ניצולת השואה נפטרה לבד בבית והשאירה צוואה מצמררת: "אין לי משפחה, אני חולה מאוד"

גופתה של מגדה גרייף, ניצולת שואה בת 87, ערירית, נמצאה אתמול (שני) בלילה, ערב יום השואה, בדירתה במגדלי גילת בבאר שבע. היא נפטרה ככל הנראה בערב הפסח, ומאז, בשל היותה ללא משפחה וחברים קרובים, איש לא התקשר לבדוק לשלומה.   

איש זק"א שהיה בדירה וטיפל בגופתה של מגדה, מצא בסמוך אליה, מכתב, מעין צוואה, אותה תלתה מגדה על הקיר, ובו היא כתבה בין היתר: "אין לי אף משפחה בארץ ובחו"ל. סיבת המוות לא פלילית, אני מאוד חולה", וסיימה את המכתב בבקשה אחת: "תצילו את הציפורים שבכלובים". בהמשך למכתב-צוואה, הוסיפה מגדה את פרטיו של מנהל העיזבון שלה, ואת סניף קופת החולים שבה טופלה, ולבסוף ציינה את שם הרב שביקשה שיקבור אותה.

מגדה הייתה רופאה ומרצה באוניברסיטה. אתמול כאמור, קיבל מתנדב זק"א באר שבע, שמעון זגורי, שיחה בהולה מרב קהילה בבאר שבע, וסיפר לו על אישה ערירית ניצולת שואה מרומניה שלא עונה לטלפון, ופעם האחרונה שהיה קשר איתה, היה זה בערב חג הפסח. 

עוד בנושא:

ניצולת שואה ערירית נזנחה ומתה

בחמש שפות: סיפורי שואה קצרים

ניאו-נאצים התפרצו לעדות של ניצול שואה בזום

זגורי הזעיק מיד את המשטרה ומד"א. "קשה לתאר את המחזה שנגלה לעיניו", סיפר זגורי. "מדובר בבנין מגורים המאוכלס באנשים קשישים ועריריים. ריח נוראי הציף את הבנין, ובתוך הבית נמצאה האישה במצב של 'איבוד צלם אנוש'. ככל הנראה נפטרה בערב חג הפסח. לפי מה שראינו בדירה, היא ככל הנראה החליקה, נחבלה בראשה, ומתה מוות אכזרי, כי לא היה מי שיגיש לה עזרה. כואב הלב למצוא ככה בן אנוש".

יהודה משי זהב יו"ר זק"א: "כמה אירוני וכואב, לטפל בערב יום הזכרון לשואה והגבורה, בגופת אישה ניצולת שואה ששרדה את התופת, וכשלא נותר לה מי שיזכור, מצאה את מותה בצורה טראגית לבד. אנחנו מתחננים אליכם, קחו אחריות כל אחד בבנין המגורים שלכם, כדי להציל את שכנינו הגלמודים ממוות אכזרי ומיותר".  

אנשים שהכירו אותה מספרים כי מגדה גרייף הייתה אישה ערירית מבחירה. היא חיה לבדה, לא היו לה ילדים ואימה שעלתה עימה לארץ נפטרה לפני שנים. היא הייתה מרצה לסטודנטים לרפואה, פתולוגית בבית החולים סורוקה וחברת סגל באוניברסיטת בן גוריון בנגב.  

שכניה סיפרו כי מגדה הייתה אישה חמה, שהייתה הסבתא של כולם. אסתר רחל, אשתו של הרב אברהם יוסף: "אבא שלי הכיר אותה וסיפר לאימא שלי שהיא לבדה, ומשנת 1975 התחיל הקשר בין המשפחה לד"ר מגדה גרייף. היא אף פעם לא התחתנה. היא גם לא סיפרה על תקופת השואה. היא הגיעה לארץ עם אימא שלה, אבל אנחנו לא יודעים יותר מדי על התקופה הזו. כל שבוע- שבועיים בעלי היה מדבר איתה. היא הייתה עצמאית מאוד, ולא הייתה מוכנה ללכת לבית אבות. במכתב שהשאירה היא ביקשה שבעלי ידאג לכל ענייני הלוויה. היא הייתה אישה מדהימה".

ליאת אליספוב, תושבת באר שבע, התגוררה בילדותה בשכנות לד"ר מגדה גרייף, והיא מספרת שהם גם היו בקשר מתמיד, לפחות פעם בשבוע היו מבקרים אותה. בפעם האחרונה שדיברו היה בערב פסח. "היא הייתה ממש סבתא שלי לכל דבר. קראנו לה סבתא. הביאה מתנות בימי הולדת, הייתה מתקשרת כל יום הולדת. קראנו לאחיינית שלי על שמה- מגי. למרות שעברנו לבניין אחר עדיין שמרנו איתה על קשר. היא הייתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו במשך 40 שנה. מגדה הייתה אישה בריאה. בערב החג מסרה לנו חג שמח ומאז לא שמעו ממנה. היא לא אהבה שיעזרו לה, אהבה להיות לבד".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו