אבא שלי, האדם הכי ישר שאני מכירה - שיקר לי. הוא, שתמיד חינך אותי לומר רק את האמת, גם לעצמי, הוא, שהביט בי במבט מאוכזב כשלא עמדתי במילתי, הוא, שהעניש אותי על חרטוטים מגיל אפס ותגמל אותי על כנותי.
האבא הזה ששאל "מי פה אכל את השוקולד עכשיו?" ולא צחק כשעניתי "לא יודעת" והבל פי נשא ניחוח של קקאו עד אליו.
הוא לא התכוון לשקר, או להשלות אותי בכוונה, אבל האמנתי לו כששר לי בכל ערב לפני השינה:
"אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה".
לכל הטורים של מעיין אדם >>
נולדתי לאינתיפאדה הראשונה, אחי נולד למלחמת המפרץ ואחותי לגל הפיגועים של סוף שנות ה-90. האיש הזה, שהבטיח שלא יהיו מלחמות - גידל לוחם יחידה מובחרת ושתי קצינות.
הוא לימד אותנו שהבטחות צריך לקיים, אבל גם מילואים.
אז אני תוהה, אם אינני טועה, שיש לי את כל הסיבות לחשוש - ילדיי ילכו לצבא, כמו אבא שלי, כמוני וכמו הילדים של חורף 73'.
כי אין בכוחנו להפסיק את השאיפה לסלקנו בחזרה לגלות, ואין ביכולתנו למנוע מהאסלאם הקיצוני לקדש פיגועי התאבדות. אין לנו דרך להפוך את מי שרצח משפחה בשנתה לחסיד של שפיות. לעולם לא נוכל לדבר עם מי שמשימתו היא שלא שנהיה פה - זאת המציאות.
אז ביום מן הימים, אני מקווה שבקרוב, אביא גם אני ילדים, מקווה שלרוב. אני לא אבטיח להם שלא ילכו לצבא, אבל אבטיח שיש להם את הצבא הכי טוב.
כי כל שהיה ביכולתנו לעשות הוא להתכונן למלחמות הבאות, ועשינו את זה בני, במסירות, במצוינות ועם כישרון בערמות. לבנה אחרי לבנה, הקמנו חומה איתנה, בינך ובין מבקשי רעתך. עכשיו תורך.
בני, אנחנו מציינים היום 72 שנים, שבהם אימא, סבא וכל הדודים, בכו ביום הזיכרון ובכו בזיקוקים. בכו בכאב על המחיר ובכו בדמעות של גאוות ישראלים. למחרת הם חזרו כדי להכין את כל מה שצריך לדורות הבאים.
אז אני מבטיחה לך, ילד שלי קטן, שעשינו הכל, כדי שתהיה בטוח כאן.
ויותר מזה, יש לך מדינה לפנים.
ואתה, אבוש, אני סולחת על שלא אמרת אמת, אבל לא אסלח על השוקולד שלא הסכמת לתת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו