חתונה מאוחרת

בסופו של דבר, למרות הסקפטיות מרקיעת השחקים וחוסר האמון הכללי, נהגו בנימין נתניהו ובני גנץ בכבוד זה לזה. המו"מ היה אולי קשוח אבל הוגן. בדיעבד, אחרי החתימה, התברר כי בניגוד להערכות, נתניהו לא עשה טריקים ולא שטיקים כדי למסמס את המו"מ ולפנות בינתיים לערוצים אחרים כמו ממשלה צרה או בחירות, ושכל כוונותיו מהרגע הראשון היו לחתום ולהעניק לגנץ ממשלת רוטציה שוויונית.

את כל זה עשה נתניהו למרות הפיתויים העזים שנקרו בדרכו לזרוק את גנץ, שמפלגתו התפרקה תוך כדי התהליך, ולמרות שיריבו, היום שותפו, איבד כמעט מדי יום שעבר נכסים שהיו יכולים לשפר את מעמדו. העובדה שאירוע החתימה התרחש היא עדות לכך שאחרי ולמרות הכל הצדדים נהגו ביושר זה כלפי זה.

אבל זה שהצדדים מרוצים או לא מרוצים במידה שווה, לא אומר שמדובר בהסכם טוב לכל היתר. בראש ובראשונה בגלל הרוטציה. בעוד שנה וחצי, אם לא יהיו הפתעות, יישב בני גנץ על הכיסא במשרד רה"מ. גנץ אדם עתיר זכויות. כל חייו שירת את המדינה והגן עליה. הוא גם, כפי שמעידים רבים, אדם טוב. נוח. חביב לבריות. תכונות אופי שלנתניהו, למשל, יש מה ללמוד ממנו.

אבל כל אלה לא מכשירים אותו לעמוד בראשות ממשלה. לא רק שאין לו את הניסיון הדרוש כדי לעמוד בדרישות התפקיד, אלא הניסיון איתו בעיקר שלילי, שמעיד על חוסר כישוריו והיכולת המוגבלת שלו לשאת באחריות הנדרשת. אופיו טוב המזג מתאים לאיש רעים להתרועע, לא למשרה הקשוחה בעולם. חבריו לשעבר בכחול לבן שנזכרו להצביע על תכונות אלה אחרי הפרידה המכוערת, לא נהגו ביושר כאשר הסתירו את האמת שנגלתה בפניהם במשך שנה שלמה ושלוש מערכות בחירות. 

נתניהו יודע מי זה גנץ. הדברים שאמר עליו במהלך מערכות הבחירות לא נועדו רק לצורכי תעמולה אלא ביטאו את תחושותיו האמיתיות כלפי האיש. רה"מ לא מעריך את גנץ ולא מאמין ביכולותיו, אבל לא נמנע מלחתום איתו על הסכם שיעלה אותו לכס השלטון בעוד 18 חודשים. הסיבה שעשה זאת? כי האמין שאין לו ברירה. שהאופציה היחידה היא בחירות נוספות, דבר שלא יעלה על הדעת. אחרים סבורים שכן היתה לו ברירה. שאת המו"מ היה צריך למשוך עד הסוף, עד הרגע האחרון, ולראות אם משהו בתמונת המצב משתנה כך שיוכל להקים ממשלה בסגנון אחר, ממשלה צרה או ממשלת אחדות ללא רוטציה, אבל נתניהו העדיף ללכת על הערוץ הבטוח נטול הסיכונים כבר בשלב מוקדם, ולמעשה לחרוץ את עתידו. 

מוקדם לחגוג בשטחים

ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן מעניק סמכויות־על לממשלה ומותיר את האופוזיציה חסרת כל. את הכוח חילקו הצדדים באופן שווה זה לזה ולא הותירו לאחרים דבר. אפשר לומר שמדובר בעניין חסר תקדים אבל למען האמת היה תקדים אחד.

בתקופה הקצרה שבין מינוי אבי ניסנקורן ליו"ר הוועדה המסדרת ועד למו"מ בין כחול לבן לליכוד, חילקו חברי גוש השמאל, ליברמן והרשימה הערבית המשותפת את כלל השליטה בכנסת, מוסדותיה וועדותיה בינם לבין עצמם ולא הותירו לחברי בלוק 58 הח"כים בימין שריד ופליט. למרבה הפלא לא נשמעו בזמן אמת קולות הבכי בשמאל כפי שהם נשמעים היטב כעת, על החלוקה הלא צודקת של השלל הפרלמנטרי המוחזק בידי הרוב. 

גם הביקורת על הממשלה המנופחת - מעט מנופחת. ממשלה מרובת שרים היא יציבה. במקרה הזה השוויוניות היא הבעייתית. בצד אחד 58 ח"כים. בצד השני 19. לנתניהו חסרים תפקידים. לגנץ חסרים אנשים. החוק הנורבגי המדלג - שבינתיים הוקפא נוכח הביקורת הציבורית - אמור לאפשר לו מספיק ח"כים למלא את השורות בוועדות הכנסת והתפקידים הפרלמנטריים המגיעים להם על פי ההסכמים ולהביא לכך שיתווספו, מעבר למספר השרים הגדול, עוד 15-10 משרות של ח"כים חדשים שיושבעו אחרי אישורן. עקרון הפריטטיות בממשלה חשוב ונכון, אבל זה בתנאי שהצדדים אכן שווים או מתקרבים לזה. 

המהלך ההיסטורי המרכזי שאמורה הממשלה החדשה להביא עימה, מעבר לשילוב הידיים במלחמה בקורונה והמשבר הכלכלי הנלווה אליה, הוא סיפוח יישובי יו"ש והחלת החוק הישראלי על שטחים שמעולם לא הוכרו על ידיה. זוהי בשורה של ממש ורגע מכונן, אם וכאשר. לצד ויתורים רבים שהעניק נתניהו לטובת השותפות החדשה, על נושא זה לא ויתר לרגע וטוב שכך. 

אבל איש אינו מבטיח שהממשלה הבאה תהיה טובה להתיישבות כמו קודמותיה. ארגוני שמאל, יחד עם גורמים ערביים, מגישים עתירות לבג"ץ בלי הרף מתוך כוונה לפנות יישובים, בתים ושכונות בהתיישבות. עד לאחרונה מסרה הפרקליטות את נכסי הלאום ביו"ש ללא כל מאבק. ההודאה כלפי כל עתירה כי אכן מדובר במבנה, שכונה או יישוב לא חוקי, היתה אוטומטית. וכך גם החלטות בג"ץ. איילת שקד שינתה את זה. היא עברה באופן אישי על כל תגובות הפרקליטות שכתבה מחלקת הבג"צים

ועצרה בגופה החלטות שרירותיות להמטת הרס וחורבן של בתים ומשפחות. מי יעשה זאת כעת? שר המשפטים אבי ניסנקורן? מי יהיה שר הביטחון שיקל על תושבי היישובים? גם תפקיד זה נמסר לידי כחול לבן על ידי מנהיג הליכוד. 

אדלשטיין על המזבח

בד בבד עם העברת החוקים שהכרחיים לאישור לפני השבעת הממשלה, יבשר נתניהו לשרי הליכוד מי לחסד ומי לשבט. כדי לחסוך ממנו את הצעקות וקולות הבכי היה מעדיף נתניהו לערוך את הפגישות הללו בזום. כך אפשר יהיה לפחות לשלוט על הווליום. אפילו לכבות במקרים חריגים. 

ברשימת ההישגים של כחול לבן אחרי החתימה על הסכם האחדות, הופיע הסעיף הבא: יולי אדלשטיין לא יהיה יו"ר הכנסת. גנץ אכן התנגד שאדלשטיין יישא בתפקיד אחרי שלא כיבד את החלטת בג"ץ, אולם נתניהו נראה כמי שלא מיהר להילחם כנגד הגזירה. ייתכן שזו דרכו של רה"מ לנקום במי שלא מנע לגמרי את הדיון בהסרת חסינותו, וייתכן שסתם מדובר בדמיון פרוע של כאלה שבאים לסכסך.

בשיחה שקיימו נתניהו ואדלשטיין לפני החתימה על ההסכם עם גנץ, הבהיר יו"ר הכנסת לשעבר כי מבחינתו האפשרות היחידה היא לחזור לתפקידו או לשמש ח"כ מן המניין. נתניהו ניסה לבדוק אולי יסכים לכהן כשר. אבל אדלשטיין הבהיר שהוא אפילו לא מתחיל לדון בנושא וחתך את השיחה. לנתניהו ניסיון מר עם יו"ר כנסת שלא האריך את כהונתו. השאלה הגדולה אם יחזור על כך שוב. 

כבר בזמן אמת היה ברור שבאי־כיבוד החלטת בג"ץ שמר אדלשטיין על כבודה של הכנסת. אולם כעת, אחרי שנחשף צילום הדיון בבג"ץ בטוויטר של כתב חדשות 12 עמית סגל, התברר עד כמה. בצילום וידאו התגלה מה באמת חושבים השופטים, בראשות הנשיאה אסתר חיות, על בית הנבחרים. מבחינתם, לא מדובר ברשות המחוקקת בעלת מעמד כרשות אחת משלוש שעליהן עומדת המדינה, אלא נניח במועצת זרנוקה.

כדי לאפשר בחירות ליו"ר, החליטו השופטים להמציא פרוצדורות שאינן קיימות בשום חוק, כאשר תוך כדי הדיון הם אומרים זאת בפה מלא, והדבר לא עוצר אותם מלקבל את ההחלטה המבישה שעמיר פרץ יתמנה כוותיק חברי הכנסת ליו"ר זמני, וכל זה כשהתפטרותו של אדלשטיין עוד לא נכנסה לתוקף. מה שהתגלה לעין כל במצלמות זה כי לא מדובר בבית משפט אלא בקרקס. שלב אבולוציוני, שלא לומר מוטציוני, נוסף במהפכה החוקית האומללה של אהרן ברק בשנות ה־90. 

ביום רביעי שוחחו רה"מ ונפתלי בנט לקראת ההכרעה בבית היהודי האם להיכנס לממשלה או להישאר בחוץ. בנט טען באוזני נתניהו כי ההסכם בינו לכחול לבן מהווה הפרה של ההתחייבות של נתניהו כלפי ימינה שלא להיפגע כתוצאה מממשלת אחדות. לדברי בנט, מי שהלך איתו שנה וחצי ולא נענה להצעות מפתות של הצד השני זאת ימינה, שכעת נזרקת בשל הסכם האחדות. לא רק על תיקים דיבר בנט עם נתניהו, אלא גם על נושאי מהות כמו הוועדה לבחירת שופטים ("למה שלימינה לא יהיה שם נציג?" שאל), על נושאי ההתיישבות וכן על הנושא הכלכלי ("אני מאוד חושש מהעובדה שבני גנץ ועמיר פרץ ינווטו את כלכלת המדינה"). 

בימינה לא סגרו את הדלת ומצפים שנתניהו ישפר את ההצעה. במקביל מקיימים בנט, שקד, סמוטריץ' והרב פרץ שיחות תיאום כל העת, לא רק כדי לגבש חזית אחת מול נתניהו, אלא בעיקר כדי לוודא שרה"מ לא מצליח לפרק להם את החבילה ולשכנע אחדים (או אחד) להצטרף בלי השאר. 

בלי המשקולת של לפיד

ההצהרה לתקשורת שנשא גנץ השבוע כשהסביר את החלטתו ללכת לאחדות עם נתניהו היא שלב נוסף בימי העצמאות הפרטיים של האיש. בשנה האחרונה היה כבול בידיהם של בעלי אינטרס הזויים ומנותקים שלקחו אותו בשבי לתהום הנשייה האישית והמעיקה שבה היה נתון.

גנץ לא קורץ מחומר של ראשי ממשלה והוא יודע זאת היטב. הוא לא בנוי למלחמות ולמאבקים הפוליטיים היצריים, ומעדיף לקחת כל דבר באיזי. אבל הם לא נתנו לו. ציפו מהחתלתול להתנהג כמו נמר משחר לטרף. והוא נכנע להם. הלך בעצת יועציו ושותפיו בדרך החתחתים המכוערת שהוליכו אותו, טמן את גופו וראשו בביצה הפוליטית העכורה, תקף ולכלך, והגיע למקומות שנראה שמהם אי אפשר יותר לרדת. הצעד הראשון לתיקון האישי שעבר היה כשהחליט ללכת עם נתניהו והשאר יקפצו. למזלו, החליטו שותפיו להתנתק ממנו ולפרק את המפלגה. יאיר לפיד נותר לרחוץ בשלולית השנאה, יחד עם בוגי יעלון, ועם חברם החדש אביגדור ליברמן שהיה שותף סוד ומרוקמי המהלכים מעל ראשו של גנץ, ואילו הוא עצמו יצא לחופשי למסיבת השחרור. 

גנץ אמנם עדיין כבול למחנה השמאל שהיה מקור כוחו וכעת מצפה ממנו לטרפד כל מהלך ימני של רפורמה בבית המשפט, פרקליטות ומערכת אכיפת החוק, אולם ייתכן שיעבור זמן וגם מזה ישתחרר. 

עמיר פרץ. השיממון בחוץ גדול מדי // צילום: יהושע יוסף

לפיד, בנאומו השבוע, העריך כי הממשלה לא תאריך ימים בשל השטנה שיש בין שני האישים. לא בטוח שהוא צודק. בין השניים אין הערכה רבה, זה נכון, אבל לפיד לא הביא בחשבון את אופיו הנינוח של גנץ. יו"ר כחול לבן לא מחפש צרות, הוא לעיתים נגרר אליהן. במיוחד על ידי אנשים כמו לפיד. 

לא מן הנמנע כי כדי להוות אלטרנטיבה שלטונית ייאלצו לפיד וליברמן להדק את שיתוף הפעולה ביניהם ולמזג את מפלגותיהם לרשימה אחת. תהיה זו רשימת רק־לא־ביבי האולטימטיבית. עיקר בשורתה תהיה הפצת משטמה כלפי האחר. נתניהו. החרדים. המתנחלים. ומה שביניהם. 

גם עמיר פרץ הבין היכן מרוחה החמאה ומיהר להצטרף. אמנם הבטיח לא להיכנס לממשלה תחת נתניהו, אבל השיממון בחוץ גדול מדי. מפלגת העבודה עם 3 המנדטים ברשותה היתה נמחקת לחלוטין לו היו נותרים בחוץ, ואילו בפנים נפתחות אפשרויות נוספות כמו חיבור עם כחול לבן בהמשך. 

לפרץ קרב לא קל בתוך ועידת המפלגה שאמורה לאשר את הכניסה לממשלה. מרב מיכאלי, שכבר הודיעה שתישאר בחוץ בכל מקרה, פועלת במלוא המרץ לשכנע את חברי (וחברות) הוועידה שלא לאשר את ההסכם. לא בטוח מה יכולתה לנצח כאשר עד כה כל הצעה של כל יו"ר להיכנס לכל ממשלה שהיא - אושרה ברוב גדול.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו