בשם הדוד שלא הכרתי: סיפור הגבורה של מפקד הטנק של גלעד שליט

בחצר של משפחת שרם בשדה ורבורג מקבל את פנינו שיח קליסטימון אדום, רחב וגבוה, בשיא פריחתו. "קיבלתי אותו מהמועצה ביום הזיכרון הראשון שלי במשפחת השכול", מספרת עטרה שרם, אחות של חנן ברק ז"ל, וקשה להתעלם מהניגוד בין הצמיחה הבלתי מרוסנת של השיח המרהיב לבין הזיכרון ההולך ומתקהה שעומד בלב שיחתנו. 

המיקום של השיח לא נבחר במקרה: שם ישבה עטרה בזמן שיחת הטלפון האחרונה עם האח הצעיר ממנה ב־13 שנים. "הוא בעצם היה קצת כמו ילד שלי בגלל פערי השנים. יש לי אח גדול, יחסית קרוב אלי בגיל, אז היינו כמו שני צמדי הורים שמגדלים תינוק", נזכרת עטרה בחיוך ובגעגוע. "לחנן ולי היה חיבור מאוד חזק, חיבור מטורף. מעולם לא רבנו. 

"אחרי שהתחתנתי גרתי בערד, וכשהוא היה תלמיד, אני הייתי מורה באותו תיכון. את טקסי יום הזיכרון תמיד היינו מכינים ביחד, הוא היה עוזר לי. למשל, הוא הקריא את 'ההחמצה' של יאיר לפיד, אחד הקטעים האהובים עלי. הפחד הכי גדול שלי כמורה היה שיום אחד יקרה משהו לאיזה תלמיד שלי, ואני אראה תמונה שלו בחדשות. נסעתי לערד והייתי עוצרת בטרמפיאדות, מסתכלת אולי יש חייל שצריך להגיע. בסרט שרץ לי בראש כשהייתי מורה, לא דמיינתי את אחי. אבל הוא הראשון בשכבה שנהרג, ובעופרת יצוקה נהרג עומר רובינוביץ', שהיה תלמיד שלי במשך שלוש שנים וקבור לידו. אחרי שחנן נהרג חשבתי שלא אכנס יותר לבית הספר. לא מסוגלת".

אבל עטרה מגיעה מאז לבית הספר בכל יום זיכרון, כדי להשתתף בטקס ולספר את סיפורו של חנן. בתום הטקס התלמידים מחפשים את חנן בתמונת המחזור, ואז המשפחה והחברים נוסעים לבית העלמין הסמוך. עטרה לא לבד בטקס הזה, איתה מגיעה בתה, טל (16), שזכתה לפגוש את הדוד אך לא זוכרת אותו ישירות אלא דרך הסיפורים של אמה, שאותם היא יודעת בעל פה.

"זה תמיד היה שם, מאז שאני זוכרת את עצמי", אומרת טל, "לא רק החיסרון של חנן אלא ההתמודדות של אמא. אני זוכרת אותה בהרבה מהשלבים של השכול. כשהייתי קטנה זה התנהל סביב טיסות של אמא לספר על חנן בעולם, כשהייתי בכיתה ג' הצטרפתי אליה לגאלה של ה־AIDF בארה"ב, וגם פעם לדרום אפריקה. אבל רק בכיתה ו' התחלתי באמת להבין מה קרה, לשאול את עצמי שאלות. למה זה משפיע עלי ואיך אמא מתמודדת. להתעסק בסיפור של חנן".

מה הסיפור של חנן מבחינתך?

"בשבעה הביאו לאמא את כל הדברים. היה שם פתק שבו נכתב מה שיגיד לחייליו, והוא סיפר: 'יש לי אחות מורה, יש לה ילדים. יש לי אח גדול. אני אוהב דולפינים...'. ובסוף הוא כתב שהערך שמוביל אותו לפני הכל זה כבוד האדם, ושכל הערכים האחרים נובעים מכך. 

"אני לוקחת את זה לעניין של קבלה ושוויון, כל מה שאני עושה מושפע מזה. אני פעילה בתנועת הנוער של 'בני המושבים', במועצת התלמידים של ביה"ס, של המחוז ההתיישבותי, מאמינה שצריך לשמוע, לראות ולהקשיב". 

בין השאר נטלה טל חלק במחנה תנועת "זרעים של שלום" לקידום הבנה סביב הסכסוך הישראלי־פלשתיני. "לקראת סוף המחנה כל אחד סיפר על עצמו, ואני סיפרתי על חנן. על הדמות שלו, על מה שקרה בטנק, על איך הוא נהרג כדי להגן על ילדי קיבוץ כרם שלום וכדי שאני אוכל לחיות בבטחה. כשסיימתי את דבריי קם אמג'ד, נער בן גילי מעזה, וחיבק אותי. הוא אמר שזה הדבר הכי עצוב ששמע ושאין לו מילים". 

יש צלקת בלב, והיא פרטית

סגן חנן ברק היה מפקד הטנק שממנו נחטף גלעד שליט ב־25 ביוני 2006 בגבול רצועת עזה. לפנות בוקר חדר כוח של שמונה מחבלים חמושים דרך מנהרה באורך 800 מ', בדרך לבצע פיגוע המוני בקיבוץ כרם שלום. התופת כוונה לבסוף אל הטנק, שספג טיל נ"ט ורימונים. חנן נהרג במקום וגם הטען־קשר, סמ"ר פאבל סלוצקר. 

"אני זוכרת שהתקשרתי אל אביבה שליט כשקמנו מהשבעה, ואמרתי שאם יש משהו שאפשר לעשות - אני אשמח", מספרת עטרה, "כי להיות בשביל מישהו בסיטואציות כאלה זה מקל על המצב, עדיף לעשות למען. חמש שנים גלעד היה בשבי, היינו בכל הצעדות ובכל המחאות".

לא נפגעת מכך שהציבור זוכר את גלעד שליט ולא את אחיך?

"זה הכוח של החיים. קצת אחרי שגלעד השתחרר הוא הגיע לבקר את המשפחה שלנו. ישבנו בסלון, הוא סיפר כמה העריך את חנן. אני גם זוכרת שחנן סיפר לי על גלעד ואיך אמר לחברתו: מהגלעד הזה אני עוד אעשה גבר־גבר".

לאחר האסון הקימה עטרה יחד עם חברים נוספים את עמותת "לנצח אחי" עבור אחים שכולים: "אחרי חמש שנים פרשתי. הלכתי ללדת עוד שני ילדים. זה הדבר היחיד שיכול היה לרפא אותי. הסיפור על השכול לא מרפא". 

בתה, זוהר־חן בת ה־7 וחצי, רומזת בשמה השני לשמו של הדוד שאיננו, והבן הצעיר עברי נולד בדיוק בתפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות וחוגג כעת יום הולדת 6.

השכול הנוכח בחייה של עטרה דווקא מרחיק אותה מהעיסוק הציבורי בו, ורק בימי זיכרון הפצע נפתח. "יש לי צלקת בלב ואני לא מראה אותה לכל אחד. אני אוהבת את הצלקת, אבל היא פרטית. ביום הזיכרון אני מראה יותר, ובעיקר השנה כשזה ב'זום'. שכול זה סימן חיים שמגדיר אותך מחדש. זה השבר הסורי־אפריקני, לצורך העניין, וזה אף פעם לא יתאחה. זה כמו מישהו שתהיה לו צלקת בגוף והוא יסתיר אותה, לא ילך עם הצלקת חשופה כדי שלא ישאלו. העובדה שהשנה עמותת 'האחים שלנו' יזמה את המפגשים הווירטואליים מקלה עלי מאוד".

השנה לא תיסע עטרה לאזכרה בערד, וגם לא תספר על חנן בבית הספר, בשל מגבלות הקורונה. טל: "בימי הזיכרון אמא מספרת על חנן לכיתות י'. תמיד חיכיתי להיות בכתה י', בגיל של השכבה שמדברת עם אמא. והנה אני בכיתה י' ויש קורונה... אבל את הסיפורים אני מכירה בעל פה, ואם אמא שוכחת קטעים, אני אחר כך אומרת לה מה היא שכחה". 

עטרה: "מאז שטל מגיעה איתי למפגשי זיכרון ויודעת להגיד איפה טעיתי, יש לנו פק"ל יציאה קבוע". טל: "הכנו יחד דף וכתבנו בנקודות מה סדר העניינים. אנחנו לא שוכחות גם את האלבומים. בבית הספר יודעים שאני אף פעם לא נמצאת ביום הזיכרון".

לאחר האסון עשתה עטרה הסבה מקצועית, וכיום היא עוסקת בפסיכותרפיה. בקליניקה שלה בכפר ורבורג היא מעדיפה לא לקבל משפחות שכולות לטיפול, לכל היותר חברות של לוחמים שנפלו.

"זה קרוב לי מדי לטפל ממש במשפחות, ואחים שכולים זה פלונטר בפני עצמו", היא מסבירה, "קראתי על זה הרבה, נפגשתי עם אנשי אקדמיה בתחום כדי להבין את המורכבות. אחד הדברים שמדברים עליהם זה האובדן הכפול: כשאת אחות שכולה את מאבדת אח, אבל ברובד מסוים גם את ההורים, כי הם לא חוזרים להיות אלה שהיו לפני כן. יש נטייה להתעסק יותר במת מאשר בחי. אני יודעת להעיד על עצמי שגם אני הייתי הורה נוכח־נפקד לאחר שחנן נהרג. טל היתה בת שנתיים וחצי ואביעד בן כמה חודשים, ואני לא באמת הייתי בשבילם אחרי האסון.

"זה מראה את מעגלי האבל, כשקורה אסון הוא פוגע לא רק במשפחת המקור. אני נכחתי פיזית בבית אבל לא הייתי פה באמת. למעשה, איני זוכרת דבר שקרה בשנה הראשונה אחרי שחנן נהרג, לא זוכרת מתי הבן שלי התחיל ללכת באותה שנה, לא חוויתי מה שהבית שלי חווה. רק בתום שנה חזרתי להיות אמא, ואני חושבת שהשנה הזאת צרובה בטל".

האבל התחיל לפני האסון

חנן נפל כאמור בחודש יוני, אך תהליך האבל על מותו התחיל לפני כן. עטרה מספרת איך ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חודשיים טרם האסון, ערכה קניות במרכול בערד והשכול החל לטפטף: "הייתי בחופשת לידה עם בני אביעד, פעם ראשונה שלא הכנתי טקס בביה"ס, אז לא היתה לי הכנה נפשית לצפירה, ופתאום היא התחילה. זלגו לי דמעות לא רצוניות, ודמיינתי תמונה גדולה של חנן, ממש ראיתי את הדבר הזה ובכיתי ולא נרגעתי באמצע הסופר, עם תינוק במנשא. אמרתי לעצמי 'ההורמונים, הלידה...' שכנה שאלה אותי מה קרה, אמרתי לה 'לא יודעת'. אבל לא הצלחתי להירגע והדמעות המשיכו. 

"מאותו רגע התחיל אצלי גל כאבי ראש. מיגרנות קשות חודשיים ברצף, עד יום ראשון 25 ביוני 2006. בשבע בבוקר פקחתי את העיניים והרגשתי שהכאבים נעלמו. אמא שלי התקשרה לשאול מה שלומי, שיחה שגרתית שהיינו עושות כל בוקר: איך התינוק ישן, איך אני עברתי את הלילה. חמותי הגיעה לאסוף אותי לרופא עיניים כדי לבדוק קשר לכאבי הראש הקשים. לבדיקה הזאת מעולם לא הגעתי. בדרך לשם קיבלתי טלפון מדודה שלי, חשבתי שמשהו קרה לסבתא. היא צרחה ושאלתי מה קרה, התחיל פינג פונג כזה של שאלות. ואז היא אמרה: חנן. 

"התקשרתי לאמא שלי והיא רק שאלה איפה אני. שוב פינג פונג של צרחות, כשאני רק מבקשת לדעת מה קרה. באו מקצין העיר, אמרה. צעקתי: אבל זה חנן שלי! זה רק מה שאני זוכרת. נתנו לי כדור הרגעה, ושיננתי לעצמי כל הדרך הביתה 'שאני לא אשכח את אביעד באוטו'. חנינו. הוצאתי אותו, התיישבתי על מדרגות הבית וחיכיתי שבעלי יגיע. כשהוא הופיע דרשתי ממנו להתקשר לחבר בכיר שלו בצבא כדי שיגיד שזה לא נכון. בעלי אמר: כבר התקשרתי".

הבית של משפחת ברק שמח. תמונותיו של חנן ז"ל שזורות בתמונות צבעוניות של בני המשפחה האחרים. "אני לא אוהבת מזבחות", אומרת עטרה. "חנן משגיח מלמעלה, וברור שהשפעתו נוכחת". וגם החסר.

טל: "לגדול בצל, יצר אצלי פחדים. אני דואגת שיקרה משהו לחברים שלי במושב, כולם הולכים ליחידות קרביות ולעשות שירות משמעותי. גם אחותי הקטנה זוהר־חן אמרה 'אני לא רוצה שתלכי לצבא, כי כשהולכים לשם לא חוזרים'. אני גם מפחדת שאנשים שהולכים וכן חוזרים, לא חוזרים אותו דבר. אני לא מפחדת על עצמי אלא על אחי הקטן, עברי, שצעיר ממני בעשר וחצי שנים. אבל עברי גאון סייבר...".

עטרה צוחקת: "ועל אחיך החתיך שגדול יותר ממנו?... כשאני חושבת מחשבות כאלה אני דוחפת את הבן שלי ללמוד שפות ואומרת: יש השגחה עליונה. אנחנו את שלנו עשינו, חנן ואבא שלי שומרים עלינו מלמעלה. אסור לחשוב מחשבות רעות, חמסה חמסה חמסה". 

ואחרי כל זה, כל המשפחה יוצאת להצטלם ליד הקליסטימון הפורח.

אל סיפורה של עטרה ואל סיפוריהם של אלפי אחים שכולים נוספים ניתן להתחבר במסגרת מיזם "מתחברים וזוכרים" של עמותת "האחים שלנו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו