הרבה מאוד מילים, חלק גדול מהן לא מדויקות, פורסמו בעשרת הימים האחרונים על פרשת מעצרו והתאבדותו של הצעיר הישראלי־אוסטרלי בן זיגייר, המוכר יותר בשם הקוד שהוצמד לו - "האסיר איקס".
מי שבורר את המוץ מהתבן, את האמת מהשקר, מגלה לא רק מה קרה - זיגייר מסר מידע רגיש לזרים, נעצר והוחזק בחשאי עד שהתאבד - אלא גם לומד יותר מטפח על עבודת המוסד: השימוש בזהויות שאולות ואמיתיות, הקמת חברות קש שיאפשרו חדירה מתוחכמת לארצות יעד והיעדר הרחמים בטיפול בעובד שסרח.
כל אלה מאפשרים לצייר תמונה די הוגנת ומדויקת על הדרך הטרגית שעשה צעיר ציוני מפיסגת השאיפות - עבודה במוסד ושותפות במבצעים עלומים ורווי מסתורין, עניין וסכנות; אל עומק התחתית - חשדות בבגידה.
דומה כי הפער הזה, הידיעה שאיכזב את מפקדיו, את חבריו ואת בני משפחתו, ובעיקר העובדה שחלומו להיות "גיבור" התנפץ (בצד החשש ממאסר ארוך שנים), הם שהובילו את זיגייר להחלטה להתאבד.
ועדיין, אין בכך תשובה מלאה ואמיתית לשאלה האחת, שגם חוקריו בשב"כ לא הצליחו לגלות: מה גרם לו לסטות מהדרך ולפנות לאדם ולשתף אותו בסודות פעילותו במוסד?
בהיעדר אלמנט אידיאולוגי, כלכלי או סיבה לנקמה, תמשיך השאלה הזאת לנסר בחלל האוויר, ולא תיתן מנוח לא רק לקרוביו של זיגייר ולרבים שמטילים ספק במהימנותה של הטענה שהתאבד, אלא גם לאלה שעל פי הפרסומים, הפעילו אותו במוסד ומן הסתם תוהים מאז מה בדיוק השתבש בדרך ומה הם יכולים לעשות כדי למנוע תקלות דומות בעתיד.
קצה הקרחון
כדי להימנע מכך היה על המוסד לקיים בדיקה אמיתית, נקייה, רצוי חיצונית, של כל מרכיבי הפרשה: גיוסו של זיגייר והפעלתו, נסיבות החלטתו לחשוף את פרטי הפעילות הרגישה שהוא היה מעורב בה, חקירתו והתאבדותו. החלק הזה, האחרון, נחקר אמנם בידי השופטת דפנה בלטמן־קרדאי, אולם במצב הדברים הנוכחי אין די ברשלנות המביכה שמיוחסת בדו"ח לשב"ס ולסוהרים שהיו אחראים לשמור על זיגייר, כדי להפיג את החשדות, ולפיהם גם אם "האסיר איקס" לא חוסל (ותנוח דעתם של לא מעט חברי הכנסת שפנו השבוע לגורמי ביטחון בנושא; הוא לא חוסל) הרי הלחץ הלא סביר שהופעל עליו בעת מעצרו וחקירתו הוביל לקריסתו.
החשדות האלה התעצמו על רקע העובדה שהפרשה כולה הוסתרה לא רק מעיני הציבור, אלא בעיקר מהגופים המפקחים, ובראשם ועדת המשנה לשירותים חשאיים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
העובדה שמליצי היושר הראשיים של מערכת הביטחון, צחי הנגבי ושאול מופז, הרימו גבה בפומבי על כך שלא הכירו את הפרשה בזמן אמת אף שכיהנו בשנים האחרונות בתפקיד יו"ר הוועדה, גרמה נזק רב וציירה את המוסד באור שלילי. ייתכן שההסבר לכך תמים ונעוץ בעובדה שזיגייר התאבד בעיצומה של החפיפה בין מאיר דגן לתמיר פרדו, ימים אחדים לפני שהתחלפו בראשות הארגון, ועדיין - מדובר בטעות אסטרטגית, שלא רק סוטה מדרך התנהלות תקינה אלא גם מנעה מהמוסד את המטרייה העיקרית שנועדה להגן עליו ביום גשום.
בהיעדר שיתוף אמיתי מלכתחילה יידרש עתה המוסד לשיקוף עמוק בהרבה בדיעבד, במסגרת החקירה שתנהל עתה ועדת המשנה. בניגוד לפרסומים, המוסד לא התנגד לוועדה הזאת ואף היה שותף פעיל בהקמתה, לא רק כדי לנקות את עצמו מחשדות, אלא גם כדי להיעזר בח"כים שותפי הסוד לצמצום נזקים.
אם להישען על הפרסומים עד כה, מדובר בפוטנציאל לנזק מבצעי, מודיעיני ודיפלומטי לא מבוטל, שהיחסים בין אוסטרליה וישראל הם רק קצה הקרחון שלו (החשש מפגיעה כזאת הוביל השבוע לפרסום ההכחשה הגורפת, חסרת התקדים, של לשכת ראש הממשלה על מעורבות לכאורה של שירותי הביטחון האוסטרליים בחשיפתו ובהסגרתו של זיגייר); "הרמת מסך" אפשרית מעל חברה למכירת ציוד תקשורת שפעלה לכאורה במילאנו עלולה לא רק "לשרוף" שיטות פעולה ולוחמים, אלא גם לאפשר לאויב להבין מה קרה ולסתום פרצות. גרוע מכך, היא עלולה לסבך עוד גורמים, בארץ ובחו"ל, ולחבל באופן חסר תקדים ואולי גם בלתי הפיך במאמץ הרב־מדינתי להילחם ב"רעים" - מדינות עוינות וארגוני טרור.
המאמץ הזה, שזיגייר היה שותף לו, נמצא בליבת העשייה של המוסד. אפשר להניח שפרדו השקיע בשבועיים האחרונים מעט מדי זמן בו, ויותר מדי זמן בכיבוי השריפות השונות שניצתו בעקבות פרסום הפרשה. ברמה האישית סביר שאין לראש המוסד מה לחשוש; לא זו בלבד שהדברים אירעו בתקופת קודמו, אלא שממילא אין בהם כדי לפגוע בראש מוסד מכהן. התקלות בגיוסו ובהפעלתו של זיגייר, אם היו (גם הסוגיה הזאת תיבדק עתה בידי ועדת המשנה), התרחשו בדרגים נמוכים, הרחק מלשכת רמס"ד, ופרשת ההתאבדות כאמור לא חונה במגרשו.
הפקת לקחים
אז מה כן? מה שאמור להדאיג את ראש המוסד הנוכחי תמיר פרדו הוא הנזק לארגון - זה שכבר נגרם וגם זה שעוד עלול להיגרם. חלק מכך נובע מהחלטות שנלקחו בתקופה שחלפה מאז נחשף כי זיגייר שיתף זרים במידע המסווג על הפעילות המבצעית הספציפית שבה היה שותף, חלק אחר מכך שהפרסום ההמוני, ובעיקר האופן שבו זלגו הדברים החוצה בשבוע האחרון, ביזרו יותר מדי פרטי מידע בידי יותר מדי גורמים, כולל תקשורתיים, לרבות כאלה שאבד האמון בהם ובשיקול הדעת שהם מפעילים.
במצב הדברים הזה, ובניסיון למנוע נזק נוסף ומשמעותי בהרבה, יידרש עתה המוסד לא רק לצופף שורות מבית (השבוע הוחתמו במערכת על שותפות סוד עדכנית בכל הנוגע למידע הקשור במישרין או בעקיפין לפרשת זיגייר), אלא גם לפעול בשקיפות מול הגורמים המפקחים והבודקים בכנסת, מול קולגות בגופי ביון ומודיעין בעולם, וייתכן שגם מול מקצת מגורמי התקשורת.
לצד אלה טוב היה עושה הארגון לו היה מתכונן לאפשרות הגרועה שדברים ישתבשו שוב, וזאת כדי שלא ימצא את עצמו (שוב) בסיטואציה המביכה שבה הוא נתפס (לא בצדק) כמי שהופתע ו(כן בצדק) כמי שבהתנהלות כושלת לא הצליח לעכב את הפרסום בארץ כדי להרוויח זמן לבקרת נזקים.
כל אלה, אם ינוהלו נכון, עשויים לתחום את הפרשה בגבולותיה הנוכחיים ולמנוע את גלישתה למחוזות מסוכנים נוספים. אבל גם אם זה יקרה, לא תינתן בכך התשובה לאותה שאלה אחת, שלנצח תמשיך לנקר: למה?
כדאי לכל מי שעוסק בפרשה - בעיקר לאלה שלא מצויים בשלל פרטיה והסתעפויותיה - להימנע מלהשליך את זה אוטומטית על הממסד והמוסד, ולא רק משום שמדובר בפתרון פשטני מדי; סביר שההסבר, שלא יינתן, נמצא אי שם בעולמות הפסיכולוגיים, עמוק בנפשו של האדם. אותו אדם שרצה להיות גיבור, ומסיבה שלא תיוודע לעולם חולל פרשה שגם שלוש שנים אחרי שהחלה ממשיכה לגרום נזק שרק מתעצם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו