ליהודים הנודדים יהיה בית"

"כאן יפה מאוד ומזג האוויר נוח. סן רמו דומה לכל שאר המקומות בריביירה, אבל אין לי חשק להתעכב כאן. אינני יכול לראות את כל האנשים האלה, הולכי בטל ומחייכים, שעה שמועקה כבדה כל כך רובצת על הנשמה. משום מה עמוקה אמונתי, אמונת אופטימיסט שאין לו תקנה, בהצלחה הסופית, וייתכן שכל זה יהיה לטובה. ובלבד שהיהודים יעמדו בכך!"

כך תיאר חיים ויצמן ב־21 באפריל 1920, במכתב לאשתו ורה, את מצבו האישי ולמעשה של העם היהודי כולו, בעודו יושב במלון הוטל רויאל בעיר הנופש האיטלקית, מוקף במיטב האריסטוקרטיה האירופית.

את המועקה הכבדה של המנהיג הציוני באותו יום לא קשה להסביר. אפריל 1920 נפתח בפרעות קשות בירושלים - המוני ערבים מוסתים היכו, אנסו ורצחו יהודים. זה היה פוגרום זוועתי, והתנהלות הממשל הצבאי הבריטי רק החמירה את המצב. "אלמלא הכידונים של האנגלים שהפריעו לנו, היינו מתגברים על הערבים כבר ביום הראשון: אבל האנגלים פרקו את נשק ההגנה העצמית שלנו, אסרו את אנשינו, בתוכם את ולדימיר ייבגנייביץ' (ז'בוטינסקי) שלנו - הכל כמו אצלנו (ברוסיה)", הלין ויצמן לאשתו במכתב קודם, שנשלח מהרכבת המובילה אותו מהקצה הדרומי של איטליה לסן רמו.

אבל האופטימיות חסרת התקנה של ויצמן לא היתה מנותקת מן המציאות. בניגוד להולכי בטל שסבבו אותו במלון, הוא ומנהיג ציוני נוסף, נחום סוקולוב, הגיעו לאיטליה להשלים משימה היסטורית ולהבטיח את תמיכת אומות העולם באשרור זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. ועידת המעצמות המנצחות של מלחמת העולם הראשונה התכנסה בטירת דבאשן, וילה מפוארת המוצבת על גבעת בריגו, מעל מרכז סן רמו והוטל רויאל.

מסמך סיכום האמנה ועליו חתימות המשתתפים

לכינוס הפסגה באו ראשי ממשלות בריטניה, צרפת ואיטליה ושגריר יפן, נציגי יוון ובלגיה (שנטלו חלק במקצת הדיונים), ובשלב ההכרעות הצטרפו נציגי ארה"ב כמשקיפים. הדיונים היו אמורים, בין היתר, לקבוע את עתיד החלקים המתנתקים מהאימפריה העות'מאנית המובסת, ובכך לגזור לשבט או לחסד את מימוש החזון הציוני.

יותר מדי הבטחות

המפגש בסן רמו היה חוליית המשך בשרשרת ייחודית של מאורעות שבאו לאחר תום מלחמת העולם הראשונה ושנבעו משאיפת המדינות המנצחות למנוע הישנות של מלחמות. זאב ז'בוטינסקי הנכד, שחקר את השתלשלות העניינים שהובילה לקבלת הדרישות הציוניות, מבהיר שראשיתה הרעיונית של השאיפה הזאת באה לידי ביטוי בוועידת השלום שהתכנסה בפריז בינואר שנה קודם לכן:

"במשך כחצי שנה ישבו נציגי ראשי המדינות המנצחות במטרה לסדר טריטוריות לאומיות של כל העמים, כך שלא יהיו יותר סכסוכים. הם עסקו בכל חלקי העולם כמעט, ולא פסחו כמובן על המזרח התיכון. יש להדגיש שבסיום מלחמת העולם הראשונה התגבש במשרד החוץ הבריטי מאזן כוחות בין קבוצה פרו־ציונית לקבוצה פרו־ערבית, כאשר כל אחת מהן הדגישה את התרומה של בני חסותה למאמץ המלחמתי ולניצחון.

"נציגי הצדדים - חיים ויצמן כנציג היהודים, ופייסל, בכיר המנהיגים הערבים, הוזמנו למעין 'שימוע בינלאומי' בוועידת פריז. פייסל, שבמשך זמן רב נשללה ממנו כניסה לצרפת, זכה לבסוף בעקבות לחץ בריטי להגיע לפריז ולנאום בוועידה (בערבית, כשתומאס אדוארד לורנס תרגם). בהופעה הזאת פייסל, שחשש נוכח גישת הצרפתים להישאר בלי כלום, הודיע שהוא מוכן לוותר על השליטה בלבנון ובפלשתינה, אבל לא מוכן לוותר על אזור ה'שאם' (סוריה ועיראק). עמדתו סללה את הדרך למה שיקרה אחר כך".

במשך חצי השנה של דיוני פריז, לא הושלמה במלואה המשימה היומרנית של הסדרת העולם. את הסוגיות שנותרו פתוחות הוחלט לסיים בוועידת המשך בסן רמו. בין שתי ההתכנסויות קרו שני דברים משמעותיים: החל לפעול ארגון חבר הלאומים, שעל הקמתו סוכם בפריז, והתגבש סופית רעיון ה"מנדט" שנהגה על ידי יאן סמאטס הדרום־אפריקני, ושעיקרו היה להכשיר טריטוריה מסוימת למשטר עצמי ריבוני בהדרכה של מעצמה.

טליה איינהורן. "המטרה היתה לגלם את הקשר המדיני בין העם היהודי לארצו"

קיומו של מחנה פרו־ערבי בצמרת הממשל הבריטי הפך את המאבק לקשה עד הרגעים האחרונים. ויצמן וסוקולוב יישארו במתח עוד כמה ימים, ורמת אי הוודאות תגבר עם הופעת השמועות שבריטניה מהססת ומתלבטת אם לקחת על עצמה את המנדט על ארץ ישראל. "לבריטים היתה בעיה כיצד לסדר את כל ההבטחות הסותרות שלהם, שניתנו עוד במהלך המלחמה", מוסיף ז'בוטינסקי. "הם רצו לקיים את ההבטחה ליהודים שנכללה בהצהרת בלפור, לקיים את ההבטחה לפייסל להמליך אותו על הערבים, ובמקביל להסתדר עם הצרפתים, אשר רצו לקבל חלק במזרח התיכון על בסיס הסכמי סייקס־פיקו בין בריטניה לצרפת".

"חג יהודי לאומי"

ב־24 באפריל, בדיוק לפני 100 שנה, התחלפה הדאגה של המנהיגות הציונית באושר גדול: מטירת דבאשן יצאה הידיעה על החלטת המעצמות לאמץ את ההתחייבויות הבריטיות שנכללו בהצהרת בלפור ולהפוך אותן לחלק מן המשפט הבינלאומי. הרמטכ"ל האימפריאלי הבריטי, הפילדמרשל סר הנרי ווילסון, ציין אמנם ביומנו כי התנהל "מאבק בן שעתיים" בין הנציגים הבריטים והצרפתים בדבר "הכרה בציונות וביסוסה כמדינה נפרדת בחסות בריטית", אך התוצאה היתה חד־משמעית.

עם תום הוועידה, ב־26 באפריל, פירש אותה העיתון "טיימס" הלונדוני לקוראיו: "משמעות הדבר, שסוף־סוף, אחרי 20 מאות, היהודים יתחילו לעבוד על שיקום מולדתם העתיקה, תחת ממשל יציב ומתורבת. ליהודים הנודדים לבסוף יהיה בית". ה"טיימס" אף שיער שיום קבלת ההחלטות "יהפוך אולי לחג יהודי לאומי". השערתו לא התאמתה - החג החדש לא השתרש, אף שכ"ד באפריל משמעותי הרבה יותר מכ"ט בנובמבר. ז'בוטינסקי מציע תאריך שונה לחגיגות - 24 ביולי 1922 - ומזכיר שבמועד הזה אושררו החלטות ועידת סן רמו על ידי חבר הלאומים. חשוב להזכיר שהחלטות ועידת סן רמו הוכנסו גם לחוזה השלום של המעצמות המנצחות עם טורקיה.

אם על מידת החשיבות של המועדים אפשר להתווכח, הרי חשיבות ההישג בסן רמו - הן עבור החזית הפנים־יהודית, ובוודאי עבור החזית החיצונית ומעמד ישראל בעמים - אינה מצויה במחלוקת. "כתב המנדט שהתקבל בסן רמו קבע שהתנועה הציונית תהיה הנציגה של העם היהודי לצורך הקמת מדינה יהודית, וזה מאורע דרמטי", קובע ז'בוטינסקי. "הדבר הקפיץ את התנועה, קודם כל בעיני היהודים עצמם, ממעמד של חוג רעיוני למעמד של גורם מדיני יציג.

זאב ז'בוטינסקי עם רה"מ. "יהודים עשירים, שעד סן רמו התייחסו למפעל ההתיישבות בספק, השתכנעו שזה עניין רציני" // צילום: מאיר פרטוש

"היה זה שינוי תודעה מקצה לקצה, וכתוצאה ממנו יהודים עשירים, שעד אז התייחסו למפעל ההתיישבות בספק, השתכנעו שזה עניין רציני הראוי להתעסק בו. האופציה של העלייה לארץ ושל ההשקעה בה, למשל בצורה של רכישת אדמות, נהפכה עבורם לבעלת משקל".

ההשלכות המשפטיות היו אף יותר דרמטיות. "הוועידה עיגנה בדין את זכותו הלאומית של העם היהודי על ארץ ישראל", מסבירה הפרופסור למשפטים טליה איינהורן, "והכריעה בעד מסירת המנדט על הארץ לבריטניה. ראש ממשלת בריטניה, דיוויד לויד ג'ורג', קיבל את המנדט ואת אחריותה של בריטניה כמחזיקתו למימוש הצהרת בלפור. מאז ועידת סן רמו ארץ ישראל מוכרת באופן רשמי כביתו הלאומי של העם היהודי - על פי ההיסטוריה, התנ"ך, הצדק והמשפט הבינלאומי".

"השטח לא נמסר לריבונותה של בריטניה", מבהירה איינהורן, מומחית בעלת שם למשפט בינלאומי, "אלא ניתן לה בנאמנות כדי שתדאג לקיום התנאים המדיניים, המינהליים והכלכליים שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, כדי שתעודד עליית יהודים לשטח המנדט והתיישבות יהודית צפופה בארץ, לרבות על אדמות מדינה ואדמות בור, כדי שתנהל מקרקעין באופן שיקדם את הגשמת ההתיישבות היהודית, וכדי שתחוקק חוק אזרחות שיקל את רכישת האזרחות הארץ־ישראלית על ידי יהודים הבאים להתיישב ישיבת קבע בארץ".

ראשי הציונות הדגישו תמיד שהקושאן המוסרי וההיסטורי שלנו על ארץ ישראל הוא התנ"ך, והנה באו החלטות ועידת סן רמו והוסיפו גם קושאן משפטי.

"אין שום דרך לנתק בין השניים. ככלל, את המשפט ניתן להבין רק בהקשר שבו כלליו נקבעים. הקביעה המשפטית של אומות העולם מתבססת לחלוטין על הקשר ההיסטורי של עם ישראל לארץ ישראל. במבוא לכתב המנדט נאמר במפורש שהוא מושתת על ההכרה הבינלאומית בקשר שבין העם היהודי לארץ ישראל ובמטרה לכונן מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו. עם ישראל לא היה מקבל את הקושאן של המשפט הבינלאומי, כפי שקיבל אותו בסן רמו, אלמלא דורות של יהודים המשיכו להאמין ולקוות ולבטא בכל עת את הקשר.

"גם ההתיישבות היהודית בארץ לא פסקה מעולם אפילו לדור אחד. היה ברור שאין דמיון בין הזכות היהודית על הארץ לבין תביעות הערבים, כפי שממחיש הסיפור הבא, שהתרחש אמנם כמה עשורים מאוחר יותר: לאחר החלטת החלוקה של האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 קם הנציג הלבנוני לאו"ם, שארל מאליכ, ואמר 'אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני', ועל זאת ענה לו מייד אבא אבן שנכח באותו מעמד כנציג היישוב היהודי: 'ואם תמשיכו לומר זאת אלפיים שנה, נתחיל להאמין בכך'".

מה התובנות העיקריות מקריאת נוסח ההחלטות של ועידת סן רמו ממרחק 100 שנים?

"ראשית, חשוב להזכיר שבכתב המנדט שאושר בסן רמו לא נאמר דבר על זכויות לאומיות ערביות בארץ ישראל. רק שהזכויות האזרחיות והדתיות לא תיפגענה - אבל המטרה של המנדט היתה לגלם את הקשר המדיני בין העם היהודי לארצו. לערבים נוצרו שני מנדטים אחרים במזרח התיכון - על סוריה ועל מסופוטמיה. שנית, אם יש מי שחושב שזכותו של העם היהודי לריבונות קמה לו בעקבות השואה, הרי הוא טועה ומטעה. הזכות הזאת הוכרה בדין בסן רמו".

ההחלטה - עדיין בתוקף

מה ניתן להשיב למתנגדי ישראל, הטוענים שלקומץ המדינות המנצחות שהשתתפו בסן רמו לא היתה סמכות לחרוץ גורל של טריטוריות במזרח התיכון לעשרות שנים קדימה?

"קודם כניסתו לתוקף, אושר כתב המנדט על ידי חבר הלאומים (שבו, אגב, היו 52 חברות - לא מעט עבור הימים ההם). יתר על כן, תשובה נחרצת לשאלה ניתנה ב־1945 בוועידת סן פרנסיסקו, שבה נוסחה מגילת האומות המאוחדות, מסמך היסוד של האו"ם. בסעיף 80 למגילת האו"ם נשתמרו הזכויות שנקבעו בכתבי המנדט 'של אילו מדינות או של אילו עמים או שתנאיהם של המסמכים הבינלאומיים הקיימים, שהמדינות החברות באו"ם הן צד להם'.

"בוועידה זו היו ניסיונות של מדינות ערב לשנות את הנוסח הזה, כדי להחריג את המנדט על ארץ ישראל שמכוחו הוכרו הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ וזכויותיו לריבונות בה. ההצעות של הערבים נדחו. בכך עוגנו ההחלטות של ועידת סן רמו ותנאי כתב המנדט על כל סעיפיו, כולל אלה שמכריזות על זכויות העם היהודי על הארץ, לעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה".

זה המצב המשפטי גם היום?

"בוודאי. נזכור שכל מדינה שהצטרפה לארגון האומות המאוחדות היתה צריכה לעמוד בשני תנאים: להיות מדינה אוהבת שלום ולקבל על עצמה את ההתחייבויות במגילת האו"ם. משמע, כל מדינות העולם שהצטרפו מאז לאו"ם בעצם חתמו על תנאי המנדט על ארץ ישראל, ולכן זכותו המדינית של עם ישראל על הארץ שרירה וקיימת במשפט הבינלאומי.

"זאת ועוד - יש המנסים לטעון כאילו החלטת החלוקה של האו"ם מ־1947 ביטלה את מה שהיה לפניה. זה לא נכון. הן מפני שהחלטת כ"ט בנובמבר היא, ככל החלטה של העצרת הכללית, בגדר המלצה לא מחייבת, והן מפני שתוקפה היה מותנה בהסכמת הצדדים. הסכמת הצד הערבי לא ניתנה.

"וביחס להסכמת ישראל: ב־14.05.48 ישראל הודיעה על נכונותה להצהיר על הסכמה להחלטת החלוקה, אך בעת הדיונים על קבלתה לאו"ם מסרה כי לאחר שמדינות ערביות הודיעו שההחלטה מחוסרת תוקף ואף פלשו לשטחה, אין עוד מקום להסתמך עליה. ישראל התקבלה לאו"ם בלי שנדרשה - ובלי שהתחייבה - להצהיר על הסכמה לתוכנית החלוקה. המסקנה ברורה: החלטת ועידת סן רמו להכיר בזכויות הלאומיות של העם היהודי בארץ ישראל עומדת בתוקפה עד היום".