"נעשה יום זיכרון בזום. בלי חיבוקים, בלי דמעות. איך אעמוד בקשיי הריחוק? לא יודעת"

אני אומרת בקול את המילה. אלמנה. משקל מברזל. הסנטר נופל למטה כשההברות נשלחות. אל־מ־נה. מילה שיש לה תמונה. אישה רזה, אסופת שיער, השפה העליונה מכווצת בקמטוטי מרירות, העיניים מצומצמות, כפתורי החולצה רכוסים עד האחרון. אבל האלמנות שלנו הן בכל הצבעים ובכל מתארי השפתיים. אלפי אלמנות צה"ל ופעולות איבה, גיבורות פזורות שיער או עטויות מטפחת, שעל החיים שלהן הדביקו בגלגלת מדבקת מחיר; מחיר שהן שילמו.

אם לא היתה קורונה הייתי מחבקת אותן. אחת־אחת. קמה מהכיסא ומפילה עצמי אל זרועותיהן, כדי לקבל, להתעטף בכוח שלהן, כדי לתת, להעביר להן בחום הגוף את תחושת הקטנות מולן. אבל אסור לחבק ואסור לצעוד לתוך שני המטרים - גוש זיכרונות וגעגועים עומד בשני המטרים הללו - ואנחנו מדברות דרך הזום.

אם לא היו אלו אלמנות צה"ל בערב יום הזיכרון, הייתי מנצלת מפגש זום עם חבורת נשים סופר־יפות, סופר־אינטליגנטיות, כדי לדבר על מה עושים עם מצוקת הלק ג'ל ואיזה ספר לקרוא בסגר. ברור שהן היו יכולות להיות חברות שלי. שרון, שנראית כאילו שבה הרגע משדה חרציות, ותמי החכמה, וסיון עם החיוך המשגע, ופנינה עם הכנות הזאת, ורחל המדויקת. נשים שמבינות מילים, נשים שמבינות חיים. אם לא היו אלו אלמנות צה"ל בערב יום הזיכרון, היינו מפטפטות עד הבוקר על כל דבר מלבד מצבות. 

תמי פדות. "שותפות גורל ואבל אינסופי" 

אבל אנחנו נפגשות לשיחה בצל האובדן והשכול. לק ג'ל שמזמן מקולף. רחל שטוק סדן, בת 66 מירושלים, אמא לשלושה, גמלאית מוזיאון ישראל, איבדה את בעלה אודי, קצין הביטחון של שגרירות ישראל באנקרה, בפיגוע בשגרירות ב־1992. בן 37 בנופלו, בת 38 בהתאלמנותה.

פנינה כחלון, בת 43 מחדרה, אמא לארבעה, מורה בבית ספר ומדריכה במשרד החינוך, איבדה את בעלה רמי, לוחם צנחנים בקבע, במבצע צוק איתן. בן 39 בנופלו. בת 37 בהתאלמנותה. 

שרון אזארי יהב, בת 50 מקריית אונו, אמא לשניים, מנהלת בתחום הבנקאות, איבדה את בעלה נתי, מפקד בגדוד ההנדסה של הצנחנים, במלחמת לבנון השנייה. בן 36 בנופלו. בת 36 בהתאלמנותה.

שרון אזארי יהב. "שבר מזעזע" // צילום: יוסי זליגר

תמי פדות, בת 70 מחיפה, אמא לשלושה (אחת מנישואיה השניים), אחות בפנסיה, איבדה את בעלה צביקה, טייס בחיל האוויר, בתאונה מבצעית בשנת 1978. בן 28 בנופלו. בת 28 בהתאלמנותה.

סיון גיל גנון, בת 37 מתל אביב, אמא לשתיים (אחת מזוגיות שנייה), יוצרת בתחום המוזיקה, איבדה את בעלה מאור, צוער בקורס קצינים של שב"ס, באסון הכרמל בשנת 2010. בן 27 בנופלו. בת 27 בהתאלמנותה. 

כמו אליהו הנביא שלנו

"בקורונה כולם מוצפים תובנות על חיים משמעותיים, על פרופורציות. במשפחת השכול עברנו את זה קודם", אומרת פנינה, "למדנו להעריך את הדברים הקטנים. אני זוכרת את המקלחת הראשונה אחרי השבעה. להגיד תודה על מה שהיה ברור מאליו".

רחל שטוק סדן. "חבר שלא יהיה כמוהו" // צילום: אורן בן חקון

אני שואלת על מנעד הרגשות שלהן לאורך השנים. הן מסכימות שהרגש הראשון היה כעס. "על המדינה, על חיזבאללה, על עצמי שנתתי לו ללכת למלחמה", אומרת שרון, "הבנתי שלמען הילדים אני צריכה להיחלץ מהכעס. כשהכעס יצא, החור התמלא בגעגוע. זה הרגש השני הכי חזק. החוסר שמלווה אותי בטוב וברע". 

"42 שנה אני לא מפסיקה לחלום ולהתגעגע", אומרת תמי. "בהתחלה גם אני כעסתי. עליו שהלך לטוס חולה, על חיל האוויר ששמו אותו חולה בכוננות". "המוות הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו", מוסיפה סיון, "אני רוצה להוסיף עוד רגש, חוץ מכעס וגעגוע - גאווה. החלום של מאור היה להיות מפקד ובאותה משימה הוא הגשים את עצמו. אני גם גאה בו". 

סיון גיל גנון. "כועסת וגם גאה בו" // צילום: יהושע יוסף

רחל: "כשחיים מתרסקים אתה לא יודע איך לבנות אותם. לקח לי 12 שנים להגיד 'אני אלמנה'. היה בי כעס על הסיטואציה: היו לי משפחה והרמוניה, וזה התקלקל. כעס על הרוצחים? הם לא קיימים מבחינתי. לא מעניין אותי מי רצח אותו. קיבלתי במעטפה את שמותיהם ולא פתחתי. את שואלת על רגשות? אני עורגת אליו. אני רוצה אותו. אני מטפסת במדרגות בבית וחולמת שהוא יושב על הספה. 

"יום אחד נכנסה לי צופית לתוך הבית. נעמדה באמצע, בין הקומה הראשונה לשנייה. אמרתי: אודי, מה אתה רוצה להגיד לי? תודה שבאת לבקר אותי. ריאליזם של כאן ועכשיו עם געגוע קשה וכואב שלא ימומש. הפספוס הוא גם לדור הבא: הילדים גדלו בלי אבא. הנכדים גדלים בלי סבא. הנכד רוצה ללמוד שחמט ואין סבא שילמד אותו, אין סבא שישחק איתו כדורגל". 

רמי כחלון ז"ל

"בשנתיים הראשונות גם אני כעסתי", מהנהנת פנינה. "כל משבר עם הילדים, כל התמודדות קטנה - כעסתי על רמי שהשאיר אותי לבד. היום אני יודעת שהוא לא השאיר אותי לבד. למדתי להיאחז בסימנים שנשלחים, מרימה ראש למעלה ואומרת, 'רמי, תסדר את העניינים', יכולה להצביע בדיוק איפה הוא עמד בחתונת הבן שלנו. רמי היה יתום מגיל 12 ואנשים שחיו איתו שנים בבסיס שמעו על זה רק אחרי שנפל. הוא הדגיש שיתמות זה סעיף בקורות חיים ולא כרטיס ביקור. הילדים שלי בוחרים להיות 'יתומים שמחים' כמורשת של אבא. בליל הסדר הייתי גאה בהם, ראיתי שיישמו את זה. אליהו הנביא שלנו היה גם רמי".

הכתף התומכת שנשמטה

בעת קיום הראיון נראה כי יישאר על כנו האיסור להגיע לבתי העלמין ביום הזיכרון. "להגיע לבית הקברות ולראות נהירה של ישראלים שבאים להיות איתנו בצפירה, זה הכי ישראלי", אומרת שרון, "13 שנים וחצי בחבורה הזאת של קריית שאול, אני מרגישה שם את הכתף של כולם. זה תמיד נופל על יום חם בשנה. דוחק שמחמם את הלב. ופתאום הכל נשמט. קורונה. אנשים רואים אחד את השני ועוברים לצד השני של המדרכה. יהיה חסר גם ערב יום הזיכרון, כשאל הבית מגיעים עשרות אנשים, והילדים, שהיו קטנים ואין להם זיכרונות מאבא שלהם, שומעים סיפורים. נלך לעמוד בצפירה בגינת זיכרון שהקמנו לא רחוק מהבית, ונחזור הביתה". 

צבי פדות ז"ל

"החיבוק הפיזי, חיבוק בלי מילים, יהיה חסר", אומרת פנינה בעצב, "ביום הזיכרון מרגישים את הפאזל האנושי שרמי היה, את הפסיפס המגוון להדהים שאסף סביבו ומגיע אלינו". תמי: "בכל שנה אנחנו מתלבטים איפה להיות בטקס: בחצרים, שם צביקה שירת? בחיפה, שם נולד וגדל? בבתי הספר של הנכדים? בהר הטייסים? בית הקברות הצבאי? פרצה הקורונה - אין התלבטות. נהיה בזום. בלי חיבוקים, בלי דמעות מלוחות, בלי מגע. איך אעמוד בקושי הנוסף הזה של לא להיות ביחד, אני לא יודעת".

"הייתי בת 27 כשהתאלמנתי", אומרת סיון. "כשהילה התגעגעה לאבא שלה הסברתי לה, מתוך אמונה תמימה באלוהים, שאבא איתנו גם אם לא מרגישים אותו פיזית לידנו. הקורונה הפכה את זה למציאותי. הסבתות בבית אבל הן לא לבד. אנשים נמצאים בקשר דרך הזום, בלי הפיזיות. יש מרחק שהוא לטובתנו, ואין לנו ברירה". 

אהוד שטוק סדן ז"ל 

רחל: "אני לא צריכה את יום הזיכרון כי הזיכרון איתי דקה־דקה, 28 שנים. אבל כשכולם עומדים יחד בצפירה וכל המדינה הס, והשקט צועק באוזניים, אני עטופה. לפני שהתאלמנתי התרגשתי מהמעבר היפה ליום העצמאות. ביום בהיר אחד - אני המשפחה השכולה. הסוויץ' ליום העצמאות מכאיב. אולי השנה זה יהיה פחות מודגש. אני לא אוהבת את המעבר החד לחגיגות". מתוך המחשב עולים כהד קולותיהן של ארבע הנשים הנוספות: גם אני, גם אני. 

אומרים שאלמנה ממשיכה הלאה, בעוד ההורים נשארים עם החור הפעור. לאלמנה תהיה אהבה חדשה, אולי תביא עוד ילדים, אבל להורים אין עתיד. יש בכלל מדרג בשכול?

רחל: "אנחנו משפחה אחת. הילדים - יתומים. ההורים והאחים - שכולים. אני - אלמנה. אין דבר כזה 'אלמנה לשעבר'. זה לנצח. כל אחד מאיתנו חווה כאב אחר. לפעמים הכאב משתרג אחד בשני".

מאור גנון ז"ל

פנינה: "אני חושבת שלאמא יש התמודדות מיוחדת להנציח את הילד, לדאוג שיזכרו אותו, לחשוב מה יהיה אחרי שהיא תלך". 

שרון: "אין תחרות מסכנות ואין בעלות על השכול. היו ימים שלי היה קשה יותר ומצאתי שההורים שלו היו הנחמה שלי, ולהפך. זמן קצר אחרי שהוא נפל, אמא שלו אמרה לי: את ממש מסכנה, לנו יש אחד את השני, ואת לבד". 

תמי: "כשצביקה נפל, אני ואמא שלו הודינו יחד לאלוהים שנשארו שני הבנים. הרגשנו שותפות גורל. אני צמודה אליה בחופשות, בחגים. האבל של שתינו אינסופי". 

איך החברה מגיבה לטייטל "אלמנת צה"ל"? אנחנו עדיין חשים יראת כבוד מול התואר הזה?

רחל: "אני מרגישה שותפות עם האובדן, חמלה, סקרנות לדעת מה קרה. אני שייכת גם לאלמנות המשטרה. בתוך המשטרה יש נופלים שמוכרים על ידי משרד הביטחון, שנפלו במהלך פעילות מבצעים, וכאלה שלא. בכל אירוע של המשטרה תמיד עולה השאלה - אתה מוכר או לא מוכר? הפסקתי ללכת לנופשונים כי אני לא יכולה להתמודד עם זה".

נתי יהב ז"ל 

שרון: "יש לי חברה שהתאלמנה מסרטן. הבת שלה אמרה על הבת שלי: 'איזה כיף לנועם, להם יש פינוקים'. אלמנת צה"ל מקבלת חיבוק שאין לאלמנות אחרות, אבל אלמנה היא אלמנה. וכשאת אומרת 'בעלי נהרג במלחמה', התחושה היא של הצדעה מהצד השני".

סיון: "בטח שמעת את המשפט 'אם כבר אלמנה - אז אלמנת צה"ל', כי מי שלבש מדים ויצא למשימה בשירות המדינה, המדינה חבה לו חוב. היחס של החברה מחבק מאוד, כאילו חלק מהם נפל עם מאור. החבילות של משרד הביטחון מחממות את הלב, אבל כל אחת מאיתנו היתה מוותרת על הטייטל הזה". 

פנינה: "אחרי השבעה הגיעו מארגון אלמנות ויתומי צה"ל. מה לי ולתואר אלמנה? מי שולח את הילד שלו לקייטנת יתומים, השם ישמור? היה לי קשה עם זה. בסוף יש כוח למכנה המשותף. יתום זה יתום, אבל יתום צה"ל זה משהו אחר. אחד המפקדים הגיע אחרי השבעה ואמר, 'אל תחסירי מהילדים כלום - לא כי הם יתומים, אלא כי הם ילדים של איש צבא ששילמו כל השנים על החוסר'".

אישור מהורי הבעל שנפל

אני מגששת בנוגע לזוגיות החדשה שנבטה אצל כל אחת מהן במועדים אחרים. הורי הנופל מוזכרים שוב ושוב כשמדברים על הלב הנפתח מחדש לאהבה. הן קצת מתנצלות. תמי הכירה את אלי, בעלה השני, שנתיים אחרי שהתאלמנה. "אמא של צביקה מתייחסת לאלי כמו לבן. את הבת שנולדה לנו היא רואה כנכדה לכל דבר", היא מספרת, "ואותה הבת גם שאלה: אם צביקה לא היה נופל, לא הייתי?"

"אני מדברת עם חמותי בכל יום", מספרת סיון, "בשנה השנייה אחרי שהתאלמנתי יצאתי לקפה ראשון, דייט ראשון. הייתי זקוקה לאישור של ההורים שלו, לברכה שלהם על כל צעד. כל מי שיצאתי איתו ידע מי זה מאור. משימת חיי היא להנציח אותו. היום, כשאני נשואה בשנית, יש לי שלוש משפחות: ההורים שלי, ההורים של מאור וההורים של בעלי. מאור ממשיך לחיות איתי בבית. לפעמים אני צוחקת שזה מרגיש כמו שלישייה. לפני כמה ימים זמזמתי בבית שיר של אייל גולן: 'הגעגוע, זה ששורף לי את הלב, מתעתע, ובי נשאר הכאב'. בעלי חיבק אותי ואמר: 'איזה כאב? שום כאב לא יהיה לך'. עניתי שזה לא כאב שהוא יכול לטפל בו".

