טובעים במים העמוקים

הדרך הבהולה שבה דרש השופט עמית מראש הממשלה ומהיועץ המשפטי לממשלה להגיש את תשובתם לעתירות נגד נתניהו וההסכם בין הליכוד לכחול לבן - עד יום שלישי השבוע - השאירה תחושה לא נעימה, ואף מדכאת. עושה רושם שמעתה, גם אם ההסכם יעבור בשלום את הנשיאה חיות ועשרת שופטיה, הממשלה, עוד יותר מבעבר, תהיה כבולה במערכת קבלת החלטות.

מסורבלת עד משותקת. כל החלטה וכל תוכנית וכל מהלך של מדיניות כלכלית או חברתית או מדינית יעברו דרך בג"ץ.

כל זאת גורם לרבים תחושת ייאוש, תחת הרושם הברור שבית המשפט העליון אטום. "הם לא סופרים אותנו", כך שמעתי מאיש ימין המקורב לאחד השרים. שופטי העליון אינם קשובים לשיח בנושא החוקתי והמשפטי. הם חיים בתיבת תהודה מאוד מסוימת ואוזנם ערלה לטיעונים נגד החמס השלטוני שלהם.

במחקרים על האופוזיציה במשטר דמוקרטי, נכתב על שלושה סוגי אופוזיציה. הראשון הוא "אופוזיציה לויאלית". מי זוכר היום? בישראל מי שביסס את המסורת החשובה הזאת היה מנחם בגין, לאורך 29 שנותיו כמנהיג אופוזיציה. פירוש המושג - הסכמה על המשטר ועל עקרונות המדינה, ומחלוקת על המדיניות שיש לנקוט בתחום המדיני, הכלכלי ובתחומים נוספים.

הסוג השני, "אופוזיציה עקרונית". זו אופוזיציה שחולקת על עצם יסודות המשטר והמדינה. אופייני לשמאל העכשווי ולרשימה המשותפת.

הסוג השלישי שמונים היא "אופוזיציה פרסונלית": הסכמה על עקרונות היסוד כמו גם על קווי המדיניות והתוכניות העיקריים. אך התנגדות נקודתית עזה למנהיג ספציפי, מה שיוצר מחלוקות מקטבות. זו מציאות מוכרת במקומותינו, שהיתה קיימת גם בשנותיו האחרונות של בן־גוריון.

אלא שההגדרות הללו כבר לא אקטואליות, ולא רק בישראל. יש כיום סוג חדש של אופוזיציה - והוא הדומיננטי. זוהי האופוזיציה המסכלת, המכשילה. בישראל התחיל אותה שמעון פרס. אך גם הוא הגביל את עצמו לפעולה בגזרת הכנסת. לגנוב סוסים עם עריקים. מה שרבין עשה עם גולדפרב וגונן שגב, למשל. ומה שפרס עצמו ניסה לעשות בתרגיל המסריח של מארס 1990.

האופוזיציה כיום פועלת בכל האמצעים לסכל את פעולות הממשלה, בשילוב עם ערוצי תקשורת תוקפניים, ארגוני שמאל חתרניים, ונשק יום הדין - בג"ץ. בית המשפט העליון העמיד את עצמו כמכשיר העיקרי לשיבוש עבודת הכנסת, לדה־לגיטימציה שלה, ועכשיו הוא גם המכשיר לסיכול הקמת ממשלה בישראל - כל זאת תוך כדי משבר בסדר גודל היסטורי.

שוב צריך לחזור לנבואתו של נשיא בית המשפט העליון המנוח משה לנדוי באותו ראיון מאוקטובר 2000 לארי שביט. באותה שיחה בלטה הקבלה בין אובדן הדרך של הנשיא אהרן ברק בתחום המשפטי, לבין אובדן הדרך המדינית של רה"מ אהוד ברק. לנדוי התבטא בנוסח של "חרדה לקיום המדינה... אנחנו מאבדים את שרידי העצמאות שלנו ואת השליטה בגורלנו".

אפשר לאבד את העצמאות לא רק בדרך של הפקרות ביטחונית־מדינית, אלא גם על ידי שלילת הריבונות מהעם והכנסת - וזה מה שמונח עכשיו על השולחן. בתשובתו של רה"מ נתניהו מצוטט אהרן ברק, שערך הבחנה חדה בין "אקטיביזם שיפוטי" לבין פסיקה שהיא נטולת לגיטימיות מלכתחילה.

"הוא לא השלים ולא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט העליון בין רשויות המשטר שלנו", אמר לנדוי על הנשיא ברק. הוא האשים אותו, שהוא רוצה "להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו. וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל".

מתוך ראיית הנולד לימינו, פסק לנדוי כי יש לברק נטייה לרכז עוד ועוד "כוח שלטוני. וזה בעיניי לא נכון. זה מוביל למבוי סתום. כי בית המשפט נכנס למים עמוקים מדי. לתוך ביצה טובענית של דעות ואמונות פוליטיות. והדבר הזה מסוכן הן למדינה והן לבית המשפט. מסוכן למדינה כי הוא מחריף את השסעים החברתיים. ומסוכן לבית המשפט מפני שכך הוא מאבד את היסוד העיקרי שעליו הוא חייב לבסס את מעמדו: כי כאשר בית המשפט מייצג דעה מסוימת, פרוגרסיבית ככל שתהיה, הוא מקומם חלק ניכר של הציבור שמתחיל לתקוף אותו בצורה גסה".

מול אהרן ברק, בזמנו, היו כוחות מאזנים של שופטים עצמאיים בעלי יכולת דומה לשלו; היום, בית המשפט העליון הוא המעוז האחרון של הקולקטיביות הרעיונית. "בית המשפט (איבד את הענווה שלו). הוא מגלה התנשאות ויומרנות... יש פה כרסום של הפרלמנט כריבון. יש פה הצבה של בית המשפט מעל הפרלמנט".

מי שראה את הצילומים מתוך הישיבה שבה השתלט בג"ץ על הכנסת וזרק את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, יכול היה לחשוב שמדובר בישיבה של תא מפלגתי שבה מתדיינים עורכי הדין העותרים בצוותא עם השופטים הנכבדים, במה שנראה על פניו כקנוניה.

המזימה נגד ההיסטוריה

"ההיסטוריונים החדשים" מוחקים כבר עשרות שנים את בריטניה מההיסטוריה של מלחמת השחרור, כדי לחזק את הנרטיב הנכבאי. אלא שהחוקר עזרא נשרי שומט את השטיח מתחת לרגליהם 

כשהקיבוץ שבו גדלתי עלה על הקרקע ביוני 1948, הוצבה במקום כתובת גדולה: "נבנה ונגן - נסכל המזימה". "המזימה" היא כוונת האימפריאליזם הבריטי באמצעות בעלי בריתו - הערבים - להשמיד את המדינה היהודית מייד עם הקמתה. במשך שנים זו היתה התפיסה הרווחת בישראל - שהבריטים חרחרו את המלחמה, כפי שברית המועצות חרחרה מלחמות בין ישראל לארצות ערב בשנים מאוחרות יותר, כשהמדינה כבר היתה קיימת.

עד שהופיעו "ההיסטוריונים החדשים". המבצע העיקרי שלהם היה למחוק את בריטניה מההיסטוריה של מלחמת השחרור. מלחמת השחרור נטולת בריטניה זה כמו הניסיון הגרמני לברוא שואה נטולת גרמניה. בדרך כלל מציינים את שמחה פלפן, הסטליניסט הקדמון ממפ"ם, שבאחרית ימיו הפך להיסטוריון והוציא בניו יורק ב־1987 את הספר "לידתה של ישראל: מיתוסים ומציאות", כהתחלת הגל החדש. פרופ' בני מוריס ציין את פלפן כ"אב רוחני" של ההיסטוריונים החדשים במאמרו בכתב העת "תיקון" (נובמבר־דצמבר 1988). מוריס כתב כי ספרו של פלפן "מנסח בצורה מדויקת פחות או יותר את השקרים המרכזיים - שהוא קורא להם מיתוסים - שעמדו בבסיס ההיסטוריה הישנה".

שלט במלך ירדן. בווין

האמת היא שמי שהציב את הנרטיבים שפותחו אחר כך בידי "החדשים", היה קודם אורי אבנרי ב"הצד השני של המטבע" (1950), מייד אחרי מלחמת השחרור. ובשנת 66' ישראל בר, שכתב במעמקי כלאו את "ביטחון ישראל: אתמול, היום, מחר". המוטיב העיקרי בכתיבה זו היה צמצום מלחמת השחרור לתופעות שבשורשי התפיסה הנכבאית. זה קודם כל עימות בין היהודים לערבים. "גירשנו, טבחנו, אנסנו, בזזנו".

ההבדל בין מבשרי ההיסטוריונים החדשים לבין ההיסטוריונים החדשים עצמם - הוא תווית המותג; אבנרי, ישראל בר ושמחה פלפן היו מזוהים כאנשים פוליטיים, שמאל מובהק. בר ופלפן היו חברי הפלג הסטליניסטי הקיצוני. ממשיכיהם עשו את עבודתם עם חליפות של דוקטורטים, בעיקר בחסות סנט אנתוני קולג', מוסד פוליטי בריטי החוסה בצל היוקרה של אוניברסיטת אוקספורד.

בשנים האחרונות מנסה עזרא נשרי להחזיר את בריטניה לתפקיד השחקן המרכזי - אם לא השחקן החשוב ביותר - במלחמת השחרור. נשרי גם חקר וממשיך לחקור את חלקה של בריטניה בפרוץ המלחמה, אבל חלק לא קטן בחקירתו היה סביב סנט אנתוני קולג' והשימוש שנעשה בחוקרים ישראלים שאפתנים שם, כדי להפליל את הציונים ואת המדינה היהודית ולהלבין את בריטניה שכביכול עסקה במהלך הנאצל של דה־קולוניזציה.

נשרי הוא מהנדס לשעבר ברפאל, שפרש והחליט לחקור את שנות מלחמת השחרור; והוא מדגיש את החזרה לביטוי "מלחמת השחרור". מלחמת שחרור, משום שישראל, ולא המוסלמים, היא מכסחת אימפריות. היא זאת שהובילה את המהלך שבו נעקרה בריטניה מרוב נכסיה במזרח התיכון. הוא פרסם את מחקרו לפני כשנתיים, בספר "הסוס הטרויאני הבריטי". רוב ההיסטוריונים שהצטרפו לאחרונה לתפיסה זו, הולכים בעקבות פרופ' מאיר זמיר, ששימש מנחה של נשרי בתחילת עבודתו על הדוקטורט. הוא סיים את מחקרו בהנחיית טוביה פרילינג.

אחת מנקודות המפתח היא "הסכם פורטסמות'". "פיצוץ אטומי", הגדיר פרופ' אמציה ברעם את המהלך לאחרונה, בתוכנית רדיו של יצחק נוי. "הקצונה הבריטית, בריטניה, מחליטה להציע לעיראקים הסדר מדהים. זה ביולי 1947. הם אומרים לנורי סעיד, אנחנו נחמש אותך כמו שצריך וזה יהיה חלק מההסכם בינינו לבינך, נגד בריה"מ. אסור לשכוח שזה קורה בשיא המלחמה הקרה. אתה פולש לארץ ישראל, לפלשתינה, מחסל את היישוב היהודי או דוחק אותו לרצועת החוף - כמה, זה לא ברור. אבל מדינה יהודית לא תקום. אתה שולח שתי דיביזיות. זה כוח עצום ובהזדמנות זו כובש את סוריה, מספח אותה או מתאחד איתה".

הבריטים הציבו אולטימטום לראש ממשלת מצרים, וזה שכנע את ממשלתו, בניגוד לרצונה, להחליט על פלישה לארץ ישראל. זאת לא היתה התוכנית המצרית. ההחלטה נפלה רק ב־12 במאי, יומיים לפני הכרזת העצמאות.

