"מאוד קשה לי לספר על יצחק. אין לי בעיה לספר על ההורים ועל האחים שלי, שנרצחו בשואה, ואין שבת בצהריים שאני לא מספרת לנינים או לנכדים את הסיפור של המשפחה שלי. אבל על יצחק אני לא יכולה לדבר", מודה שרה (שנדי) מילר.
בגיל 90, שרה היא חלק מציבור לא מבוטל של קשישים בחברה הישראלית, אשר לצד קשיי בריאות הנובעים מגילם המתקדם, מתמודדים עם אובדן כפול - כניצולי שואה שאיבדו רבים מבני משפחותיהם, וכהורים שכולים שאיבדו בן במלחמות ישראל או בפיגועים. בחלק מהמקרים הם מתמודדים גם עם תחושת בדידות עזה, בשל הסיכון הכבד מנגיף הקורונה, והשבוע האחרון - שבין יום השואה ליום הזיכרון - הפך למורכב ביותר עבורם.
שנדי מתגוררת כבר 71 שנים באותו הבית, שאותו נטשו ערבים במלחמת השחרור. "אפילו החורים של הכדורים עדיין כאן". היא נולדה בצ'כוסלובקיה, ולאחר הכיבוש הוכנסה לגטו, שם כתבה יומן (שלאחרונה פורסם על ידי ה"בילד" הגרמני) שבו תיארה את תחושותיה. לאחר מכן גורשה לאושוויץ ו"עד היום אני לא מסוגלת לעלות על רכבת בירושלים, זה מזכיר לי...". לאחר השואה, כשהיא בת 17.5 בלבד, נישאה ועלתה לישראל ב־1949 יחד עם בעלה, מיכאל־אלחנן, ועם בתה התינוקת. בארץ הביאו השניים לעולם עוד שני ילדים. בן הזקונים היה יצחק.
כבן למשפחה דתית היה מסלול לימודיו של יצחק ברור. הוא למד בבית הספר היסודי חורב בירושלים, ולאחר מכן המשיך לישיבת ירושלים לצעירים (ישל"צ) ולישיבת מרכז הרב. ביולי 1971 התגייס לנח"ל יחד עם גרעין שלומים, שהורכב מחברי תנועת הנוער עזרא, שאליה השתייך, וביצע את תקופת השל"ת בקיבוץ שעלבים.
מהקיבוץ יצא יצחק להיאחזות כפר דרום ולתעסוקה מבצעית. חבריו סיפרו לימים כי היה דמות מרכזית בהתנהגותו המופתית. "אף בתקופות הקשות ביותר של השירות, בהיותו טרוד ועייף, לא עבר יום שלא הקדיש עיתים לתורה, ועד יומו האחרון כינס מניינים לתפילה בבסיס ואף בשדה, והוא עצמו - הקפיד על קיום כל המצוות", נכתב עליו באתר יזכור.
"המצב לא היה שקט ביריחו", מספרת שנדי על נסיבות נפילתו. כמפקד כיתה בנח"ל המוצנח הוצב יצחק באזור ופיקד על חייליו. הוא נסע בנגמ"ש באזור מעלה אדומים, כשלפתע המשוריין התהפך. יצחק וחייל נוסף נהרגו במקום. "זו היתה תאונה. הוא עמד למעלה עם עוד חייל, והשאר היו בפנים, כשהנגמ"ש התהפך. שאלו אותי אם אני רוצה לדעת בדיוק איך זה קרה ועניתי שלא, מה זה יעזור לי? הוא היה כל כך צעיר, בן 20.
"חשבתי שלא אשאר בחיים כמה שעות אחרי שהוא נפל, חשבתי שאלך ישר אחריו. קיבלתי את זה מאוד קשה. זה נורא. חזרתי הביתה, לסלובקיה, ושוב הייתי בת 15 בגטו. הייתי בת 39 כשיצחק נהרג. כל כך שמחנו על הילדים וההתפתחות שלהם, הקפדנו שהם יהיו תלמידים טובים, ואז התרחש האסון הזה. פתאום הייתי צריכה להתחיל מחדש את הכל".
בצעד חריג באותם ימים ביקשה שנדי שיצחק ייטמן בהר הזיתים. "הוא היה החייל הראשון שנקבר שם, כדי שנוכל להיקבר לידו, כי אין לי קברים של בני המשפחה שלי".
לדברי שנדי, את סיפור השואה האישי שלה החלה לספר רק בעקבות נפילתו של הבן. "כשהגענו לארץ רצינו לדבר על אושוויץ אבל אף אחד לא רצה לשמוע אותנו, כולם דיברו על המצור בירושלים, אז שתקנו. לא יכולנו להתחבר לאף אחד, חוץ מלאנשים שהיו בשואה. אחרי שיצחק נפל התחלתי לדבר. את האחים שלי רצחו רק כי הם היו יהודים, ואילו יצחק רצה מגיל קטן להיות צנחן והצליח לממש את חלומו בצבא ההגנה לישראל, אבל נהרג".
"אם למות - אז למען המדינה"
"חיים מאיר אבנר, שנהרג השבוע בפיצוץ מכונית התופת ליד מטולה, היה דמות יוצאת דופן בטבורו של האזור החרדי ביותר בירושלים", תיאר עיתונאי את השכול שהיכה במשפחת אבנר ב־10 במארס 1985. "מצד אחד היה בן למשפחה חרדית, המקפידה הקפדת יתר על שמירת תרי"ג המצוות. מאידך, ידע לשלב בין התפילות ולימודי הקודש גם ענייני חולין.
"ספורט, למשל, היה תחביבו הגדול. בנה של בלה, ניצולת השואה היחידה במשפחתה הנושאת מספר על זרועה, בנו של חנוך, תלמיד חכם יליד פולין. שלשום, יומיים לאחר שחיים הובא למנוחות, לא יכלה האם לעצור את דמעותיה. 'אחרי כל מה שעשו לנו שם באושוויץ, אחרי שחיילים גרמנים הלכו אחרינו עם נשק ביד וכיוונו אלינו את הרובים שלהם, הייתי גאה יותר מכל לראות את הבנים שלי אוחזים נשק בגאון', אמרה".
בתחילת מארס האחרון, רגעים לפני שההגבלות החמורות של משרד הבריאות בשל נגיף הקורונה הוטלו על הציבור, הספיקו בני משפחת אבנר לעלות לקבר של חיים בהר הרצל. את יום הזיכרון הם כבר מציינים בבית של מוטי, אחיו של חיים, ביישוב אפרת. כמו שנדי, גם בלה מתגוררת באותו הבית שבו התגוררו בני המשפחה ברחוב צפניה בירושלים, אך בשל הקורונה החליטה בתה, רבקה, שמתגוררת עימה, לעבור עד סיום המגיפה לבית האח.
"חיים מאיר היה צעיר יפה תואר, עדין ואדיב", מספרת בלה (94), "כל מה שהיה יכול לעשות טוב לבן אדם היה בו, אני מתגעגעת אליו מאוד". היא לא אוהבת לדבר על השואה, על התקופה הנוראה באושוויץ, אך המספר שחקוק על זרועה מספר סיפור ללא מילים. בגילה המבוגר הסיפורים מהעבר על בנה חיים מתערבבים זה בזה, כמו הגעגוע והשכול.
זה קרה בצפון הארץ במארס 1985 כשחיים, נהג משאית "ספארי" במילואים, עשה את דרכו לעבר מוצבי רצועת הביטחון בדרום לבנון עם עשרות חיילים מאחור, כחלק משיירה שכללה ארבע משאיות ולוותה על ידי שני ג'יפים. "הוא יצא פחות משבועיים קודם לכן למילואים. מוטי התחתן ממש ימים ספורים קודם לכן", נזכרת האחות רבקה.
בלה מספרת על האופי המסור של בנה לצבא: "נסעתי פעם עד מטולה לקחת אותו, ואחרי שהגענו הביתה הוא החליף בגדים, נכנס למיטה עייף מאוד. אחרי רבע שעה הגיע קצין וסיפר 'אנחנו בבעיות, התקשרו מאחת העמדות שנגמר להם הכל. צריך לעזור להם, מישהו צריך לנסוע'. חיים ישר קפץ ואמר 'אני נוסע'. הקצין אמר לו 'אתה תשתוק, שלא תעז אפילו לדבר, היית כל כך הרבה שעות בדרך, אתה לא נוסע לשום מקום', וחיים ענה 'אל תגיד לי מה לעשות, אני נוסע'. הוא היה תמיד מוכן להתנדב לכל משימה".
רבקה: "חיים היה מגיע מלבנון, רואה את ההפגנות שהיו נגד השירות שם ומשתגע מזה. הוא היה אומר 'אתם ראיתם עם כזה, שחצי ממנו נלחם על קיומו וחצי מפגין נגדו? אני מבקש מכם שאם יקרה לי משהו בלבנון, לא תאשימו את בגין או את שרון'. שבועיים לאחר מכן הוא נהרג".
השיירה של חיים נסעה על הכביש משער עגל במטולה לעבר מארג' עיון, כשלפתע הבחינו הלוחמים שנסעו בג'יפ בראש הטור בטנדר אדום. הם חשדו בנהג והורו לו לרדת לשוליים. הוא ציית, עצר את כלי הרכב בסמוך לגשרון נחל עיון, אך כשהמשאית השנייה עברה על פניו התפוצץ הטנדר. מההדף הרב עפה המשאית שבה נהג חיים באוויר והיא עלתה באש. 12 חיילים נהרגו.
בעיתונות של אותם ימים נדהמו מסיפורם המפעים של חיים ומשפחתו, משפחה חרדית וציונית. רבקה שולפת ספר לזכרו של האח ומקריאה מתוך כתבה: "ברחוב צפניה בירושלים הצבע השולט הוא שחור. בקצה הרחוב, ליד בית 68, משתנה הנוף לפתע. משהו יוצא דופן שלא נראה כאן שנים רבות.
"רכב צבאי חונה ליד הבית. בתוך הבית פנימה דחוקים אנשים רבים, חילונים, חרדים, מכל גוני הקשת. הסיבה ניבטת מהקיר בשער הבית - חיים מאיר אבנר נפל בעת מילוי תפקידו. חייל צה"ל ברחוב צפניה הוא יותר מחריג. מכאן יצאו רבות מהקריאות שלא להתגייס לצבא, אבל היום, בשעה של צער עמוק על מותו של חיים, מאחד הכאב מתנגדים עם פורשים, ציונים וכופרים בציונות, חרדים וחילונים כאחד".
בלה מתקשה לתאר את התחושות שלה. השנים והדמנציה היכו באישה שעד לפני שנתיים היתה נואמת ביד ושם מדי שנה. "אמא שלי מאוד חזקה, ועם כל התלאות שעברה, עם כל הכאב, יש לה גאווה עצומה על כך שהבן שלה נהרג כאן, בהגנה על המדינה, ולא שם בידי רועה צאן אקראי. היא מספרת שהבן שלה נתן את דמו למען המדינה, ואם כבר נגזר עליו למות - אז כך".
"ימים של צער - ושל אחדות"
גם ליעקב שוורץ לא פשוט בימים אלו, שבין יום השואה ליום הזיכרון. הוא נולד ביוגוסלביה, וכשהיה בן 13 כבשו הנאצים את המדינה ואביו נלקח מהמשפחה. מאוחר יותר גורש עם אמו ושתי אחיותיו לגטו ומשם לאושוויץ. "אותי ואת אחיותיי מנגלה שלח ימינה, אבל אמא שלי החזיקה ביד את הבת הקטנה של אחותי ומנגלה שלח אותה שמאלה. אחותי הגדולה ראתה שאמא הלכה למקום אחר. היא רצה אליה והלכה איתה". זו היתה הפעם האחרונה שהוא ראה אותן.
במשך שנים טולטל שוורץ ממקום למקום, מבצע עבודות כפייה לייצור טילים לטובת מכונת המלחמה הגרמנית. בסוף המלחמה נשלח לצעדת מוות וננטש עם חבריו למחנה על ידי הנאצים שברחו. הוא התאחד עם דודו בבודפשט ומשם המשיך לעיר הולדתו ביוגוסלביה, ושם התחתן והביא לעולם את בנו הראשון. הוא שירת במשך שנה וחצי בצבא, וכשראה מודעה בעיתון "הקימו מדינה ליהודים", החליט לעלות לישראל.
השכול היכה בבית משפחת שוורץ ב־28 באוקטובר 1973, ארבעה ימים לאחר סיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים. אבי, בנם של יעקב ויהודית, נקרא ליחידתו בתחילת המלחמה, חודשים ספורים בלבד לאחר הולדת בנו הבכור, שחף, ונשלח לקרבות בסיני. אחרי ימי הקרבות הכבדים עלה הג'יפ שלו על מוקש והוא נהרג בהתפוצצות.
"בגללי הבן שלי נהרג", סיפר בדמעות יעקב לימים. בתחילה, לא נקרא אבי בן ה־22 לשירות המילואים. "הוא שב ושאל כל הזמן מדוע לא גייסו אותו", נזכר האב. אחרי שלושת ימי המלחמה הראשונים, שבהם הצטרף בלילות לאביו, שעבד כדייג בטבריה, אמר לו יעקב: "אם אתה לא שקט ורוצה להתגייס - לך לקצין העיר ותברר". למחרת ביצע אבי את הוראתו של אביו, ונשלח להצטרף אל הכוחות בסיני, שם מצא את מותו.
בשל גילם המתקדם, שורדי השואה אינם יוצאים מבתיהם בימים אלה ונאלצים להיזכר מחדש בחלק מהזוועות שעברו. "זו הרגשה לא פשוטה", אומרת שנדי, "קשה מאוד להיות ביום השואה וביום הזיכרון לבד. לא נותרו לי הרבה חברות, ואחת יותר מבוגרת ממני ומתקשה לשמוע. עכשיו כולנו לבד ולא יכולות לדבר. אומרים שאני חזקה, אבל גם קשה להיות חזקה".
בלה אינה מודעת לנגיף, אך זהו ככל הנראה פרק הזמן הארוך ביותר שבו היא אינה שוהה בביתה בירושלים מאז ומעולם. "איך מתמודדים בשנה כזו? זה קשה מאוד", אומר מוטי בנה, "אנחנו חיים את הזיכרון הפרטי שלנו, אבל יום הזיכרון תמיד נתן הרגשה של כולם ביחד - ופתאום אתה מסתגר".
ורבקה בתה מוסיפה: "אנחנו חיים את זה כל השנה. אני תמיד אומרת שהייתי רוצה שיום השואה ויום הזיכרון לא יהיו רק ימים של צער, אלא גם של אחדות, של משהו קולקטיבי. כל העם כמשפחה אחת". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
