א' נלחם במחבלים, חן נלחמת בקורונה

הבעיה הגדולה ביותר של סא"ל עזיז איברהים (36) היא למצוא סידור לאניל, ילדם בן השלוש וחצי, מכיוון שגם הוא וגם אשתו, נדין (27), חיוניים ביותר בעבודתם דווקא בתקופה זו. הבעיה הגדולה ביותר של נדין, היא העובדה שהיא בשבוע ה-40 להיריון, ובהתחשב בעובדה שהיא נמצאת בביתם שבכפר סאג'ור שבצפון והוא משרת בצאלים, מרחק של שלוש וחצי זה מזה, החשש העצום היא שהיא תכרע ללדת בעוד הוא רחוק ממנה. הקורונה, למרבה ההפתעה, היא בעיה משנית למרות תפקידה החשוב של נדין.

שני בני הזוג משרתים כאנשי צוות רפואי, נדין כאחות במחלקת טיפת חלב בקופת חולים מאוחדת בכרמיאל, עזיז, בהכשרתו פרמדיק ואח טיפול נמרץ, משמש היום כראש ענף רפואה קרבית במל"י, צאלים. בעבר שירת כסגן קצין הרפואה באוגדת עזה. וכקצין אג"ם רפואה בפיקוד הצפון.

"הסיפור של הקורונה אצלנו מתחיל בבית מכיוון ששנינו חיוניים והאתגר גדול כי שנינו רוצים לתרום את חלקנו", מסביר עזיז. "נדין היא אם חד הורית במרכאות, כי אני עובד רחוק, ואחד האתגרים הוא בעובדה שאין משפחתונים. לכן, לצערנו, אנחנו צריכים לאלתר ולשים אותו אצל ההורים, למרות האתגר".

"כל מי שפוגש אותי במרפאה ורואה את הבטן שלי שואל מה אני עושה פה", מחייכת נדין. "החלטתי שאני רוצה להמשיך לעבוד למרות שזו תקופה מאוד מאתגרת, כי חשוב לתת גם את החלק שלנו במאבק נגד הקורונה. אני רוצה לתרום את החלק שלי, אם זה כאחות באופן כללי או בטיפת חלב".

בינתיים בבית, השניים מנסים להסביר לאניל הקטן את המצב. "הוא מבין שיש נגיף באוויר ושחייבים להיות בבית. הוא מבין, אבל יש רגעים שהוא ממש נשבר. כשאני ועזיז מדברים על הקורונה או צופים בחדשות הוא קופץ ואומר 'די, תכבי את הטלוויזיה'. נמאס לו, כמו לכולנו", היא מספרת.

תפקידו של עזיז מאתגר בהחלט ויכול להשפיע בהחלט על החיים של רבים שלנו אם יתרחש משבר חמור בעקבות נגיף הקורונה, כפי שהתרחש באיטליה או בניו יורק. "הגעתי לתפקיד חודש אחרי שהממשלה החליטה על סגר, מתפקיד של סגן קצין הרפואה של אוגדת עזה, וכעת אני מתעסק ביצירת אפשרות לבניית בית חולים צבאי, שיעבור גם לתחום האזרחי במקרה קיצון. תפקידי יהיה המנהל הסיעודי של בית החולים". בנוסף, הוא אומר, "יש לי קצינים וחובשים שמפוזרים במד"א ובמקומות נוספים, וכן הובלתי משימה של 100 איש מצאלים לסיוע לקשישים בקרית גת".

בניסיון לסייע בבית עזיז מגיע מדי יום שלישי הביתה אך הוא מודה שזה לא בדיוק בשעות הצהריים. בזמן שאינו בבית הוא נעזר, כמו רבים מתושבי ישראל בימים אלו, בטכנולוגיה על מנת לשמור קשר. "יש את הזום ואנחנו שומרים על קשר עד כמה שאפשר. זה אירוע לא פשוט, אבל כשאתה רואה את הצרות של כולם מסביבך אתה מבין שזה לא פשוט לאף אחד והצרה שלך מזערית. נדין היא תמיד בחזית ולא רק בעידן הקורונה. אני מתנחם בחוסן שלה, כי אם היא לא הייתה כזאת לא הייתי שורד מילימטר בעבודה שלי. עכשיו זה הכפיל את עצמו פי שלוש ואני מחזיק לה אצבעות ומנסה לתמוך בה כמה שאפשר מרחוק בצורה נפשית. בסוף שבוע, כשאני מגיע, אני מנסה לעזור כמה שיותר בעיקר במשחקים עם הילד ובשיעורי העשרה. למרות גילו הצעיר הוא צריך את זה. וכמובן גם בתמיכה בעבודות בבית".