עזרא נשרי טוען שאם העיראקים היו שולחים דיביזיה אחת למערכה באפריל 48' - היישוב לא היה עומד בלחץ ומובס. בגלל מהומות שפרצו בעיראק והפילו את הממשלה, המהלך התבצע בשלבים מאוחרים יותר, וישראל - בעזרת בריה"מ - הצליחה לאזן את עצמה מול הפלישה הבריטית־ערבית.

נשרי מצא שכתיבת ספרו של שמחה פלפן היתה פרויקט קולקטיבי של כמה חוקרים. "מי שהוביל אותו היה היסטוריון 'חדש' פחות מוכר אבל משפיע מאוד, יוג'ין רוגן", הוא אומר. "רוגן ואבי שליים ערכו ספר תחת הכותרת 'שכתוב המלחמה'. אתה מציג שם כזה, של שכתוב, ובספר נדונים כל הכוחות שהיה להם חלק במלחמת השחרור - ובריטניה חסרה. לא מופיעה. זה פגום. הספר יצא ב־2001. אתה רואה שזה מכוון. יש פרקים על הדרוזים. אפילו על תימן. אז כנראה שיש להם אג'נדה; שבריטניה תיעלם מההיסטוריה".

נשרי מציין שדווקא בספר הקלאסי של אבי שליים, "קנוניה מעבר לירדן" (1988), שלכאורה מאשים את ישראל ברקימת קנוניה עם המלך עבדאללה על חשבון הפלשתינים - יש חומר חשוב. "זה המקרה הראשון שנתקלתי שבו הספר, בתוכן שלו, בפנים, כתוב בצורה טובה אבל הפוך ממה שכתוב בכותרת ובסיכום ('קנוניה'). שליים כותב במפורש: 'לא היתה קנוניה'. היתה קנוניה בין בווין הבריטי (שנחשב לאויב מספר אחת של היישוב היהודי; א"ל) לעבר הירדן. הוא פקח את עיניו על קירקברייד, השגריר הבריטי בעמאן, ששלט למעשה בעבר הירדן; הוא ניהל את המלך עבדאללה, שכונה במשרד החוץ הבריטי 'המלך הקטן של בווין'".

במאמר ביקורת על הספר, בכתב העת ללימודי המזרח התיכון בקיימברידג', נכתבו דברים דומים: שם הספר מטעה, ולפי מבקר הספר, יכול להיות שהוא נבחר ככזה ממניעים מסחריים. יותר חמור בעיני נשרי הוא הסיכום של אבי שליים, שלא נראה כמבוסס על העובדות המוצגות בספר.

ההיסטוריונים הישראלים לא הבינו בדרך כלל את ההקשר של המלחמה הקרה בכל מלחמות ישראל, ובעיקר ב־1948. דווקא בגלל הפינוי הבריטי של הודו, החליטו הבריטים שהם חייבים לחזק את האחיזה שלהם במזרח התיכון. מאחר שההיסטוריון הדומיננטי כיום הוא פרופ' מוטי גולני, שגם הוא יוצא סנט אנתוני קולג', יש חשש להטיה מובנית במחקר ההיסטורי בישראל. קל מדי להכתיב גרסאות דומיננטיות במחקרים ההיסטוריים.

בצד הישראלי, בן־גוריון היה צריך לכאורה להימנע ממלחמה בכל מחיר - משום שלא היתה מאחוריו מעצמה תומכת. בפועל, עזרא נשרי מצא שבן־גוריון הצליח לרתום תמיכה אסטרטגית חלקית משלוש מעצמות: בריה"מ העניקה מטרייה מדינית ואספקת נשק באמצעות צ'כוסלובקיה; יהודי אמריקה סיפקו כסף, וארה"ב לא מנעה את העברתו; ומצרפת ישראל קיבלה מודיעין אסטרטגי על ארצות האויב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו