"חשבתי שאשאר אלמנה"

 

אלישבע נתנה מבט חודר בגיל, ולא הורידה ממנו את העיניים. 

"רציתי לראות שהוא כאן, איתי, בחופה. שאנחנו חווים יחד את הרגע הזה. הסתכלתי עליו וראיתי שהוא לגמרי בפנים. אני יודעת שזה מורכב, שיש המון דברים שיכולים גם להקשות על הקשר, אבל ברגע הזה רציתי רק לראות אותו. את העיניים שלו, את ה'יחד' החדש שלנו, את האהבה החדשה שיצרנו".

השמיים התקדרו מעליהם ויצרו מופע מרהיב של ברקים ורעמים. תחת כיפת השמיים עמדו עשרות המוזמנים, בקור ירושלמי עז של סוף ינואר. הרב התחיל לקרוא את שבע הברכות. 

חלק מהאורחים פרצו בבכי. אחרים התפללו על אלישבע וגיל, שתהיה להם זוגיות ומשפחה מוצלחת והרבה ברכה ואושר בחיים. ילד אחד אמר לאמא שלו שבחתונות שמחים וצוחקים, ושאל בתמימות: "למה אנשים בוכים כאן?" האם מחתה עוד דמעה ואמרה שזאת חתונה מיוחדת. שמותר לבכות גם בחתונות שמחות.

אלישבע ישבה בכיסא מקושט, לצלילי ניגונים חסידיים ומזמורי ברכות, והאורחים הגישו לה מכתבי תפילה מרגשים שנכתבו ממש עתה. היו אלה הברכות שאותן ביקשה שיכתבו לה, לפי נושאים: זיווג מוצלח, פרנסה, ילדים, בריאות. היא קראה אותן דקות ארוכות, ולא הפסיקה לבכות.

אחר כך לקחו אותה הנשים הרבות שסביבה, ואמה ביניהן, והובילו אותה לחופה, מאירות את דרכה בנרות. גיל התייצב לצידה, בחליפה יפה ובצעדים בטוחים, והזמר החסידי שר להם "מלאכי שמיים שרים, שני עולמות נקשרים, בדרך אל האושר, באים להינשא הלילה". עיניים מעטות נותרו יבשות.

ואחרי ה"ייחוד" בחדר שהוקצה להם והחתונה השמחה, חזרו גיל מיכאלי (50) ואשתו הטרייה אלישבע (38) אל הבית בשבי שומרון והתחילו את חייהם המשותפים, עם שבעת הילדים של אלישבע ושל מאיר ז"ל.

בבוקר לקח גיל, לראשונה, את הילדים הקטנים לגנים. "זה מרגש", היא אומרת כשאנחנו נפגשים בבית בשבי שומרון. "הילדים איבדו אבא, ואני איבדתי בעל. בשלוש השנים האחרונות נאלצנו לחיות בלעדיו. עכשיו מתחיל פרק חדש, וגם אליו נצטרך להסתגל. זה לא יהיה פשוט בכלל", היא אומרת, ומניחה יד אוהבת על לחיו של גיל. הוא מסמיק ומביט למעלה, אל השמיים. 

אלישבע הכירה את הרב מאיר חי דרך חברים משותפים. היא היתה בת 18 וחצי כשנישאו. שנתיים וחצי גרו בקריית מלאכי, ומשם עברו לשבי שומרון. כשנה לאחר מכן ילדה את בנה בכורה אליהו, היום בן 19 וחצי, חייל בגולני. שנה לאחר מכן נולד אלנתן (בן 18), 

כיום במכינה קדם צבאית, ואחריו באו אליסף (15), לירז (11 וחצי), שירה (9 וחצי), אילה (5 וחצי) ונחמן הקטן (3).

זו היתה שעת צהריים שגרתית ב־24 בדצמבר 2009. מאיר עשה את דרכו הביתה מבית הספר "נועם" בחדרה, שם לימד תורה. אלישבע וחמישה מהילדים היו בבית. היא קראה לבתה לירז פסוק שלא שכחה מאז לעולם. 

"הסברתי לה את הפסוק מתהילים שאומר 'אל נקמות הופיע', ומשהו בפנים, בתוכי, הרגיש שזה קשור אלי. שמשהו קרה".

הרב הנערץ, שנודע ברבים בחיבור העמוק שלו לבני הנוער, הספיק להגיע עד הכניסה לכביש הפנימי המוביל ליישוב, כשנורה בראשו על ידי מחבלים. הוא מת במקום.

בשלוש וחצי בצהריים הועברה לתושבים בשבי שומרון, במכשיר הביפר המיוחד שלהם, הודעה על "אירוע ביטחוני". נמסר שהדרך למטה חסומה לתנועה. אלישבע אומרת שזה הספיק לה. היא הלכה לעשות הכנות. לשבעה.

"הבנתי שקרה משהו למאיר, שזה הוא שנפגע. מייד נכנסתי לחדר והתלבשתי בבגדים של שבעה. זה לא שהייתי בחרדות מהמוות, אבל אלוהים כנראה עושה הכנות. עובדה, הייתי בקשר טוב עם כמה אלמנות שחוו אובדן באירועים שונים, חלקן באולפנה שבה אני מלמדת. שמעתי מהן על ההתמודדות, הקשיים, החיים בצל הטרגדיה שהן עברו, כל אחת מהסיבה שלה. 

"12 שנים לפני הרצח, מאיר עבר תאונת דרכים קשה. הוא נהג תמיד להגיד שהוא יחיה עוד 12 שנים. ביום שהוא נרצח, אליסף, הבן שלנו, חגג יום הולדת 12. 

"הרמתי טלפונים לחברות שלי ולאנשים שאמורים לדעת מה התרחש. אמרתי להם, אל תחכו לנוהל הקבוע, שרופא צריך להגיע ולהודיע רשמית. תגידו לי עכשיו. כשהתחילו להיכנס אנשים, זה היה האישור הרשמי שלי. הבנתי שמעכשיו גם אני אלמנה. עם שבעה ילדים.

"ברגעים הראשונים הייתי קצת מבולבלת, לא תפקדתי. אבל מהר מאוד המילה התרסקות עלתה לי לראש. שיננתי: אני לא מתרסקת, אני לא מתרסקת. אלוהים הפגיש אותי עם אירוע כל כך משמעותי, וזה לא סתם. אלוהים לא עוזב אותי ככה סתם. 

"היו אז רגעים של כאב עצום. אובדן גדול של בעל ושל אבא ושל בן אדם כל כך מיוחד. היו לילות בלי שינה, היה בכי, היתה הסתגלות לא פשוטה למצב החדש, אבל דבר אחד לא היה לרגע אחד: ייאוש. לזה לא הסכמתי בתוכי, ואת זה שידרתי כל הזמן לילדים שלי. 

"בימי השבעה הרגשתי שאני מנחמת את האנשים יותר משהם מנחמים אותי. אני חושבת שעברו פה בבית לפחות 10,000 אנשים, ויש כאלה שבאו כמה פעמים. זה לא היה פשוט עבורי, הרגשתי שזה חתיכת עניין לנהל שבעה עם שבעה ילדים, שאיבדו אבא וצריכים עכשיו יותר מתמיד את אמא לידם".

אלישבע אומרת שמה שהינחה אותה היה בעיקר "שהרווחה הנפשית של הילדים תישמר. אליהו היה אז בן 16, נחמן בן ארבעה חודשים, וכל אחד צריך את תשומת הלב שלו, ולכל אחד יש מטען רגשי וצרכים שונים, ואני רק אחת. צריכה לחלק את הקשב שלי ולספק ככל שניתן את מה שהם מבקשים ממני. היו לי פה כמה חברים טובים שעזרו, ומשפחה. אבל בסוף, אני זאת שאחראית לארוחת הערב, להשכבות, להשכמה בבוקר, למצבי הרוח ולשמירה על המסגרת. היה ברור לי שאני לא נשברת, לא מתפרקת לרסיסים. זה לא יקרה בבית הזה.

"בלילות, אחרי שהילדים נרדמו, הרשיתי לעצמי גם לבכות. אלה היו הרגעים שלי עם עצמי. הם לא היו קלים, אבל היו מאוד נחוצים לי. היה לי חבל ללכת לישון, בכל לילה ישנתי אולי שעתיים־שלוש. בבקרים הגיעה אלי מטפלת שנשארה עם התינוק, ואני חזרתי בהדרגה ללמד בכיתה שלי (י"א) באולפנת 'להבה' שבקדומים".

ואולי אותה פגישה

אחרי ארבעה חודשים הגיעה אלישבע לבית החם של ארגון "משפחה אחת" ברעננה. אחד מרכזי העמותה ביקר אצלה עוד בשבעה, וסיפר איך הם מטפלים במשפחות של נפגעי טרור.

"התחלתי להיפגש עם הפסיכולוג יונתן עמית, שהוא אדם יוצא דופן. עד היום אני ממשיכה להיות מטופלת שלו, ואני תמיד אומרת שהחיים שלי הם לא מראשון לראשון, אלא משלישי לשלישי, מפגישה לפגישה. הוא נתן לי הרבה אור ותקווה ואמונה גדולה בחיים, במשמעות שלהם ובדרך. לחלק מהפגישות גם הילדים שלי הצטרפו, והיו פעמים שהוא בא אלינו לשבי שומרון.

"התחלתי גם ללמוד נהיגה. הבנתי שזהו, אין לנו יותר נהג, אין מישהו אחר שידאג להסעות לחוגים, לחברים, לטיולים, עכשיו זה רק אני. אחרי חודש כבר היה לי רישיון והרגשתי את העצמאות חוזרת אלי, לאט לאט.

"בדיעבד, אני יודעת להגיד היום שרק אחרי שנה וחצי, כשנסעתי עם חברה לאומן והייתי ארבעה ימים עם עצמי, אז בעצם עשיתי את השבעה בפעם הראשונה. אז היה לי זמן לעצור רגע, לחשוב, לחוות את האובדן ואת המשך החיים בלי מאיר. הילדים הגדולים נסעו לנופש בגולן, שאירגנה מחלקת הנוער של 'משפחה אחת', ושני הילדים הקטנים נשארו עם מטפלת, ואני נסעתי לאוקראינה. הרגשתי שאני צריכה את הניקוי הזה, להעמיק את התובנות שלי עם עצמי. 

"אני זוכרת שהחברה שלי אמרה לי שם: אלישבע, את לא תישארי כל החיים לבד. אני צחקתי. אמרתי לה, 'לימור, לא מדברים ככה'".

את הלבד הרגישה במיוחד בשבתות ובחגים. "הזמן היה מלא, אבל חסרה לי כתף תומכת", היא מספרת. "בעיקר במובן הזוגי".

שנה אחרי האסון התחילה להדריך כלות. גם כמה שידוכים עשתה, "ככה באופן ספונטני", וזה שימח אותה. "אין דבר שאהבתי יותר מאשר להיות בחתונה של בני זוג שאני שידכתי ביניהם. זה לא עשה לי תחושה של החמצה אישית, לא הייתי במקום הזה. לא נתתי לעצמי לשקוע ברחמים עצמיים".

לפני כשנה התחילה להתנדב בארגון "ישפה", המסייע לדתיים למצוא בני זוג. "ראיתי שהם עושים קמפיין, והחלטתי שאם אני עושה את זה ממילא בחיים שלי, ויש לי גם הצלחות, למה שלא אתרום גם בארגון הזה. היו מקרים שהרגשתי שאלה שאני מנסה לשדך להם בחורות מתחילים דווקא איתי. בחורים צעירים, שאיתם דיברתי לעיתים לתוך הלילה, כדי לעזור להם, כי רק אז היה לי זמן פנוי. אז הבהרתי להם באלגנטיות שאני לא בעניין".

אבל אז פגשה את גיל. קיבוצניק לשעבר שחזר בתשובה לפני 20 שנה, בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, שעבד כקב"ס (קצין ביקור סדיר) מטעם עיריית ירושלים. הוא נרשם ל"ישפה" כדי למצוא זוגיות.

"כבר שנים ארוכות אני מחפש. למעשה, הרגשתי את זה בצורה חזקה מאז שחזרתי בתשובה. לא היה לי קל עם הלבד הזה. נפגשתי עם לא מעט נשים, וזה לא הצליח. לא היתה התאמה. כל פגישה הולידה תקווה חדשה שאמצא את האחת שלי. בת זוג לחיים, שיהיה לי איתה חיבור, משהו עמוק, טהור ואמיתי".

אלישבע מתבוננת בו בחיוך רך. "ראיתי את הכרטיס שלו ואמרתי לו שאנסה לסדר לו בת זוג. התקשרתי אליו, הוא לא ענה. שלחתי לו הודעות - כלום. עזבתי את זה".

גיל לא ענה, כי הוא החליף מספר טלפון. אחת השדכניות האחרות בארגון השיגה את מספר הנייד החדש שלו ושאלה את אלישבע אם היא מכירה במקרה אישה שאפשר לשדך לו.

"פתאום נבהלתי בטירוף. נכנסתי להתקף, אין לי הסבר מדויק למה, אבל פחדתי שזה יגיע אלי בסוף. שינסו לשדך אותי אליו.

"לפני כמה חודשים זה אכן הגיע. הבחורה שדיברה איתי הבינה שאני אלישבע חי, ושאני אלמנה. היא שלחה את אחת החברות שלי לדבר איתי על גיל. כאן כבר הייתי בהיסטריה מוחלטת. הרגשתי שאני הולכת להתאבד, שאני כמו יצחק לפני העקדה. לא יכולתי להירגע. היה משהו בכרטיס של גיל שמצא חן בעיניי, היה כתוב בו: 'אני מחפש מפגש אמיתי'. ראיתי במשפט הזה משהו אחר. האמנתי לכנות שיש בו". 

לפני כמה חודשים, גיל צילצל.

"היא מייד התחילה לדבר בלי הפסקה", הוא מחייך. "אחרי כמה משפטים הצלחתי לעצור אותה, אמרתי, 'רגע, עוד לא אמרתי מי אני'. והיא ענתה: 'אני מבינה מהר. מי יתקשר אלי ככה, מאוחר בערב?' 

"נפגשנו אחרי כמה ימים. קבענו להיפגש בסביבות תשע בערב בפארק רעננה. אלישבע לא הסכימה בשום פנים ואופן להיפגש בבית קפה. הייתי סקרן. ממש לפני הפגישה סיימתי עוד היכרות קצרה עם אישה, ומאוד קיוויתי שהפעם זה יהיה זה". 

אלישבע אומרת שהיא הרגישה נורא בתחילת הפגישה. שלא הצליחה להרים את הראש ולהוציא מילה. "אני לא מנשות 'מחסום ווטש', שעומדות במחסומים, אבל נחת עלי מחסום גדול. לא הצלחתי לזרום, להיות אני. פתאום נחסמו לי המילים, ההבעות, הכל היה תקוע. 

"רק הרגישות הגדולה הזאת של גיל, והסבלנות, והכנות, הובילו אותנו למקום הנכון. הוא צלח את זה וידע להיות סבלני. הוא לא האיץ בי, אלא נתן לי להירגע ולחזור לעצמי".

הם דיברו הרבה באותו ערב, אבל היא הרגישה שזהו, זה לא יימשך. "נפרדנו, סימסתי לו תודה ושהיה נחמד, וזהו".

"הקשר הלך ונרקם"

"בעיניי הפגישה ההיא בפארק היתה משמעותית מאוד", אומר גיל. הוא מדבר בשקט. יש בו שלווה ורוך וביישנות. לעיתים נראה שלא קל לו להתנסח. "הרגשתי שיש בינינו חיבור, שהיתה כימיה טובה. שהיה מעניין", הוא אומר ומשפיל מבט. 

אלישבע צוחקת. "במוצאי שבת הוא התקשר אלי שוב. הופתעתי. אנחנו צמד חפרנים, ולא הפסקנו לדבר אל תוך הלילה. התחלנו באמת להתחבר. נפגשנו כמה פעמים, הקשר הלך ונרקם".

גיל: "דיברנו על הכל. היתה לנו תחושה שאלוהים סידר לנו את ההיכרות הזאת. ידעתי שלאלישבע יש שבעה ילדים, שבעלה נרצח, ושזה לא אמור להיות פשוט. האמת היא שזה לא ממש הפחיד אותי. ידעתי גם שאם וכאשר אכנס לחיות איתם יהיו גם ימים לא קלים, וזה בסדר. זה טבעי. אני יודע שאני יכול להכיל את זה.

"מה שהיה חשוב לי יותר זה לוודא שאנחנו מתאימים. ובכל פגישה ראיתי יותר ויותר שזה זה. היה לנו חשוב לא לערב את הילדים בקשר הזה, עד שנחליט לאן אנחנו הולכים איתו. הרגשתי שמצאתי את בת הזוג שחיפשתי הרבה זמן. תראה, לא מדובר באיזו התאהבות חסרת מעצורים, זה לא סיפור זוהר וקסום כמו באגדות. זה קשר בוגר בין שני אנשים שעברו דברים בחיים. 

"גם אחרי ההחלטה הגדולה שלנו להתחתן, לפני כמה חודשים, עלו שאלות. חשבנו אם בכל זאת אנחנו לא עושים טעות, אם נכון לנו הקשר הזה, בגלל הנסיבות המיוחדות - אלישבע, שנכנסת שוב לזוגיות, ואני, שנכנס בגיל 50 למשפחה עם שבעה ילדים. זה עלה כל הזמן, אבל היחד שלנו ניצח את הכל".

איך הילדים קיבלו את זה?

"הם גיבורים אמיתיים", אומרת אלישבע, "למרות הקשיים, למרות המורכבות של גבר חדש בחיים של אמא ובחיים שלהם במקום אבא שהכירו, מישהו שמסייע אבל גם נוטל מהם תשומת לב לפעמים - הם לא התנגדו בשום שלב לקשר החדש. זה מרגש אותי מאוד.

"לא האמנתי שאלבש שוב את שמלת הכלה", היא אומרת. "חשבתי שאשאר אלמנה, ולולא 'משפחה אחת' והאמונה שלהם בי, וכמובן, ההכוונה האלוהית, לא הייתי כאן היום. אני יודעת שמאיר מאוד תמך בזה וכיוון אותי למהלך הזה. הוא כל הזמן נוכח איתנו. היום אני מאושרת". 

יש מחשבות על ילדים משלכם? 

"לי היה די ברור שאני מתחתן, רוצה להקים בית, וכמובן, רוצה שיהיו לי גם ילדים משלי", אומר גיל. אלישבע עוצרת אותו די מהר. 

"לי זה די ברור שאני, את הפרק הזה של ילדים כבר סיימתי. טוב, גם היה לי ברור שלא אתחתן שוב. בוא נשאיר את זה עכשיו בצד. עוד נחיה ונראה".

erann@israelhayom.co.il

*   *   *

אחת למען כולם

עמותת "משפחה אחת" הוקמה על ידי איש העסקים הישראלי־קנדי מארק בלזברג ואשתו שנטל, אחרי הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים, בשנת 2001, בימים שהאינתיפאדה היתה כאן בשיאה. בני הזוג החליטו לבטל את מסיבת בת המצווה של בתם ולתרום את הכסף למשפחות של נפגעי טרור. מאז סייעה העמותה לכ־3,000 נפגעי טרור ובני משפחותיהם, בהשקעה של 35 מיליון דולר. הסיוע כולל שיקום פיזי ונפשי, טיפולים שונים, נופשים לילדים של משפחות נפגעי הטרור ופעילויות רבות אחרות. בעמותה פועלים עשרות אנשי מקצוע, יותר מ־700 מתנדבים, ארבעה מרכזי סיוע ברחבי ישראל, מחלקות נוער מיוחדות ועוד. בשנת 2011 קיבלה העמותה את אות הנשיא למתנדב מידי הנשיא שמעון פרס. 

"הפכנו את הסיסמה 'מתגברים על הטרור ביחד' לסיסמה של העמותה", אומרת נאוה פורמנסקי (56), הרכזת הנמרצת של "משפחה אחת" באזור המרכז. נאוה לא משה מאלישבע כבר שלוש שנים, מאז פגישתן הראשונה בבית החם של העמותה ברעננה, שאותו היא מנהלת. 

"אנחנו מגיעים למשפחות אחרי אירוע טרור, מציגים את עצמנו ומציעים עזרה. כך עשינו גם עם אלישבע. כל מה שהיא נזקקה לו, סיפקנו לה. היא ממש הפכה לחלק מאיתנו, וזה מחמם את הלב שהיא מאושרת עכשיו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו