"אני וקוונטין מדברים המון על הא ועל דא, הוא מאוד לבבי"

צביקה פיק קם מהכיסא בסטודיו לצילום בדרום תל אביב, שאליו הגיע כדי להצטלם לכתבה, אומר שלום, וכמובן לא לוחץ לי את היד. הרי בימים טרופי נגיף אלה אי אפשר. 

הוא לבוש בחולצת ספורט לבנה ובמכנסיים שחורים, רזה מתמיד, שיערו הארוך, שבמשך עשרות שנים משמש סימן ההיכר הגדול שלו, כבר אפור. לעיתים נראה שעיניו כמו צופות אל האופק, הרחק מכאן ועכשיו, והוא עדיין מתקשה בדיבור - אבל מתקדם ומשתפר, לדבריו, מיום ליום.

שנתיים עברו מאז השבץ המוחי שעבר, ופיק מתאושש, כבר הספיק לככב השנה בפסטיגל - לכל זה עוד נגיע - אבל מה שכרגע מעסיק אותו, כמו את כולם, הוא מגיפת הקורונה, וגם בעניין הזה הוא לא איבד את חוש ההומור שלו. כשמישהו נכנס לסטודיו ושוטף את ידיו בסבון, פיק שואל אותו בצחוק אם הוא חושב שזה עוזר, קובע נחרצות שלא, ומסביר שהוא מאמין רק בחיטוי באמצעות אלכוג'ל.

"מה שלומי?" הוא כאילו מופתע מהשאלה. "כמו כולם, זו תקופה לא נוחה. אני יושב ומחכה שזה ייגמר. מאוד מודאג ומקווה למשהו טוב. הרבה שנים שאני מלווה את המדינה, ולא זוכר תקופה כזאת. אף פעם לא נתקלתי בדבר כזה, זו פעם ראשונה. 

"זה לא דומה לדברים שראינו בעבר, כמו מלחמות ופיגועים. מחלות הן שטח אחר. זה מפחיד מאוד. לא נראה שיש לזה סוף. אני מקווה שיהיה לזה סוף, זה לא נראה טוב".

מבחינה אישית, אתה חושש בגלל הגיל? מה שקוראים לו במחוזותינו "קבוצת סיכון"? 

"לא, אין לי שום בעיות עם הגיל שלי. אני לא חושב על עצמי בתור מישהו שנמצא בקבוצת סיכון. אני לא יוצא מהבית ומקווה שלא אדבק. מה אני עושה בבית? אני יושב, צופה בטלוויזיה, אוהב להעביר ערוצים, נמצא עם הילדים. הילדים שלי קטנים, ניל בן 4 ותים בן 5 וחצי, הוא כבר מבין חלק ושואל הרבה שאלות, ואנחנו מסבירים לו כמו שמסבירים לילד".

אפרופו הגיל, איך זה להיות כעת אבא לילדים קטנים?

"זו לא פעם ראשונה. אני אבא במשרה מלאה ואוהב את זה. אוהב לראות איך הם גדלים, איך הם חיים. עכשיו הם כל הזמן בבית, כי אין גן, וזה לא מפריע לי בכלל. אנחנו משחקים, אני מקדיש להם המון זמן. זה עושה לי טוב". 

במה אתם משחקים ביחד?

"אני אוהב לשחק איתם בכל דבר אפשרי, בכל משחק שהם מבקשים".

מה הם יודעים על הקריירה הארוכה של אבא?

"הם יודעים שאני זמר שכותב שירים, ולפני חודשיים הם ראו אותי מופיע בפסטיגל. זו היתה הפעם הראשונה שהם ראו אותי. לא שאלתי אותם מה הם חושבים, אבל נראה לי שרגיל. כן, אבא שר, וזהו. הם מכירים את הלהיטים שלי מהטלוויזיה, מהרדיו. לא מכירים הכל, אבל מכירים חלק מהשירים".

התרגשת להופיע בפניהם?

"כן, כן, כן. זו פעם ראשונה, ורציתי שהם לא רק יידעו מה אני עושה, אלא שיראו, וזה קרה. יש להם צילום של הפסטיגל, אבל הם לא צפו בו אף פעם. 

"אני לא יודע כרגע אם יש להם נטיות מוזיקליות, הם עוד קטנים. הבנות שלי, שרונה ודניאלה, בזמנו, פתאום הפכו לזמרות, ואני לא ידעתי. ילדים יכולים לעשות דברים בלי שנדע".

נוח לך ולאשתך, שירה, להיות סגורים כל היום עם הילדים?

"כן, זה בסדר, זה לא מפריע לי בכלל. יכול להיות שהם רוצים לצאת החוצה, אבל אני נהנה להיות איתם בבית. משחק איתם, מעביר איתם את הזמן. כולם עושים את זה, וגם אני, ואין שום בעיה".

***

לפני שנתיים, באפריל 2018, עבר צביקה פיק (70) את טלטלת חייו המאוחרים: אירוע מוחי פתאומי בעיצומה של טיסת לילה מלונדון לישראל, אחרי מה שהוא מגדיר "פגישה חשובה". המטוס נאלץ לנחות נחיתת חירום בווינה, ופיק הובהל מייד לבית חולים בבירה האוסטרית.

"זה היה נורא לא נעים", הוא משחזר. "ככה פתאום, בדרך חזרה הביתה במטוס, בלי מחלה, לא הייתי חולה. מה הרגשתי? לא הרגשתי כלום. הדיילת שאלה אותי באמצע הלילה אם אני בסדר, ואמרתי שכן. המשכתי לישון. היא שאלה שוב אם אני בסדר, והפעם שאלתי למה. היא ענתה, 'אני לא יודעת למה, אבל נראה לי שאתה לא מרגיש טוב'.

"אמרתי, 'למה את חושבת ככה? אני מרגיש טוב, אני רוצה לישון'. אבל הכריחו אותי לרדת מהמטוס, ללכת לבית חולים ולעשות בדיקות - אז הלכתי. העבירו אותי לבית חולים, והלכתי לישון".

וכשקמת למחרת בבוקר?

"כשקמתי בבוקר הייתי לבד. הייתי שם, בווינה, בבית החולים, לבד. רציתי לדבר, אבל יצאה לי רק מילה אחת: 'מה'. רק 'מה'. הראש עובד והפה לא מצליח. אתה יודע מה זה? אף מילה, אף מילה לא הצלחתי להגיד. איבדתי את הכושר לדבר, בלי שום דבר שקרה לי".

ברגעים ההם, במטוס ובבית החולים, הרגשת שאתה נמצא בסכנת חיים?

"לא, לא היה שום דבר שקשור לסכנת חיים. לא איבדתי הכרה, לא התעלפתי, לא כלום. הייתי צלול כל הזמן. משהו קטן זז אצלי, וזהו".

מה אמרו לך הרופאים שבדקו אותך?

"שכנראה היה לי איזשהו אירוע, שהם לא יודעים בדיוק איפה ומה, ואמרו לי לשכב לנוח. באותו היום המשפחה כבר היתה אצלי שם. אחרי שבוע וחצי טסתי בחזרה לארץ".

מלבד הדיבור, היו לך בעיות נוספות? בהליכה? ישבת בכיסא גלגלים?

"היו בעיות. היתה לי בעיה ללכת, אבל לא ישבתי בכיסא. אני קמתי והלכתי. יכול להיות שאנשים לא חשבו שהכל איתי יהיה בסדר. למזלי, הרבה מהבעיות עברו מאז, אני לא יודע איך. יש אנשים שעברו את מה שאני עברתי ונשארים לשכב. יש כאלה שלא קמים ולא מדברים. אז או שזה נס, או שזה כוח רצון".

בארץ למד פיק לדבר עברית מחדש, בפעם השנייה בחייו. הפעם הראשונה היתה כשעלה ארצה מפולין, בגיל 8. 

"לפני שנה לא יכולתי בכלל לדבר, זה לא צחוק. איבדתי לגמרי את יכולת הדיבור. אתה קם בבוקר ולא יודע איך להגיד דברים. זה לא מצחיק. למזלי למדתי את השפה העברית מחדש, עם מורה לדיבור. זה היה לי מאוד קשה. 

"לקח לי שנה להגיע למצב שאני עכשיו, ואני כל הזמן משתפר. התקדמתי מאוד, ועכשיו אני יכול להגיד לך הכל. אפילו לפני חודשיים־שלושה זה לא היה ככה. לפני חודשיים המורה אמרה לי שאני לא צריך יותר ללמוד. עכשיו נשאר לי לעבוד על המבטא. גם אנגלית הייתי צריך ללמוד מחדש. זה משונה שאתה פתאום צריך ללמוד שפה מההתחלה. זה קשה מאוד, אבל זה עבר".

***

לפני יותר מחודש ילדה דניאלה פיק, בתו בת ה־36 של צביקה, את בנה ליאו, שאותו הביאה לעולם עם בעלה בשנה וחצי האחרונות, הבמאי ההוליוודי האייקוני קוונטין טרנטינו. התינוק בעל השושלת המחייבת נולד בבית החולים איכילוב בתל אביב.

"הייתי הסנדק בלידת הבן שלהם", צביקה מכריז בגאווה לא מוסתרת. "הוא הנכד השישי שלי, אחרי שני נכדים מהבן הגדול, בנלי, ושלושה מהבת שרונה. לצערי, מאז ברית המילה שלו לא ראיתי אותו, הוא איתם בבית. אני מתגעגע לנכדים, אבל לא מדבר איתם בשיחות וידאו. אני מדבר עם הילדים כשבא לי. אני עסוק והם עסוקים".

כשדניאלה סיפרה לך בפעם הראשונה, לפני כעשור, שטרנטינו הוא החבר החדש שלה, מה חשבת?

"כלום, מה שהיא רוצה זה קדוש. לא הפתיע אותי שזה הוא, שזה מישהו כמוהו. כמו כל אבא טוב, גם אני חושב שדניאלה מיוחדת ויפה ובחורה טובה, וזה נראה לי טבעי שהוא יתאהב בה עד כדי כך שהוא גר איתה עכשיו בארץ".

על מה אתה וקוונטין מדברים כשאתם ביחד?

"על הא ודא. אנחנו מדברים המון. אני אוהב אותו. לפני הקורונה הם ביקרו אותי, אבל מעט, כי בגלל ההופעות הרבות שלי בפסטיגל לא הייתי פנוי. כששמעתי שהם ביחד גיליתי שאני אוהב אותו, והוא בן משפחה שלנו. אני גם אוהב את הסרטים שלו, מאוד, את כל הסרטים שהוא עשה. הוא גאון, עושה את זה הכי גדול מכולם".

בעבר סיפרת לי שאתה רוצה להלחין מוזיקה לסרטים בהוליווד, יש לך עכשיו צ'אנס.

"אני חושב שמשפחה צריך לשמור כמשפחה ולא לערבב".

אתה מבין למה זה נראה לאנשים מוזר שאתם קרובי משפחה וכעת גם מקושרים בדם?

"זה לא בגללי, זה בגלל הבת שלי. החיים הם סרט בלתי נגמר. זה באמת נראה מוזר, אבל כשאנחנו יושבים ביחד זה משפחה עד הסוף".

איזה מין אדם הוא טרנטינו?

"נחמד מאוד, אחרת הבת שלי לא היתה יכולה להיות איתו. לא נתקלתי אצלו בקשיחות או משהו. הוא מאוד לבבי. הסרטים שלו לא מייצגים את האדם שהוא. הוא מאוד נחמד ופשוט".

התקשורת מסקרת אתכם, לדעתך, יפה?

"אותי מאוד יפה, אין לי בעיה. בעבר לא התייחסו לשירים שלי, וזה הפריע לי מאוד־מאוד. היום זה כבר אחרת".

ולגבי דניאלה וקוונטין?

"אנשים לא מבינים את הנחמדות של דניאלה ובעלה. הם אוהבים לצאת ולראות אנשים. לפעמים התקשורת לוקחת את זה בצורה לא יפה. אם הייתי דניאלה וקוונטין, אני, להבדיל מהם, הייתי עושה שקט לגמרי. הייתי שומר יותר מרחק מהתקשורת. הם לא. אבל הם עושים מה שהם רוצים.

"יכול להיות שזו טעות שלהם, שהם נותנים לתקשורת גישה. אני לא חושב שזה נכון, אבל אף אחד לא שואל אותי, אז אני לא אומר".

מציפים אותם בצלמי פפראצי.

"כל הזמן. גם אותי ניסו לצלם. כשהייתי בבית בשיקום, כל הזמן חיכו בחוץ צלמים וניסו לצלם אותי. היו עושים לי משמרות מחוץ לדלת, כל הזמן, כל הזמן, ואני לא יצאתי, נשארתי בבית".

אם נחזור באמת אליך, יש מעט אנשים שהתקשורת מתעסקת בהם כבר 50 שנה ברצף ולא נמאס לה.

"נכון, אבל אין מה לעשות. זה הכל בגלל השירים שלי. לא שום דבר אחר. אל תטעה. אין בזה שום דבר אחר חוץ מהשירים. אם לא השירים, שום דבר לא היה קורה".

בפסטיגל האחרון, שהתקיים בחורף סביב חנוכה, בימים הרחוקים שבהם היה מותר לגדוש אולמות בלי חשש מעקומות הדבקה, זכו שיריו הגדולים של פיק לעדנה מחודשת, כשמיטב הכוכבים הצעירים ביצעו מהם בעיבודים חדשים. נועה קירל שרה את "מעלה מעלה", היא ויהונתן מרגי הגישו את "אהבה בסוף הקיץ", עדן בן־זקן את "בין האצבעות", טלי אורן את "דיווה" ואנה זק את "שיר הפרחה", שצונזר ל"בא לי לרקוד" - ועורר סערה תקשורתית.

פיק, אגב, טוען שלא הפריע לו שהמילה "פרחה" הושמטה מ"שיר הפרחה", שאת מילותיו כתב אסי דיין ז"ל לסרט הקולנוע "שלאגר" ב־1979. "דווקא זרמתי עם זה", הוא אומר, "זה הרים את כל תשומת הלב לשיר". 

הוא עצמו הופיע עם הכוכבים הצעירים במחרוזת של שמונה דקות שכללה, בין השאר, את "מרי לו", "הרקדן האוטומטי" ו"מעלה מעלה". הוא הוסע לתוך הבמה על במה מיוחדת, שעליה ישב מול פסנתר כנף, לבוש בבגדי הופעה עם נצנצים, כמו שכולם מכירים אותו, וזכה לכבוד אדיר ולפרגון מהקהל ומהפקת המופע. בעלילה הכללית של הפסטיגל הוא גילם את ממציא המשחק שבתוכו חיו הכוכבים הצעירים.

"בפסטיגל הופעתי 130 הופעות בתוך שלושה חודשים, ראו אותי יותר מ־600 אלף איש, 10,000 איש בכל הופעה, ארבע פעמים ביום", הוא מפרט בהתרגשות. 

"זו כמות שמספיקה עד מעל לראש. קיבלתי כמות אדירה של אהבה מהקהל. זה היה לא יאומן שזה קורה כל יום, כל יום, ארבע פעמים. הסתכלתי על הקהל ולא האמנתי. ילדים ומבוגרים שרים ביחד את השירים שלי. ילדים קטנים שרים שירים שנוצרו לפני עשרות שנים. אחרי ארבע הופעות כאלה אתה הולך הביתה ולא יכול לישון בלילה מרוב ההתרגשות".

צמרמורת בכל הגוף?

"הייתי בשוק כל הזמן מהאהבה שלהם אלי. לא יכולתי להתרגל שזה ככה. אני מכיר את הקריירה של הרבה מאוד אמנים בארץ ובחו"ל, ואני יכול להגיד לך שזה לא קורה, זה לא קורה. אנשים נעלמים. אנשים עשו קריירה גדולה ופתאום לא שומעים עליהם. אני ראיתי לפני חודשיים, במשך שלושה חודשים, כל יום, את הקהל עומד ושואג כשאני שר את השירים שלי. אני לא יכול להבין את הגודל הזה. זה באמת לא יאומן".

מבחינת פיק, הפסטיגל היה גם הזדמנות ללמד את בני הדור הצעיר על ההיסטוריה של הקריירה הארוכה שלו. "יש צעירים שחושבים ש'בין האצבעות' זה שיר חדש של עדן בן זקן, כי הם לא יודעים כלום. הצפתי לא מזמן ברשת את 'אני אוהב אותך לאה', ויש כאלה שחושבים שזה שיר חדש. יש אנשים שלא יודעים כלום, כלום".

השאלה היא לאן הקריירה שלך הולכת מכאן והלאה.

"אחרי הפסטיגל התחלתי לעבוד על מופע חדש משלי, עם נגנים, אבל ההכנות נעצרו. כמו אצל כל האמנים, יושבים בבית, אין הופעות. בינתיים אני שומר על קשר עם הקהל דרך הפייסבוק (לפיק יש כ־14 אלף עוקבים בדף הרשמי, והוא לא פעיל באינסטגרם; א"נ). כל הזמן כותבים לי, מחמיאים, שואלים מתי אני שוב מופיע. כולם שמחים שעברתי את השלב הזה שלא יודעים מה איתי, ושעכשיו אני עושה דברים ומדבר. זו שמחה גדולה".

יש שירים חדשים בקנה?

"עוד מעט, עוד מעט, יש משהו שמתבשל. אני הבטחתי לעדן בן זקן ולעוד כמה זמרים שאלחין להם שירים. אני חושב שכאשר המשבר הנוכחי ייגמר - אני ישר אעשה את זה. אני מרגיש צורך. אני רוצה ליצור שירים עוד יותר יפים. עוד לא כתבתי את מה שאני צריך לכתוב".

***

הוא נולד ב־1949 בעיר ורוצלב שבפולין בשם הנריק, בנם היחיד של בוריס, שהיה איש עסקים, ופאולינה, בת למשפחה של מוזיקאים (אחיה היה פרופסור למוזיקה ואביה ניהל קונסרבטוריון). בגיל 5 החל צביקה ללמוד מוזיקה קלאסית, והמשיך בקונסרבטוריון ברמת גן לאחר שמשפחתו עלתה ארצה כשהיה בן 8. 

***

בהמשך הגיעו ציוני דרך נוספים, ובהם הזכייה באירוויזיון 1998 כמלחין השיר "דיווה" שביצעה דנה אינטרנשיונל; העלאת המחזמר המצליח "מרי לו", שהתבסס על שיריו והוצג מאות פעמים בתיאטרון הלאומי הבימה בתחילת שנות האלפיים (ב־2016 הוא זכה לעיבוד מחודש בהפקה מסחרית פרטית; א"נ); כהונה כשופט ב"כוכב נולד" במשך חמש עונות; והלחנת שירים לכמה מגדולי הזמרים - מיהורם גאון, עפרה חזה, ריקי גל ורותי נבון ועד מאיה בוסקילה.

למעשה, אתה מציין בקרוב 50 שנים עגולות של קריירה, מאז עליית "שיער" לראשונה ביוני 1970.

"זה לא עושה עלי רושם. אני מרגיש כמו בהתחלה. כי אחרי שעברתי מה שעברתי, זה כמו יום הולדת מחדש. אני מרגיש שנולדתי מחדש".

מבחינת ההערכה אליך, חל בשני העשורים האחרונים מהפך חיובי בגישה. מה ההסבר שלך לכך?

"ב־20 השנים האחרונות אנשים הבינו שההופעה החיצונית שלי ומה שאני עושה על הבמה זה רק חלק אחד. הם הבינו שהצלחתי ליצור קריירה שהיא לא מובנת מאליה שקרתה. השירים גדלו כל הזמן, ודור אחרי דור אוהבים אותם. 

"בכל פעם שאני נתקל בזה, אני בהלם מחדש. פתאום אנשים שמו לב שהצטברו לי שירים, הרבה שירים, שהם פופולריים בכל הגילים, ועדיין מושמעים ברדיו, וזה לא מובן מאליו. אני גאה בהם ובזה שעדיין כל כך הרבה אנשים אוהבים אותם. אני שמח מאוד על מה שקורה לי. אלוהים בירך אותי".