"החשש הגדול הוא כרגע בעובדה שאני בהיריון, גם בגלל הקורונה וגם בגלל העובדה שכרגע אין לי עזרה מהמשפחה המורחבת, כפי שמתרחש בדרך כלל. יש כעת יותר סיכוי לחשיפה של קורונה בבית החולים וזה יכול לסכן אותי ואת העובר. הייתה בשבוע שעבר מישהי מדיר אל-אסד שיילדו אותה כשהיא מונשמת מורדמת. אני עובדת בחזית וזה בהחלט מדאיג, אבל אנחנו עובדים בשיתוף פעולה. אני מקווה שהוא יצליח להגיע ללידה שלי. גם אחרי הלידה יהיה מאתגר, כי אסור יהיה לאנשים לבוא אלי כדי לא להיחשף ואצטרך להיות זמן רב בבית. אף אחד מהמשפחה המורחבת לא יעזור לנקות את הבית ולסייע אחרי הלידה. בגלל זה אני לא ממהרת, אני לא צריכה ללדת עכשיו. אפשר גם לחכות כמה שבועות", היא צוחקת באירוניה.

א' בסיירת חרוב, חן במחלקת הקורונה בקפלן

"הכרנו בתורנות מיון", מספר סגן א', הרופא של סיירת חרוב, כיצד פגש את בת זוגתו, חן צ׳ארושו, רופאה סטאז'רית במחלקת הקורונה של בית החולים קפלן ברחובות. הוא היה אז בתחילת מסלולו הרפואי, לאחר לימודים כעתודאי, בבית החולים בילינסון בפתח תקווה, ונזקק לייעוץ של אורתופד. "נכנסתי והיא הייתה שם. כך הכרנו". בשנתיים האחרונות הם מתגוררים יחד בתל אביב, וגם המילה אירוסין כבר על השולחן, אולם קשה לומר בחודש האחרון שהם מתראים.

בשנה וחצי האחרונות משרת א' בסיירת, פועל יחד איתה בגזרות הקשות ביותר של מדינת ישראל, מעזה ועד עציון. למעשה, את השיחה יחד ביצענו שעות ספורות בלבד לאחר שהוזעק עם ניידת הטיפול הנמרץ לפיגוע בסמוך למעלה אדומים לפני כשבוע. "זה היה אחרי פעילות ארוכה בלילה. קיבלנו את ההודעה וקפצנו לשם. הגענו וקבענו את מותו של המחבל", הוא משתף.

"האתגר משמעותי", מציג א' את העבודה מהזווית המבצעית של צה"ל בעידן הקורונה. "היחידה הייתה עכשיו כמעט ארבעה חודשים. סיימנו קו כיסופים לפני שלושה שבועות. כעת אנחנו נמצאים בחטיבה המרחבית בנימין, עם פעילות משמעותית שעל חלקה אי אפשר לדבר. פתאום כל המיגון והפעילות שונים, ובפרט באוכלוסייה הערבית שלה אנחנו נותנים מענה רפואי לעיתים".

"אבל האתגר המשמעותי ביותר כרגע הוא שבת זוגתי נמצאת בשיא החזית, בבתי החולים, אולי במקום המסוכן ביותר. אנחנו כמעט ולא מתראים מכיוון ששנינו רופאים  וכל מפגש יקר מפז. התראינו לאחרונה לפני מספר שבועות, כשהייתי ברגילה, ואז צה"ל נכנס להסגר. יצא לי לבדוק באותו הזמן חייל מיחידה אחרת שהיה חולה בקורונה ולכן נכנסתי לבידוד. גם כשאני חוזר הביתה רוב הזמן חן לא נמצאת". חן מוסיפה: "כשהוא חזר הביתה, אני הייתי במשמרת לילה".

"אני לא חושבת שאני בחזית יותר מא'. הזוגיות עם רופא צבאי מאתגרת", היא מחדדת. "אנחנו מאוד מתגעגעים אחד לשני. אנחנו רגילים להיות קרובים והיום מאוד קשה. אני רגילה לדבר עם א' פעם בכמה שעות ופתאום עכשיו מדברים פעם במיליון שנה. כל השגרה הזו של רופאה ועתודאי מטורפת. אני סופר גאה בו על התפקיד, זה לא מובן מאליו להיות רופא קרבי ולהקדיש את הזמן לתפקיד שכזה".

מכורים לאדרנלין

שלושת ילדי משפחת מילר בראש העין נולדו לתוך בית שבו מצבי חירום הם כמעט רגילים, ואת השיחות בווידיאו הם ניהלו עם אור (41), אב המשפחה, הרבה לפני משבר הקורונה. אולם גם הם לא זוכרים מצב שבו שני (38), האימא, עובדת כל כך הרבה ונמצאת בחזית המאבק בקורונה "עברתי בחדר המיון מלחמות, שריפות וכל מצב חירום אחר, אבל שום דבר לא היה אפילו קרוב למצב הזה. אין יותר קו ראשון מזה", מודה שני, שמשמשת כאחות אקדמאית במחלקה לרפואה דחופה במרכז שניידר לרפואת ילדים בפתח תקווה.

בחמש השנים האחרונות מכהן סרן (במיל') אור מילר, רופא מתמחה במחלקה האורולוגית במרכז הרפואי מאיר בתפקידו האזרחי, גם כרופא ביחידת החילוץ הארצית של פיקוד העורף. "אנחנו ערוכים בשגרה לטיפול באסונות טבע וסיוע הומניטרי למדינות שזקוקות לכך בעולם. במשלחות לחו"ל לא השתתפתי עד כה, אך כן עסקתי בשילוח חיילים וציוד לאלבניה, ברזיל ומקסיקו, מה שכולל את כל הפן הרפואי, ביצוע חיסונים רלוונטיים וארגון הציוד הרפואי. בנוסף השתתפתי באופן פעיל בניסיונות החילוץ באירוע קריסת החניון ברמת החייל ב-2016". בשבוע שעבר הוקפץ אור עם חבריו ליחידה לקריסת המנוף בראשון לציון, אך למרבה המזל לא נזקקו שם לעבודתם.

"אין ספק שלא פשוט להיות נשואה לרופא ביחידת החילוץ, ואני צריכה להיערך לכך שהוא יכול לטוס כל רגע", משתפת שני. "יש בבית תחושה שכזאת, שבכל רגע נתון הטלפון יכול לצלצל ואור ייעלם לימים או לשבועות, לפי סוג האירוע. מצד שני, גם העבודה שלי מאוד מאתגרת ולא פשוטה. כנראה ששנינו מכורים לאדרנלין", היא צוחקת.

עם פרוץ משבר הקורונה הבינו אור ושני שמדובר באירוע אחר, ושהשניים יצטרכו לשאת בנטל ולגדל את שלושת ילדיהם – זואי (5), יובל (3.5) ורומי (1.5), תוך כדי התמודדות עם מצב החירום. יחידת החילוץ הארצית מוצבת בנמל התעופה בן גוריון בשבועות האחרונים, מטפלת בנוסעים המעטים שמגיעים לישראל, חלקם ממדינות נגועות כדוגמת צרפת, ספרד, איטליה וארצות הברית. במחלקה לרפואה דחופה בשניידר מטפלים במקביל בילדים שנחשפו לחולי קורונה ובמקביל בכל מקרה חירום סטנדרטי שמגיע לחדר מיון באופן שוטף.

"אנחנו מסנכרנים באופן מקסימלי, חפיפה של ממש", מתארת שני את המצב. "אני יוצאת מהבית והוא נכנס. זו תקופה לא פשוטה ומקרי החירום ממשיכים כרגיל. זו תקופה של משימה לאומית, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לא להגיע. לפעמים אני גונבת עוד כמה דקות בבית רק כדי לראות את אור".

"אין יום ואין לילה"

בזמן שהקצינים תומכים נפשית מרחוק, ניצבות הנשים בחזית, נלחמות בקורונה במלוא העוצמה. "אנחנו עובדים במשך 12 שעות ואז -24 שעות עבודה. אין סופ"שים, אין יום ולילה, אין שבתות או חגים. שום דבר. גם כשאתה יוצא אתה מפחד לראות אנשים ולהדביק אותם. לא נעים להגיע למקומות ציבוריים", מספרת חן על השעות הארוכות כרופאה במחלקת הקורונה של בית החולים קפלן.

"קשה לי מאוד המחסור בפן האישי – שאני לא רואה את המטופל", היא משתפת. "אנחנו לבושים בציוד רב ולא רואים את המטופל או איך לדבר איתו. זה החלק שאני אוהבת ברפואה, להבין איך הם מרגישים, והוא לא פחות חשוב מהטיפול הרפואי עצמו. גם לקיחת דם וכל פרוצדורה אחרת מוגבלת מאוד. יש לנו אפשרות לדבר עם החולים במצלמה אבל יש חולים שמתקשים עם הטכנולוגיה. זה קשה להם מאוד וכואב לי שהם לבד, שאין מי שמחבק אותם. יש תחושה של שליחות, אבל כשאתה בתוך המערכת קשה לראות ולחוש אותה. אתה עובד מכוח האינרציה".

גם כשיוצאים מהמחלקה, החשש מלווה אותך הלאה. "ברור שאני דואגת להיות כמה שיותר ממוגנת במחלקה, אבל תמיד קיים חשש שאדביק אנשים. הרבה יותר מפחיד אותי להדביק אחרים מאשר להידבק בעצמי. למרות שבמיגון מלא הסיכוי להיבדק מאוד נמוך זה משהו שהולך איתך – ללכת לפארק, לסופרמרקט. כשאני יוצאת לרוץ אני חוששת להדביק".

נדין מסתכלת על הנושא משני צדי המתרס – זאת של האחות שמטפלת באנשים שעלולים להיות חולי קורונה, וכאישה בהיריון שצפויה ללדת בתוך זמן קצר. "אנחנו עובדים במחלקת חירום ומקבלים מטופלים ומטופלות שלא ידוע מה הסטטוס הבריאותי שלהם. גם במרפאה שלנו בכרמיאל היו חולים בתקופה האחרונה, למרות שלמרבה המזל אני בעצמי לא נחשפתי. זו תקופה מאתגרת אבל חשוב לנו למלא את החלק שלנו במאבק נגד הקורונה", היא אומרת על עבודתה.

"כאישה בהיריון אין ספק שזה מדאיג", מציגה נדין את הצד השני של המשוואה. "יש ענן שמרחף מעל ראשי, אבל אני קוראת מאמרים בנושא ומודעת לכך שיהיה בסדר". עזיז מספק גם הוא תמיכה נפשית ומצהיר כי "אני אגיע ללידה, ולא משנה איפה אהיה. אגיע עם מסכות וכפפות ואסייע לה".

נדין: "אנחנו יודעים שכל המחלקות ערוכות ומוכנות אבל הלידה תהיה שונה – לא יהיו הרבה מבקרים ונצטרך ללמוד כיצד לבצע את הדברים. כל אחד מאיתנו ממשיך להילחם, כל אחד במלחמה שלו, אם בצבא, בעבודה או בתחום האישי. זה מה שמוביל אותנו ונותן לנו לנצח".

הילדים מתעוררים לפני השמש

אור, שהיה רגיל לעבוד שעות ארוכות במיוחד כרופא מתמחה בבית חולים, מצא את עצמו בשני תפקידים כאחד. בני הזוג אומנם מבהירים כי גם ביום יום הוא מסייע רבות בבית, אך כאן מדובר בעבודה הרבה יותר אינטנסיבית. אחרי שעות עבודה רבות בנתב"ג, הוא מגיע הביתה ומסייע לגדל את הילדים על מנת לאפשר לרעייתו להילחם בקורונה בתחום התמחותה. "אנחנו עובדים במתכונת חירום ולכן מחולקים לשני צוותים. אין שום משחקים עם משמרות או החלפות. לכן כל משמרת בבית החולים מלווה גם בחלוקת המשמרות בבית – מי נמצא עם הילדים בזמן נתון", מספרת שני. "אנחנו מחלקים את העבודה חצי חצי. 12 שעות עם הילדים, 12 שעות בעבודה".

איך נראה יום בבית בעידן הקורונה, אור?

"הילדים הם משקימי קום, מתעוררים לפני השמש, יחד עם הציפורים. אחר כך ארוחת בוקר ופעילויות. ככל שהיום עובר אנחנו מתחילים להיות יותר ויותר יצירתיים – הפעלות, משחקים, יצירה".

ואיך נראה השוויון בנטל? מי מכין לארוחת בוקר קורנפלקס עם חלב ועוגיות ומי משקיע בארוחת בוקר בריאה יותר?

"אור הוא שף, הוא מבשל מעולה", מתגאה שני. "הוא משקיע מאוד בארוחות איכותיות. בכלל, כאנשי צוות רפואי אנחנו משתדלים להמעיט בממתקים בבית".

תפקידה של שני מאתגר במיוחד בימים אלו. מכיוון שמדובר בבית חולים לילדים, היא צריכה בדרך כלשהי ליצור קשר עם המטופל הקטנטן כשהיא לבושה בכל המיגון המתחייב כתוצאה ממגפת הקורונה. "הקושי שבטיפול בחשודים בקורונה לא פשוט, ועם ילדים זה הרבה יותר משמעותי. במגע הראשוני המסכות והמיגון מפחידים את הילדים הקטנים ולמרות שאנחנו מתמחים בטיפול בהם זה אתגר לא פשוט". שני מספרת כי אחד הפתרונות היצירתיים הוא מיזם בשם "מאיר פנים" במסגרתו מסופקים לאנשי הצוות הרפואי מדבקות עם תמונותיהם, על מנת שניתן יהיה למטופל להתחבר למטפל למרות המיגון הכבד. "לא הייתי מחליפה את מקום העבודה שלי בשום מקום אחר. אני אוהבת את התפקיד ואת הצוות המקסים והמסור".

גם אור מתמגן בכבדות לפני שהוא יוצא לעבודתו במילואים בנתב"ג. "לא סתם בחרו את יחידת החילוץ הארצית על מנת לטפל בנוסעים שמגיעים מחו"ל, כי מדובר בנקודה רגישה במיוחד. מדובר לעיתים באנשים מבוגרים, ואין להם שמץ של מושג מה הולך לקרות איתם. חלקם כן מקבלים הודעה שהם יצטרכו להגיע למלון, אבל הם לא יודעים מה התהליך שהם הולכים לעבור. הפנים הראשונות שהם רואים, למעט אנשי מד"א שבודקים אותם ואנשי רשות שדות התעופה, הם הפנים של החיילים שלנו".

הילדים לא מתגעגעים אליכם, הם רואים אתכם הרבה פחות מבדרך כלל.

"הם חיים ככה מגיל אפס", שני מחייכת. "הם רואים את אבא לובש את המדים ויודעים שהוא יוצא למילואים. הם רואים שלפעמים בלילה הוא לא חוזר בעבודה ו'ישן שם', כפי שאנחנו מגדירים את זה, ולכן הוא יאמר לילה טוב בטלפון. מבחינתם לא מדובר במצב חירום בכלל, למרות שכעת הם רואים יותר את אבא".

שניכם עובדים עם חשודים כחולי קורונה. לא מפחיד להידבק?

"מפחיד? תמיד יש חשש, אבל אנחנו עובדים בצורה טובה ושומרים על הכללים", אומרת שני. "בנוסף לאמצעי המיגון אנו מבצעים בדיקות קורונה באופן סדיר ולכן זה מפחית את החשש כי בכל כמה ימים אנו יודעים מה מצבנו".

"האמת היא שאני הייתי בבידוד בתחילת המשבר", מספר אור. "כחלק מההתמחות יש לנו מדי כמה שבועות לימודי המשך באוניברסיטת תל אביב ובאחד המפגשים האלו התברר שהיה בדיעבד מתמחה שהתגלה כחולה מאומת. אז ביליתי קצת בבידוד. זה היה בעיקר טיפוס על הקירות ובהייה בנטפליקס. תמיד קיים חשש, וכעת אנחנו נמצאים בקו האש הראשון מול כל השבים ארצה, ואתה לא יכול לדעת מי עומד מולך. אולי הוא רק חשוד כחולה קורונה, ויכול להיות שהוא חולה בפועל. תמיד יש חשש שאתה עלול להידבק".

ומה יקרה אם אתה או שני תידבקו?

"אם מישהו מאיתנו יידבק זה יהיה מאוד מאתגר", אומר אור ושני מוסיפה: "אנחנו אנשים אופטימיים. אתה חייב להיות כזה בתפקיד שלנו, לא לחשוב לעומק על סיטואציות שיכולת להתרחש".