קולו של אבא: רחוק מלמידה

1 הילדים שלי עדיין לא בגיל בית ספר (הגדולה אמורה להתחיל כיתה א' בספטמבר, בהנחה שהגשר יסתיים עד אז), אבל איכשהו, משרד החינוך מצליח להרגיז גם אותי עם כל הקונספט הזה של למידה מרחוק. השבוע הודיעו שם על חזרה ללמידה מרחוק בגני הילדים ובבתי הספר, במתכונת של חמש שעות לימוד יומיות. אני מבין שצריך לספק איזשהו פתרון לכל הזמן האבוד, אבל האם הוא באמת חייב להיות כל כך מביך?

קודם כל, אתם גורמים גם להורים שיכולים סוף־סוף לחזור לעבודה החל מהשבוע הבא, להישאר בבית. שנית, גם הקונספט של למידה מקרוב הוא לא כזה להיט, אז אתם עוד מצפים שהמורות/גננות יחזיקו את הילדים מרחוק 30 שעות בשבוע? והם בכלל מיומנים בלימוד דרך צ'אט? שיעור הלמידה מרחוק היחיד שבו נכחתי הפך מהר מאוד למבוא לקקופוניה מדוברת. כמו שבטח היו אומרים באייטיז: למידה מרחוק - רחוק מלמידה.

עיני אינה צרה במורים ובגננות, למרות שהם כנראה היחידים במשק שמקבלים שכר מלא עם 200 ימי חופשה בשנה. ביומיום הם מחזיקים את הילדים שלי בחיים, עם עוד 20 ילדים אחרים, בתוך חלל סגור במשך שמונה שעות רצופות, ועל זה אני מכיר להם תודה.

לכל הטורים של "קולו של אבא"

אני מסתכל יותר על הצד של ההורים. אם יש לי שלושה ילדים, אני צריך שלושה מחשבים בבית? ואיך אפצל את עצמי בין ילדים שנקבע להם שיעור לאותו הזמן? ומה אם גם אני עובד מהבית וזקוק למחשב בעצמי?

בקיצור, התוכנית מנותקת מהמציאות. אז מה בכל זאת הפתרון? אנשים שמבינים אומרים שצריך לצאת מהחשיבה שמוכוונת להוראה בכיתה ולתת לילדים משימות גמישות, בלי שעות מוגדרות, כי מה זה משנה בעצם. אבל האמת היא שכל מה שבא לי לעשות זה רק לצעוק שיחזירו כבר את הילדים למסגרות שלהם. התחושה היא שיהיה לנו הרבה יותר קל לשרוד התפרצות מחודשת של הנגיף מאשר עוד שבוע כזה.

2 זה היה לפני 20 שנים כמעט, בתקופה שבה אישה וילדים לא ישבו לי אפילו באחורי הראש. ישבתי אז במרפסת של חבר שלי רש"י, כשחבר שלו נעמד פתאום, אחז במעקה, השקיף אל האופק כמו איזה הרצל ואמר: "אמרתי לאורית שנתחתן רק אם זה יהיה 85־15".

רש"י הסתכל עליו בתמיהה, "מה יהיה 85־15?"

"המטלות שלנו בבית. אמרתי לה ש־15 אחוז זה המקסימום שאני מוכן לעשות".

"אז 84־16 זה דיל ברייקר, מבחינתך".

"דיל ברייקר".

אני ורש"י הסתכלנו זה על זה וצחקנו. החבר ההוא התאדה די מהר מהעולם שלנו. אפילו רש"י, שעדיין יושב בכל יום במרפסת, לא מצליח להיזכר במי מדובר. אבל איכשהו, המשפט הזה נשאר. יצא לי להשתמש בו אחר כך כמה פעמים, כאילו בצחוק, אבל בעצם, אולי כדי לגשש קצת אחר חיים נוחים. לפעמים הורדתי או העליתי חמישה אחוזים, תלוי בזהות הנמענת, אבל התגובות היו תמיד דומות: "בחלומות שלך", "נראה לך?" ו"אתה חי בעבר".

ביום גשם אחד פגשתי בחורה שענתה לי: "20 אחוז? אני לא בטוחה שאני יכולה להפקיד בידיים שלך כל כך הרבה". רצה הגורל וזו האישה שהפכה לזוגתי ולאם ילדיי. אל תהיו ציניים, זה קרה בגלל הרבה תכונות נפלאות אחרות שלה, באמת שזה לא עניין של אחוזים.

בכל אופן, מהר מאוד המציאות התדפקה על דלתנו, וכל העניין הזה של האחוזים התגלה כלא רלוונטי. כלומר, היא עדיין סופר־אמא שרוצה לעשות הכל ומעבר לכך, אבל גם גיבורות־על מתעוררות לפעמים הפוך (בערך פעם ביומיים). הגששים בטח היו אומרים על זה משהו בסגנון: "זה אולי 80־20, אבל גם זה בקושי 50־50".

3 זבובים הם פני האופל בשפלה הדרומית.

כשהגעתי למושב, בערך לפני שש שנים, הבחור מהמשק הסמוך שאל אותי איך אני מתאקלם באזור החדש. אמרתי לו שהזבובים מטריפים לי את הדעת, והוא צחק: "שטויות, אתה תתרגל בלי לשים לב, כמו שכל השנים לא הרגשת את הארובות של חיפה".

לפעמים אני נזכר בשיחה הזאת. השבוע, למשל, זבוב אחד זמזם את דרכו לעברי במהירות ופגע בי בזווית הפה. לרגע חשבתי על החיידקים שאולי נכנסו כתוצאה מהמפגש, ואז נזכרתי בשיחה, וקיללתי את השכן. זה בסדר, הוא כבר עבר דירה מזמן, כנראה למקום עם הרבה פחות זבובים.

הם באים בדרך כלל קצת לפני הקיץ. אני לא מבין כלום בזבובים ולא יודע מה הסיבות, זה פשוט ככה. ואז, כמו זיעת הקיץ, מדי יום הם הולכים ותופסים חלק יותר ויותר משמעותי בחיים שלי. יש רושם שבקיץ הזה אאפשר לילדים להתפתח באופן עצמוני: ההתמודדות עם כמות הזבובים שיש השנה פשוט לא תשאיר לי מקום לדברים האחרים שעל הפרק.

הזבובים הם בדרך כלל המחשבה הראשונה של הבוקר. אני קם מהמיטה, והדבר הראשון שאני עושה זה ללכת לבדוק את הסלון, שם הם לרוב מתרכזים. כבר די התמקצעתי בהמתה שלהם - עם בובות פרווה רכות, ספרי יצירה ענקיים ומה לא - אבל איכשהו, גם אם השארתי סלון נקי בערב, בבוקר יחכו לי שם עשרה שמזמזמים מצד לצד. הפכתי את כל הסלון כדי לראות מאיפה הם יוצאים, אבל לא גיליתי כלום. אולי הם מתרבים בתוך הראוטר.

אני עובד מהבית עכשיו, אבל את הזמן שחסכתי על נסיעות אני מוציא על מארבים מתוכננים. ספק אם יימצא משהו שייתן לי סיפוק גדול יותר מהתבוננות בזבוב שנאסף אל עולמו (מגבון) לאחר מרדף מתיש. לעולם אל תמעיטו בערכה של השמחה לאיד.

השבוע לכדתי באמבטיה שלנו שני זבובים בין החלון לבין הרשת, ומאז אני מסרב לפתוח את החלון. הקירות שצמודים לטוש כבר התחילו להעלות סימני עובש, אבל משך החיים של זבוב הבית הוא עד שלושה שבועות (השקעתי בוויקיפדיה), ולא אפתח את החלון עד שאהיה בטוח ששני הזבובים האלה מתים.

השבוע גם צץ לו בסלון יריב ראוי במיוחד - זבוב מהיר שלא נופל למלכודות, ובתור בונוס גם משאיר על הגוף עקיצות קטנות וטורדניות. בדיוק כשעמדתי ללכוד אותו ליד הדלת, אחד הילדים פתח אותה, והזבוב נמלט אל עבר האור, מותיר אותי מאחור עם כל הסימנים האדומים. עכשיו הדרך היחידה שלי לנקום היא בכך שאחיה חיים יותר טובים.

shishabat@israelhayom.co.il