תסלחו לי אבל אני חייבת לצטט את עצמי. בתחילת פברואר פרסמתי בעמוד הזה טור על האפשרות של מצור, כשדלת הבית היא "קישוט על אחד הקירות" ואינה נפתחת. פברואר! באירופה הסתגרו באותו שבוע מפני סופה, ובישראל נשלחו לבידוד בן 14 יום רק מי ששבו מסין. במחוז חוביי היתה אז קורונה סמלית לטובת הסוף של מהדורות החדשות, הנגיף לא הוגדר כמגיפה, בשום מקום בעולם לא הוטל סגר (אם ריתכו בחוביי את הדלתות, לא שמענו על כך באותו זמן), היינו בעיצומה של מערכת בחירות, ואיסור יציאה מהבתים נשמע כמו בדיה אורווליאנית. ובכל זאת, בהשראת החוזרים מסין, הרהרתי בעוצר ביתי כמעין תרגיל במחשבה. המילים שכתבתי אז מעודדות אותי למצוא פרנסה כמגדת עתידות.
"איך ייראו ימים כאלה, בלי להתאפר לכבוד העולם, בלי להריח אנשים אחרים, בלי להרגיש את השמש או השמיים, בלי לחבק?" כתבתי ב־10 בפברואר, "מה אעשה בזמן הזה? מן הסתם ארצה לכתוב, ובסוף זה ייגמר בכביסות. או שאקבל החלטה לסדר את התמונות במחשב, החלטה שתסתיים ברפרוש הפיד. מה שבטוח: אור הפלורוסנט משמין. בבית יותר רעבים". אין לי אלא לפתוח אוהל נבואות. 400 שקלים לשעה, סביר?
בטור תיארתי את השבת החורפית הגשומה שבה הייתי תקועה בבית עם ארבעה ילדים, כש"גבולות עולמי הם גבולות הארנונה שאני משלמת לעיריית ירושלים". תיארתי את הזמן החולף באיטיות, את הפיכתי למשרתת, אבל גם את החסד של זמן משפחה מוגף כזה: לקרוא באוזני הילדים, להאזין להם, למשוך את צווארי סביב צווארם בחיבוק מלופף כמו בציור של קלימט, לנשום את ריחו של הבית נשום ורגוע.
ואז הגיעה המציאות. ריתכו עלינו את הדלתות בהנחיות ובהגבלות. הנבואה שלי הפסיקה להיות רומנטית. קלישאות אנושיות כתבו שהתקופה הזאת היא אור ויופי. מעניין שלכל הקלישאות האלה יש גינה או מרפסת גדולה, משכורת שלא נפגעה, ושני בני זוג בבית. אני גיליתי שלישון שעה יותר ולקום עם רוק סמיך בפה לא הופך אותנו לשמחים יותר.
חודש וחצי אחרי תחילת ההשבתה, גם למאושרים ההם, אלה ש"עשו מהלימון לימונדה", נמחק החיוך. הזמן שנפער התגלה כמו דלת ברצפה אל עולם אפל. אנשים פתחו ארגזים מימי הילדות והנערות, והתברר להם שהחיים שלהם אף פעם לא היו פירות יער. אנשים בילו שבועות בתרכיז משפחתי, וגילו שהם פחות מאירי פנים לילדים או לבני הזוג שלהם ממה שחשבו. גם אני, בניגוד לטור ההוא, לא יכולתי עוד לנשום את ריחו של הבית נשום ורגוע.
***
אם בתחילת הקורונה עוד גידרתי גדרות מפני הבור ברצפה, הצבתי תמרורים מול העיניים כדי לא ליפול לדכדוך - בסוף הקורונה נמאס לי אפילו לנסות. מישהו הזיז את הסמן על תאורת המסך של החיים שלנו והפך את הכל כהה יותר, מושחר יותר. הטקסטים הפנימיים שלי הפכו להיות ביקורתיים, חסרי סובלנות עצמית.
המוזות יצאו לחופשת מחלה. הן בבידוד כבר חודשיים. "תנצלי את הזמן לכתוב את הספר שלך", "להמשיך את סדרת עיבודי התנ"ך לילדים", "שבי כבר לכתוב את המופע". כלום. לא הצלחתי לחלץ מילה אחת מתוכי, לקדם אף פרויקט מהרשימה, לא ניצלתי את הזמן כדי ליצור, למשוך את החוט הראשון בפקעת.
בכל יום אני עושה כלום חדש, ובסוף כל יום מתמוטטת מעייפות כאילו עשיתי. המוח שלי, 86 מיליארד נוירונים רוחשים, עבר למצב "שינה", כמו במחשב. המסך אפלולי, הפעילות החשמלית רדומה. אם היתה זו רק חרדה, הייתי נכנסת לתזזית של כתיבה. אם היה זה רק חוסר אונים, הייתי כותבת אותו. השילוב של חרדה וחוסר אפשרות להגיב למציאות הוא שהרדים אותי. ולא רק אותי: החברים שלי מתחום היצירה - מעיינות נובעים של ספרות, במה ותוכן - כולם מדווחים על שיתוק.
הישרדות היא לא רק מלחמת קיום כמו בסרטי אפוקליפסה, אלא זניחת האדם שאני, האישה שאני, כדי להכין עוד סיר אוכל. הישרדות היא להשיג ביצים, או מתכון לעוגה בלי ביצים. להיות אמא כל הזמן, ולשנייה אחת לא להיות ילדה.
הישרדות לוקחת את שאר הרוח ובמקומו תוקעת לנו ביד מטלות טכניות. לעבור את הקורונה מהר ובשלום, לכבס, מטלה בחשבון עם הילד בכיתה ז', לבשל, מטלה בעברית עם כיתה ב', לשטוף כלים.
הישרדות חונקת את יישוב הדעת. את המילים, שהן מותר האדם מן הבהמה. הישרדות מייבשת את הנחלים שבהם זורמים הרעיונות. האדם החושב אינו האדם השורד. הם לא אותו אחד. השורד לא יכול לברוא וליצור. אולי בגלל זה קיבלנו את השבת. יום אחד שבו אנחנו לא עמלים, והמוזות רוחשות.
וזה לא שמי שאינו הורה מצא שהימים האלה פתחו אצלו את הצ'אקרות. גם מי שהיה לבדו בבידוד, שקע בבוץ. לא נמצא מרחב יצירה בזמן האבוד שאותו היה צריך רק לעבור בחתיכה אחת ולצאת מהצד השני, רק חור בחזה וריקנות. חברתי השחקנית רחל קשת כתבה שעברנו צונאמי שהציף את הכל. ברגע שהמים מתחילים לסגת, רואים את הג'יפה והברדק של אחרי השיטפון. כיסאות הפלסטיק בחוף מרוסקים, הפחים הפוכים, הביוב עולה למעלה.
יש לי נעליים שקניתי בערב הקורונה, והמידה שלהן לא נכונה. אחרי הקורונה אני צריכה להחזיר אותן לחנות, שנמצאת בקניון, שבינתיים עוד לא נפתח.
אחרי הקורונה אני צריכה להחזיר גם את עצמי. לבד, בשמש, לשמוע את המחשבות של עצמי ולא את הילדים, לאפשר למחשבות להגביה אותי, לא להנמיך לתוך החור ברצפה.
***
אני הייתי אמא כל הזמן הזה, אמא בקבע, חיילת בצבא האימהות, אבל כולנו גם היינו ילדים. חיכינו להוראות, וצייתנו להנחיות, והלכנו לבדוק בגוגל אם מותר או אסור, התקשרנו לפיקוד העורף כשהיתה דילמה, התמלאנו שלווה כשאמרו לנו מה לעשות ומה לא.
תראו איך אנחנו שמחים כילדים בכנרת המלאה, ודואגים לטבריה שלא תטבע ותיעלם, גאים באגם שלנו כאילו מילאנו אותו בעצמנו בצינור ירוק של גינה. תראו איך אנחנו מתרגשים מהמפלס, ילדים שליבם צוהל מול שלולית.
היינו ילדים טובים כל הקורונה. ואז - כמו אבא שלא מרשה לילד לעשן, והילד תופס אותו במרפסת עם ג'וינט - הגיע ליל הסדר. התברר שהמבוגרים שהלכנו אחריהם באמון ילדי, שנתנו להם להורות לנו את הדרך, הפרו בעצמם את הכללים. יש ילדים שהם חכמים יותר מהמבוגרים שמופקדים עליהם. יש ילדים שטובים יותר מההורים שלהם. גילינו שאנחנו טובים יותר מהמנהיגים שלנו. זה עצוב כמו כנרת ריקה.
emilya@israelhayom.co.il
