אחרי שבג"ץ דחה את העתירות נגד מינויו לראשות הממשלה ונגד ההסכם הקואליציוני ("לעת הזו", כפי שהדגישו השופטים), מתפנה בנימין נתניהו לעסוק בסוגיית חלוקת התיקים וסגירת הקצוות לקראת השבעת הממשלה ביום רביעי. הדילמה שהוצבה בפניו עם החלטתו של יעקב ליצמן לעזוב את תיק הבריאות ברורה: לסגור עם נפתלי בנט או למסור לכחול לבן תמורת לפחות שני תיקים אחרים. שלמות הגוש מצד אחד, ומנגד הרגעת השטח הפנים־מפלגתי הרותח ממילא בתוך הליכוד.
ביום רביעי פגש נתניהו את יולי אדלשטיין, אחרי נתק מסוים ביניהם לאחרונה, ומייד כשנכנס לחדר החל לשפוך את מרירת ליבו על ימינה ועל דרישותיה המופלגות של כחול לבן. ראש הממשלה סבר שיוכל לרכך את אדלשטיין שכנראה עומד לדרוש ממנו תיק בכיר בתמורה לתפקיד יו"ר הכנסת שניטל ממנו, אולם הופתע שאין בכוונתו של היו"ר לשעבר לנהל שום מו"מ על תיקים. מבחינתו זה או יו"ר הכנסת או כלום.
אדלשטיין לא כיבד את החלטת בג"ץ שדרשה ממנו לקיים דיון להחלפתו, ומייד לאחר מכן התפטר. אלמלא עשה כן, יו"ר הכנסת היום היה מאיר כהן מיש עתיד והסיכוי להשיג חתימה על הסכם קואליציוני בין הליכוד וכחול לבן היה הופך לחלום באספמיה. בהרבה מובנים נתניהו חב לאדלשטיין שמעשה גבורתו ההרואי נגד בג"ץ הביאו עד הלום.
אבל נתניהו לא נלחם על חזרתו לתפקיד ונכנע כמעט ללא קרב. הווטו של בני גנץ על יולי היה אמיתי, אבל הוא כבר מזמן המשיך הלאה והעניין בנושא כבר עומעם עד כבה לחלוטין. לאיש במערכת הפוליטית, כולל בכחול לבן, אין ספק שלו היה נתניהו דופק על השולחן ותובע להחזיר את אלדשטיין, איש לא היה עוצר זאת. הדפיקה אפילו לא היתה צריכה להיות חזקה. גם טפיחה קלה היתה מועילה בסיטואציה הנוכחית.
כישורים? קודם פוליטיקה
גם בנט מרגיש שנתניהו לא נלחם על שלמות הגוש, הכולל כמובן את ימינה, אלא מעדיף לדאוג לחבריו בליכוד, להפחית עד כמה שהוא רק יכול את מספר הממורמרים בו, ולהותיר אותו וחבריו בחוץ. בעוד הוא רואה בדרישתו לתיק הבריאות מוצא של כבוד לרדת מהדרישה לתיק בכיר כמו הביטחון או החוץ, נתניהו רואה בכך סחטנות. הרי במצב שנוצר, תיק הבריאות שווה לפחות שני תיקים אחרים במקרה שיועבר לכחול לבן.
הקושי הקבוע: לרצות את כולם. נתניהו // צילום: חיים צח/לע"מ
נתניהו לא מוותר כל כך מהר על בנט וימינה אבל לא מוכן לשלם כל מחיר לשם כך. היחסים הבין־אישיים כמובן מעיבים על קיומו של ערוץ הידברות וקשר נורמלי ביניהם וכנראה זו עיקר הבעיה מלכתחילה. נדמה כי אם בראשות ימינה היה עומד אדם נוח יותר לעיכול מבחינת ראש הממשלה כמו הרב רפי פרץ או בצלאל סמוטריץ', השיח היה פורה יותר.
בנט הוכיח את עצמו מעל ומעבר בטיפול במשבר הקורונה וגם ממשרדו שבקריה, שאמור להיות רחוק מקבלת ההחלטות הרלוונטיות, הוא הצליח להוביל כמה מהלכים יוצאי דופן שאופיינו במקוריותם ובתפיסת המציאות החדה הטמונה בהם. המעבר לתיק הבריאות הוא אך טבעי. אבל בפוליטיקה התיקים נקבעים לפי צורך פוליטי. ממש לא לפי כישורים. יכולת, ניסיון וכישרון לא רק שאינם גורם מקדם לשיבוץ אדם למינוי, אלא אפילו לא התחלה לכך. מדי פעם הם אף פועלים לרעתו. השיקול האחד והיחיד המחולל מינויים בכירים במדינת ישראל הוא השיקול הפוליטי. הוא ואין בלתו. במידה שמבחינה פוליטית מינוי בנט לשר הבריאות יתאפשר - כך יקרה. ואם לא - לא. כל השאר פשוט לא רלוונטי. אפשר להצטער ולהתלונן אבל כך זה. וכך תמיד היה.
הפנים האמיתיות
החלטת הנהלת בתי המשפט לפתוח לראשונה את אולם בג"ץ לשידור חי, התבררה כמהלך המבריק ביותר שלה בעשור האחרון. בעוד אמון הציבור בשופטים ובמערכת שעליה הם מופקדים צונח במדרון התלול כבר שנים, ואחרי שכבר נדמה היה שמכאן אין כבר דרך חזרה, הצליחו הנשיאה אסתר חיות וחבריה להנהלה להחזיר, ולו במעט, את הכבוד האבוד להיכל השן המנותק ולהציג לעיני כל את מקצועיותם, ויתרה מכך - את אנושיותם, של השופטים.
כמובן שהשינוי המדובר הוא בעיקר בתחום הקוסמטיקה. עד שלא יהיה שינוי מהותי בגישה, באקטיביזם הפרוע ובפרוגרסיביות המוגזמת, לא יהיה שינוי אמיתי בדעת הקהל. לכן השידור החי הוא בעיקר דחיקת הקץ ולא פתרון מהשורש. אבל במצבם הרעוע של שופטי העליון, די אפילו בזה כדי למנוע קריסה מוחלטת.
נראה כי הראשונים להתרגל לפורמט החדש הם דווקא השופטים עצמם. במהלך כל שעות הדיון הפגינו 11 היושבים בדין ערנות, בקיאות וחדות. גם אלה הסבורים שבג"ץ כלל לא מוסמך לדון בתיקים שהונחו בפניו וכי היה עליו לזרוק את העותרים מכל המדרגות כשאלה רק הגיעו למפתנו, נאלצו להודות כי לא היתה שאלה, הערה או שיח כלשהו שלא היו במקום. איש מהשופטים לא הפגין קוצר רוח או חוסר סבלנות. ניכר כי רצונם היה אחד - להעמיק עד כמה שניתן בחומר שהונח בפניהם ולקבל את ההחלטה הראויה מבחינתם.
זה כמובן מטעה מאוד. תחת מעטה האנושיות שלפתע הוצגה ברבים, מסתתרות לעיתים דעות שלא מעניקות סיכוי לעולם ערכי אחר. ומדובר, עדיין, לפחות לטעמם של חלקים נרחבים בציבור, בפוליטיקאים עטויי גלימות שחורות. עם זאת, איש לא יכול לקחת מחבורת ה־11 את ההפנמה המהירה וההשתלבות המפתיעה בריאליטי שיצרו.
דווקא מי שהתקשו לעמוד בפרץ הם הפרקליטים. נראה שלבאי כוח הצדדים ייקח עוד זמן עד שילמדו את רזי המקצוע החדש כאנשי טלוויזיה ובמה. בארה"ב, כאשר עורכי הדין מתדיינים בפני חבר המושבעים, מסגל כל פרקליט יכולות תיאטרליות כחלק מהתפקיד. בארץ לא היה צורך בכך. עד היום. כך נראה, למשל, נציגו המשפטי של ראש הממשלה, עו"ד מיכאל ראבילו, מהמובחרים שבעורכי הדין בארץ, כמי שעומד כנוע בפני השופטים, מסביר ומתרץ את שאלותיהם הבלתי רלוונטיות, במקום להעמידם במקומם האמיתי שמבהיר לצופים בבית שאל לה לחבורת העליון לתחוב את אפה בעניינים לא לה. מבחינה משפטית הוא כמובן לגמרי צדק בהתנהלותו, זו הדרך המקובלת לדבר אל השופטים, אבל מבחינה תדמיתית ומצולמת הצליח הרכב השופטים להציג את עליונותו על פני בא כוחו של ראש הממשלה.
לא מחפש כותרות
מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, מודע היטב לביקורת הרוחשת סביב תפקודו. מאז שנכנס לתפקיד והחליט לשנות מהקצה אל הקצה את תפקידה של ביקורת המדינה מכפי שנהגו בה שני קודמיו, הפך אנגלמן למטרת חץ עבור כל אלה שרוממות שלטון החוק בגרונם, בעיקר כאשר הימין הוא בשלטון. כי כך זה אצלם: שומר סף זכאי להגנה מלאה ולמעמד על במערכת הציבורית הישראלית רק כאשר הוא מבצע את תפקידו העיקרי - לרדוף את נתניהו. אם הוא רואה את הדברים אחרת, שוב אינו יכול להתקרא שומר סף מבחינתם.
למען האמת אנגלמן החזיר את כבודו ומעמדו של משרד מבקר המדינה, אחרי שתי קדנציות קשות שהיו מביאות את המוסד המכובד לעברי פי פחת לו היו נמשכות. לא בכדי הוציאה נשיאת לשכת רואי החשבון איגרת מיוחדת המהללת את דו"ח הביקורת האחרון, גם אחרי המתקפות בתקשורת על המבקר. רואי חשבון יודעים איך צריכה להיראות ביקורת. ובעיקר הם יודעים איך לא.
גורם במשרד המבקר הודף לחלוטין את המתקפות ואומר כי הדו"ח שיצא השבוע מקצועי ומקיף כפי שכבר לא היה זמן רב. "כל מי שמתח ביקורת לא באמת קרא את הדו"ח המתפרס על 2,500 עמודים", הוא אומר, "כאשר בעוד שגורמי המקצוע משבחים, יוצאת ביקורת מגורמים שונים בעלי אינטרס". אותו גורם גם יודע להצביע על מקור המתקפות: אנשי צוות של מבקר המדינה הקודם.
עיקר הביקורת על הדו"ח היתה מחיקתם של שמות האנשים המעורבים בפרשות השונות שהתגלו בו, כמו שמם של אריה ויפה דרעי, אלדד קובלנץ, השר איוב קרא ואחרים. לדברי הגורם, "הגישה הנוכחית היא כי הביקורת חייבת להיות רק על גופים ולא על אנשים. המגמה של ציון שמות החלה בזמנו של מיכה לינדנשטראוס, המשיכה על ידי יוסף שפירא ואינה נהוגה בשום מקום בעולם".
ואנגלמן בדק את זה. אין שום מדינה בעולם שביקורת המדינה בה נעשית כפי שהיה נהוג פה בשנים האחרונות. "הפרסונליזציה משבשת את הביקורת", אומר הגורם. "כולם מנסים לחלץ את עצמם ולהפיל הכל על אחרים". לאחרונה הרים אנגלמן טלפון למבקר שכיהן לפני מיכה לינדנשטראוס, אליעזר גולדברג. תגיד, שאל אותו, אצלך בדו"חות ציינת שמות? מה פתאום, השיב גולדברג, שמות אפשר להזכיר כשאתה מקיים לאדם שימוע או משפט, לא בביקורת.
שני המבקרים הקודמים, אומר הגורם הבכיר במשרד המבקר, לא היו קוראים את הדו"ח שהיה מונח בפניהם על ידי אנשי המקצוע במשרד. אנגלמן, לעומת זאת, עובר על כל מילה. צוות שבא עם מידע לא מבוסס, הם אומרים, לא יוכל להכניס את הפרק שכתב לדו"ח. מנגד, אם יבוא מישהו עם מידע מוצק - החומר ייכתב, ואם יהיה צורך יועבר ליועמ"ש לבחינת בדיקה פלילית.
בניגוד לקודמו, אנגלמן מסרב למסור מידע על גופים או אישים שהביקורת עליהם העלתה חשש למעשים פליליים ושפרטיהם הועברו ליועמ"ש. אבל כאלה, למרות התדמית נטולת השיניים, היו לא מעט. לדברי הגורם במשרד המבקר, הדיווח המוקדם על העברת החומר עשוי לשבש חיים של אדם שלא פשע מצד אחד, ומנגד, לשבש חקירה אם יוחלט על פתיחתה.
הוא נותן כדוגמה את המקרה של בני הזוג דרעי בדו"ח האחרון. אריה, הוא אומר, טען שכלל לא ידע כי יפה והעמותה בניהולה ביקשו מהמשרד הממשלתי בראשותו תמיכה כספית. לא יפה דרעי ולא העמותה שלה הם גוף מבוקר. למשרד המבקר אין בכלל סמכות לשאול אותם שאלות ולקבל תגובות. רק מהשר. ואם מה שהוא אומר נכון, והוא באמת לא ידע. אנחנו לא גוף חוקר. אין לנו כלים לשפוט. אז מה יצא מזה שנפרסם את שמו - רק לשם כותרות?
המבקר העביר כמובן את פרטי המקרה ליועמ"ש, יחד עם המלצה מערכתית - חובת דיווח על מנהלי עמותות על קרבת משפחה לגורם המאשר את הבקשה מצד הממשלה. כי מתברר שנכון לעכשיו, אין שום חוק או נוהל שמחייב בכלל לעשות זאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו