטן המכונה דף מודפס אחד, וכן הלאה, לשעוונית הבאה, עד ששוכפלו כל הדפים והוצמדו יחדיו כחוברת באמצעות מכלב משרדי.
קומבינה ישראלית, מודל 1950
המודעה למעלה, שפורסמה בתחילת מאי 1950, היא אחת הדוגמאות המוקדמות ליצירתיות העסקית הישראלית, הרבה לפני עידן האינטרנט. יזמים זריזים קראו לאזרחים למסור לידיהם פרטים על קרוביהם החיים באמריקה, בהבטחה לקבל בתמורה, "מדי חודש בחודשו", אחת מארבע חבילות המזון המוצעות - "חופשי מתשלום". עם הפרטים שקיבלו פנו היזמים לקרובים באמריקה, ואותם שכנעו במתק שפתיים לשגר ל"יקיריהם הרעבים בישראל" חבילות מזון חודשיות. את עמלות התיווך והמשלוח לארץ שלשלו היזמים לכיסם - והכל באופן חוקי, על חשבון הברון מאמריקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
