מני מזוז, היועץ המשפטי שהחל את תפקידו בהצהרות נכוחות בדבר סימון מטרות על ידי ראשי הפרקליטות, ובראשם עדנה ארבל, נכבש מהר תחת מפלגת צלאח א-דין. בשבתו כשופט תורן, הוציא השופט מזוז צו המסלק את מ"מ פרקליט המדינה דן אלדד מקומה 3 בצלאח א-דין, וזאת הגם ששר המשפטים טרם האריך מינויו. זהו אותו מזוז שסילק את אורלי בן ארי-גינזברג בפעם הקודמת.
כשהיועמ"ש מנדבליט נאלץ להגן על מינויו לתפקיד היועמ"ש, הוא בחר בעו"ד מלכיאל בלאס, המשנה של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר יהודה ויינשטין, לייצגו בעתירות שהוגשו נגדו בבג"ץ. זמן קצר קודם לכן ביקש חוות דעת מפרקליט המדינה לשעבר, משה לדור, ששימש בתפקידו עת החליט היועמ"ש לשעבר ויינשטין על פתיחה בחקירה פלילית בפרשת אשכנזי-הרפז שאותה הציג בפני ועדת האיתור לתפקיד ליועמ"ש הבא.
אורלי בן ארי-גינזברג בטקס הפרידה משי ניצן // צילום: עמי שמיר
לדור מרבה להופיע בתקשורת בהגנה לוהטת על מנדלבליט ובהתקפות בוטות כנגד מ"מ פרקליט המדינה, דן אלדד, אחרי שבעצמו, כפרקליט מדינה, לא הצליח לשבת עם היועמ"ש ויינשטין בחדר אחד. אהבה רבה לא הייתה ביניהם. לדור אינו העיקר. כך גם לא בלאס. העיקר הוא מרקם הקשרים האינטימי בין חברי מועדון הבכירים לשעבר במערכת אכיפת החוק, כאלה שפרשו שנים לא רבות קודם לכן ומתחזקים יחסי חברות וממשיכים לנהל קשרים עם הנהלת הפרקליטות והייעוץ המשפטי לממשלה.
הופעתם כשופטים או כ"מייצגים" של הקולגות משכבר הימים, מצביעה לכל הפחות על פגם אתי בתרבות הארגונית, על שכרון כוח ועזות מצח, שרק מי שבטוח שאין מעליו ביקורת אמתית, מעז לנהוג כך. קחו לדוגמא את "מכתב המרד" נגד דן אלדד שחיברו 20 חברי ההנהלה הבכירה של הפרקליטות, המהווים את הרוב הגדול בהנהלה.
בכל משרד ממשלתי אחר, חותמי מכתב מעין זה היו עומדים לדין משמעתי בגין התנהלות לא ראויה כלפי מנהלם והציבור. מכתב זה נכתב בהשראתו של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט, שמנווט את התנהלות הבכירים בפרקליטות מהרגע שבו נבחר מ"מ פרקליט המדינה דן אלדד לתפקידו על ידי שר המשפטים כחוק.
פריסת ההגנה שמעניק להם העומד בראש התביעה הכללית היא זו שמאפשרת להם לנהוג כפי שנהגו. אבל סוד העוצמה של מפלגת צלאח א דין הוא גם ארגוני. 24 מנהלים בכירים יושבים בהנהלה הבכירה של הפרקליטות, ומנהלים מערכת בת אלף פקידים. במטה הכללי של צה"ל, לשם השוואה, יושבים 21 אלופים, המופקדים על מאות אלפי חיילים בסדיר ובמילואים. שכרם של מנהלי הפרקליטות מוקבל לשכר השופטים המחוזיים, דהיינו יותר מ-50 אלף שקלים, והם הם צוברים מדי שנה 3 אחוז פנסיה תקציבית, להבדיל מ-2 אחוזים שצובר כל עובד מדינה אחר.
תקופת כהונתם עומדת על שמונה שנים, לעומת תקופות קצרות הרבה יותר של מנהלים אחרים בשירות הציבורי, ורבים מהם נשארים בהנהלת הפרקליטות או בסביבת היועמ"ש בתפקידים אחרים. ליאת בן ארי מונתה למשל לתפקיד המשנה לעניינים כלכליים, ונורית ליטמן, שכתבה את מכתב התמיכה ביומע"ש כנגד הבוס שלה, מ"מ פרקליט המדינה, מונתה לתפקיד משנה לתפקידים מיוחדים. הן לא היחידות.
השארת חברי ההנהלה לשתי קדנציות בנות שמונה שנים, כלומר 16 שנים במערכת אכיפת החוק, מקנה להם מונופול בלעדי להעמדה לדין פלילי וייצוג בבתי משפט, והיא גם זו שמקבעת את ההתנהגות הכוחנית, התנערות מביקורת, הצמחת יורשים בצלמם ואי קבלת פרקליטים מחוץ לשורות.
הכוח הרב של בכירי הפרקליטות הוא זה שמאפשר להם להטיל מורא על השרים, חברי הכנסת, מנכ"לי משרדי ממשלה ועובדי הציבור ואפילו על הרשות השופטת. זה "סוד הכוח" שמאפשר להם להטיל את שלטון המשפטנים והמשפט על מדינה, והוא זה שמאפשר להנהלת הפרקליטות לטפוח, בשעה שבמקומות אחרים בשירות הציבורי – נדרשים להצטמצם.