"אודי היה החבר הכי טוב שלי, ואף אחד לא יכול להיכנס למשבצת הזאת. אין עוד חבר כזה", אומרת רחל, ומשאירה נקודה באוויר אחרי כל מילה. "אבל היה לי ברור שתהיה זוגיות נוספת. הייתי בת 38 כשהתאלמנתי. כמו חתולה שנאחזת בחיים עם הטפרים על העץ, היה לי חשוב לחוות את הנשיות שלי, לא למות יחד עם אודי. 

"הכירו לי אלמן. בשיחה הראשונה גילינו ששנינו התאלמנו ב־7 במארס, אני ב־92' והוא ב־96'. היינו יחד 21 שנים, ונפרדנו. אף לא פעם אחת ב־21 השנים הללו לא עשיתי השוואה בין בני הזוג". 

"נתי נפל ביום האהבה, ט"ו באב", אומרת שרון, "האדמה ברחה לי מתחת לרגליים, חשבתי שנגמרו לי החיים, השיברון זעזע אותי. היתה לנו זוגיות נדירה, מופלאה. הכרנו דרך הספר המשותף שלנו ושלושה חודשים אחר כך החלטנו להתחתן. הייתי מלכה. חייתי בתוך ענן של אהבה. 

"אמא של נתי אמרה לי אחרי שהוא נפל: את חייבת למצוא מישהו, אל תחשבי מה אנחנו נחשוב. בחמש השנים הראשונות לא הסכמתי להכיר אף אחד. הייתי צריכה לבנות חיים, לגדל ילדים. היו לי רגשות אשם - איך אני חיה, ונתי לא. לא הבנתי איך אפשר ליהנות משיר. ניסו להכיר לי, ולא רציתי. לא האמנתי שאפשר לפתוח עוד חדר בלב.

"אחר כך הבנתי שאני מחפשת אדם שאני יכולה לחיות איתו ובמקביל עם האהבה שלי לנתי, מישהו שאני יכולה לאהוב את נתי לצידו ללא ייסורי מצפון. היום אני בזוגיות, לומדת שהמגירות בלב יכולות להיפתח כמה פעמים. בן הזוג שלי, אלמן, מכבד את זה. החיים שלי נעצרו לפני 13 שנים וחצי ובמקביל אני מגדלת אהבה נוספת. לא מנסה למלא את החלל. זה לא במקום. זה היברידי, גם וגם. 

"התלבטתי איך לספר להורים של נתי. בלילה שלפני הפגישה איתם הרגשתי מחנק, לא ישנתי כל הלילה. ישבתי איתם במטבח ואחרי שסיפרתי שיש לי מישהו הם קמו, חיבקו ונישקו אותי. לכל מפגש איתם מצטרף בן הזוג שלי. הם מחבקים ומנשקים גם אותו". 

גם פנינה הקדישה את חמש השנים הראשונות לשיקום ולאבל, בלי להכניס עוד אדם. "הייתי במוד הישרדות עם הילדים. הלב נפתח לאט, וכבר התרגלתי ללבד, לאזור הנוחות. עכשיו אני בזוגיות של כמעט שנה עם גרוש. אין מה להשוות את העולם של הגרושים והעולם של האלמנים. בגירושים יש לילד שני הורים, גם אם היחסים לא טובים. רמי ז"ל נמצא בתוך הקשר החדש. בן הזוג שלי יודע לספר עליו כאילו הכיר אותו". 

סיון נראית מכווצת דרך מסך הזום. מסבירה לי שהשיחה נמשכת, ואנחנו לא מדברות על הנופלים, אלא רק עליהן. היא כועסת. זה לא יום לשיחות על עצמי, היא אומרת. חברותיה מצטרפות. אני מתנצלת, מסבירה על קוצר היריעה, מתכווצת איתה. והרי אפשר לכתוב על כל נופל בנפרד כתבה, ספר, ספרייה שלמה. כאן ביקשתי לפרט את הצעידה שלהן על אדמה סדוקה, החיים השבורים של מי שנשארה מאחור. "דיברנו רק עלינו. מה איתם", אומרת סיון. ובעצם, דיברנו רק עליהם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו