בחודש האחרון כמעט בלתי אפשרי לפספס את קמפיין המלשינון של מס ההכנסה. נתי רביץ, בחור משעשע בדרך כלל, מסביר לנו ברצינות שלא יפה רק לקבל מהמדינה ולא להחזיר, ולקינוח מבקש שנִשטנקר על כאלה שעובדים בשחור.
האמת היא שמבאס לבקש חשבונית מבעל מקצוע בסוף העבודה. לא כי אני בעד העלמות מס, אלא כי בקשה כזו תמיד נתקלת בגלגול עיניים פלוס הרמת גבה פלוס "אהההה?" ארוך, שגורם לך להתקפל ולחוש נקיפות מצפון, כאילו ביקשת מהבנאדם לרקוד דיסקו על השיש.
מובן שאני בעד שוויון בנטל ושמירה על החוק, אבל אני מודה שאני חש אי נוחות בגלל המסר הלא חינוכי שמעודד אותנו להפוך למלשינים.
דווקא כילד הייתי ממזר גדול ומלשינון לא קטן. הלשנתי על האחים שלי, למשל - שאכלו ממתקים לפני האוכל, שלא סידרו את החדר, שלא עשו שיעורים ושנתנו לי מכות (כנראה בצדק). הבנות המקסימות שלי ממשיכות במסורת המשפחתית ומלשינות לאמא שלהן שאני אוכל בעמידה אורז מהסיר, מנגב חומוס ישר מהקופסה, מדבר בטלפון בשירותים ושואב אבק בלי לחבר את המכשיר לחשמל.
אבל עם כל הרצון שלי לעזור בצמצום הגירעון הלאומי, קשה לי לדמיין את עצמי מתקשר למס הכנסה ומדווח, בפה מלא צ'יפס, שלא רק שלא קיבלתי חשבונית מ"קינג הפלאפל", גם לא שמו לי מספיק טחינה.
בכלל, נהיה טרנדי מאוד לבקש מאיתנו להלשין. פופולרית במיוחד המדבקה על הפגוש האחורי שמבקשת ממך: "אם רכב זה ביצע עבירה, נא להתקשר ל..." יש גם את הגירסה המרוככת: "איך אני נוהג?" אז אם כבר שאלת, אתה נוהג על הפנים, ואם זה היה תלוי בי היית כבר מזמן בקורס נהיגה מונעת.
אבל אם אני אצלצל עכשיו למספר הזה, כשביד אחת אני נוהג, ביד אחרת טוחן "שטוחים" ומחפש תחנות ברדיו עם האף, אני בעצמי אעשה תאונה.
מעניין לדעת אם באמת יש מישהו או מישהי בצד השני של הקו, איזה פראייר שתפקידו לרשום תלונות ולנהל מעקב אחרי עבירות של כלי רכב בחברה. ונגיד שביום שלישי התקשרה גברת ינקלביץ' ומסרה ששמעון, שנוסע במאזדה ירוקה, עבר מסלול ולא השתמש בווינקר. מה יעשו לו? לא ייקחו לו את האוטו לשטיפה? ישטפו אבל ישאירו את הגוש מסטיק במאפרה? יבטלו לו את השי לחג, ובמקום טוסטר משולשים הוא יקבל רק מגבת?
אין להכחיש, נקמה זה תענוג. אין כמו סגירת חשבונות כדי לשפר את מצב הרוח. תראו כמה דני אילון נהנה עכשיו.
בישראל של פעם היה מקובל לסגור חשבונות דרך הזמנה לילית של כמה מגשי פיצה למישהו או שליחת 30 מוניות לכתובת הקורבן. אבל הזמנים השתנו, והכיוון שאליו אנו צועדים הוא פחות "כל ישראל חברים זה לזה" ויותר "כל ישראל מלשינים זה על זה".
אני שואל את עצמי, למה להסתפק בדיווחים יבשים על עבירות תנועה וכסף שחור, כשיש תחומים הרבה יותר מעניינים? למשל:
• המלשינון האתלטי. יש לך במכון אנשים שעושים רק חלק מהתרגילים? תקרא למדריך ותלשין עליהם.
• מלשינון שלום בית. לא פעם אנחנו מתלבטים אם לספר לחבר שאשתו רועה בשדות זרים, או לעדכן את האישה שבעלה לא באמת מ"פ בצנחנים, והוא לא עושה מילואים בבקעה אלא בקלאב מד. לצורך זה יוקם בקרוב אתר האינטרנט boged.com, שבו תוכלו לדווח באלמוניות מי בגד עם מי ואיפה. לנשים חשדניות אני מציע להדביק בחשאי סטיקר על התחת של הבעל: "אם בעל זה בוגד, התקשרו למספר..."
• המלשינון לשלום הילד. סטיקר שיוצמד לאבא ולאמא: "אם אמא זו שלחה אותך לאכול מקדונלד'ס במקום להכין לך ארוחת צהריים, צלצל ליצחק קדמן".
• המלשינון הבריאותי. אם אתה מעל גיל 50 ונתפסת יורד על סטייק וקרם בוואריה, כדאי שתכין לעצמך אליבי משכנע. כי עם הסטיקר "איך אני אוכל? צלצל לקופת חולים..." אתה חשוף לגמרי.
• ורעיון שעלה לי זה עתה: קמפיין שמעודד אנשים להלשין על מלשינים אחרים.
בלדה לעוזב
שמוליק קראוס היה אחד מגיבורי הדור שלי. השירים שלו סימנו עבורנו את סיומה של תקופה אחת ותחילתה של אחרת - רעננה, חדשנית ובועטת. הוא והחברים שלו הביאו לסלון שלנו סאונד חדש. הסאונד שלנו.
נכון שאהבנו את גשר הירקון, את הדודאים והתרנגולים ושיר השכונה, אבל זה היה שייך לדור שלפנינו.
כששמעתי בפעם הראשונה את "הורוסקופ" של החלונות הגבוהים, חטפתי שוק על ירך. הייתי רק בן 10, וחשבתי שהורוסקופ זה בכלל משהו בבטן. הערכתי שהזמר הלך לרופא עם החברה שלו, ושניהם התלוננו על כאבים. "יש לך טלה בהורוסקופ", אמר לו הרופא. "ומה איתי?" שאלה החברה. "לך יש תאומים".
המנגינה והקצב הטריפו אותי, וידעתי ש"החדש הזה" הוא מה שאני רוצה לעשות. זה היה הדבר הכי קרוב למוסיקה שהגיע מאנגליה, וזה היה בעברית.
קראוס לא כתב יותר מדי שירים, אבל כמות הלהיטים שלו מדהימה. השירים שלו הצליחו לעמוד יפה במבחן הזמן: זה לא סתם ששירים כמו "כל השבוע לך", "אינך יכולה" ו"בלדה לעוזב קיבוץ" שלו ושל רוטבליט (אחד השירים האהובים עלי עד היום) מושמעים ברדיו לעיתים קרובות.
כשיצא השיר "כשאת בוכה את לא יפה", זה כבר היה ממש ביטלס. שנים אחר כך, כשהחלטנו בתיסלם לבצע קאבר לשיר עברי קלאסי, בחרנו בו פה אחד.
הנה זיכרון מחויך. במסגרת עבודתי בחברת הד ארצי בשנות השמונים יצא לי לפגוש את שמוליק כמה פעמים. מתוקף היותו אמן שחתום בחברה הוא היה מגיע מדי פעם למשרד, להתעדכן, לקחת כסף ולשחרר קיטור. אני ואחרים פחדנו ממנו פחד מוות, ובהחלט היה ממה. אני מכיר מעט מאוד אנשים שיעמדו בראש מורם מול מרכזייה מעופפת, כיסא שבור או קפה הפוך (על הראש).
אבל יום אחד תפסתי אומץ. ברגע שהוא התחיל להרים קצת את הקול, ניגשתי אליו קרוב קרוב ואמרתי לו באוזן: "שמוליק - שנות השישים עם המכות והדאווינים עברו. עכשיו שנות השמונים. אם לא תירגע, אני ארביץ לך בחזרה". הוא נרגע. זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה, שנמשכה עד יומו האחרון.
yairn@israelhayom.co.ilלכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו