הבית שבלב

ב־14 במארס סגר בית האבות "בית אליעזר" שבמעלות תרשיחא את שעריו בפני העולם. 24 הדיירים, כולם ניצולי שואה, ננעלו בפנים עם מנהל המקום, מיכה באייר, משפחתו, כמה אנשי צוות, וגם 35 מתנדבים נוצרים מגרמניה, שמטפלים בדיירים, ואף אחד מהם לא רצה לחזור הביתה, לארצם. 

"עוד לפני פורים התחלנו כאן בסגר חלקי", אומר באייר בכאב. "רק קרובים מדרגה ראשונה הורשו להיכנס. את חגיגות פורים, שבמסגרתן באים ילדי הגנים ובתי הספר המקומיים לחגוג איתנו, ביטלנו.

"אחרי פורים, כשהבנו את המצב בארץ, סגרנו את בית האבות לעולם החיצון. עשינו שינוי של הבית ביום אחד. חילקנו את הבית לחמש קבוצות, בכל אחת דיירים ועובדים, והן לא מתערבבות. כך שאם יקרה משהו וניאלץ לשים קבוצה בבידוד, נוכל לתפקד, כי יישארו אנשי צוות פנויים.

"המתנדבים הגרמנים, אנשי ארגון 'צדקה', דאגו לכל הפרטים, הקטנים והגדולים. היינו צריכים להיערך גם מבחינה טכנית: לא היה לנו וויי־פיי בבית האבות, אז הזמנו את הציוד מחבר שהיה לו אותו במלאי, והוא בא להתקין ברגע האחרון לפני שסגרנו. הצבנו בכל מחלקה מחשב נייד ומתנדב שמתפעל את הזום ואת הסקייפ, כדי שהדיירים יוכלו לתקשר עם המשפחות שבחוץ.

"הרופא ממשיך להגיע כשצריך, ממוגן כולו. חלק מהטיפולים ממשיכים מרחוק, כמו העובדת הסוציאלית והדיאטנית, שמדברות עם הדיירים בזום. חלק בוטלו, כמו פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. אבל יש לנו בצוות שלוש אחיות עם רישיון ישראלי, ואנשי המקצוע מדריכים אותן איך לתת טיפול אישי בריפוי בעיסוק וכו'. טיפול קבוצתי לא מתקיים".

ארגון "ZEDAKAH" נוסד לפני 60 שנים בידי רידריך ולויזה נוטאקר, לאחר שניצולת שואה יהודייה סיפרה להם על הסבל הנפשי של הניצולים. ביקור בישראל ומפגש עם ניצולים גרמו להם לייסד את הארגון, ומאוחר יותר הוקמו בארץ שני מוסדות הפועלים מכספי הארגון: ב־1969 נפתח בית הארחה במושב שבי ציון שבגליל המערבי, המעניק נופש חינם לניצולי שואה, וב־1983 נפתח המוסד הסיעודי בית אליעזר שבמעלות. פעילות הארגון ממומנת מתרומות של אנשים פרטיים, ו־50 מהם מנהלים אותו בפועל. 

מרכז "צדקה" בגרמניה ממוקם בכפר באד ליבּנצל שביער השחור, ולשם מגיע כל מי שמעוניין להתנדב בשליחות הארגון. אחרי ראיון קבלה עובר כל מתנדב הכשרה בת ארבעה שבועות, שאחריה הוא נשלח לארץ, להתנדבות של שנה עד שנתיים.

המתנדבים מגיעים כחלק מתוכנית מתנדבים ארצית, שמפעיל משרד הרווחה בארץ מאז שנות ה־80, שבמסגרתה מגיעים לישראל בכל שנה 1,000 מתנדבים מכ־50 מדינות. המשרד מלווה אותם, ובמקרה חירום, כמו עכשיו, דואג להם לוויזות ולהשלמה ביטוחית. התגמול שהמתנדבים מקבלים מהארגון אחיד: 750 שקלים לחודש, המוגדרים "דמי כיס".

באייר (45), נוצרי באמונתו, נולד בישראל להורים ילידי גרמניה, שבאו לארץ ב־1972 מטעם ארגון "צדקה" כדי לנהל את בית ההארחה שבשבי ציון. "כשהבינו בגרמניה שיש צורך בהקמת בית אבות לניצולים סיעודיים, תוך העדפה לעריריים ולמעוטי יכולת, התגייס הארגון להקים את בית אליעזר", הוא מסביר. "הרופאים המליצו שבית האבות יהיה ממוקם בהרים, וכך נבחר המיקום במעלות תרשיחא".

בתחילה ניהל אביו של מיכה את המקום, והבן היה איש התחזוקה. "כשאבא שלי רצה לצאת לפנסיה, הפכתי למנהל המקום. רציתי להמשיך את דרכם של הוריי". הכל נשאר במשפחה עד היום: אשתו של מיכה, קרין (34), היא אם הבית, אחד מאחיו הוא איש התחזוקה של בית האבות, ואח נוסף מנהל את בית ההארחה שבשבי ציון.

החשיפה לא נוחה לבאייר. הוא רגיל לעשות את עבודתו בשקט, רחוק מעין המצלמות. "מה שמניע אותנו הוא האהבה לישראל, שנולדה מתוך האמונה הנוצרית. מצבה של ישראל לא היה פשוט אף פעם, ואני מאמין שיש לה עתיד. חשוב לנו שמתנדב שהיה פה יחזור לביתו שונה, ויהיה שגריר של מדינת ישראל בגרמניה. חשוב לי שהוא לא יכחיש את השואה".

את אשתו פגש באייר כשהיתה בעצמה מתנדבת, שבאה לישראל לשנה. "היא נשארה שנה נוספת, יצאה ל'תקופת צינון' בגרמניה, בגלל נושא הוויזה, וכשחזרה, בסוף השנה השלישית שלה בארץ - התחתַנו".

למעט כמה בעלי תפקידים בשכר, כמו רופא ועובדת סוציאלית, כל העובדים האחרים בבית אליעזר הם מתנדבים - כולל מיכה ואשתו, שמקבלים כל אחד דמי כיס בסך 750 שקלים, כשארגון "צדקה" מכסה עבורם גם את הוצאות הכלכלה והדיור. "זה כמו בקיבוץ לפני ההפרטה", אומר מיכה בחיוך מבויש. "אתה נותן מה שאתה יכול ומקבל מה שאתה צריך, פלוס קצת דמי כיס".

העיקרון הכלכלי מיושם גם על הדיירים: כל אחד משלם מה שהוא יכול, ואם אינו יכול לשלם, המקום מממן את כל שהותו. "אנחנו מקבלים ניצולי שואה שאינם עצמאיים, ונותנים העדפה למעוטי יכולת. כל ההוצאות ממומנות מתרומות של אנשים פרטיים בגרמניה. התמיכה היחידה שאנחנו מקבלים מהשלטונות בישראל היא פטור מארנונה ומתן אישורי הוויזה למתנדבים.

בין 35 המתנדבים מגרמניה יש 30 נשים וחמישה גברים. "הם באים לארץ כי הם אוהבים את ישראל, מתוך אמונתם הדתית, ומעוניינים לבוא להושיט כאן יד לעזרה. בשנים האחרונות יש גם מתנדבים בשנות ה־30 וה־40 לחייהם".

באייר מתגורר עם אשתו ושלושת ילדיהם בתוך מתחם בית האבות, בבניין שבו גרים המתנדבים. הדירה הצנועה שלהם מורכבת מחדר מתנדבים ועוד שני חדרונים ומטבחון. הילדים הגדולים, יואל (8) ורות (6), לומדים בבית ספר במעלות, והבת הצעירה, שרה (4), לומדת בגן.

איך הילדים שלך מרגישים בתקופה הזאת, כשהם סגורים למעשה עם דיירי בית האבות?

"בסדר, יחסית. יש במתחם שלנו גינה קטנה, שאפשר לצאת אליה. אנחנו מנסים לייצר עבורם שגרה של למידה מרחוק וקצת חופש וכיף. שיוכלו לשחרר לחץ".

הילדים שלך ילכו לצבא?

"בוודאי. בתקופה שבה אני הייתי לפני גיוס, הצבא לא היה פתוח לספק למתנדבים כמוני אפשרויות לשירות משמעותי. אבל האחיינים שלי עושים היום תפקידים מאוד משמעותיים בצבא".

הוריו של מיכה, יוחנן וקריסטל, גרים במרחק כמה רחובות מבית האבות, בבית ששייך לארגון "צדקה". "אני דואג להם, שולח להם כל מה שהם צריכים, רק שלא ייצאו מהבידוד. אמא שלי בת 79, אבא שלי חגג לפני כמה ימים יום הולדת 80. במקור רצינו לעשות לו מסיבה גדולה, אבל היא בוטלה, כמובן. במקום זה שלחנו לו ברכות בווידאו".

כשישראל החלה לסגור את שעריה עקב משבר הקורונה, ביטלה ממשלת גרמניה את הכיסוי הביטוחי שהעניקה למתנדבים גרמנים. זה אילץ רבים מהם, שעבדו בארץ, לחזור לגרמניה במהירות. מתנדבי בית אליעזר מבוטחים על ידי ארגון "צדקה", אבל באייר בחר לכנסם בכל זאת, רגע לפני נעילת בית האבות, ולאפשר להם לבחור אם לעזוב או להישאר.

"הסברתי שהמצב בארץ רק ילך ויחמיר, ושאם ירצו לחזור לגרמניה בהמשך, ייתכן שכבר לא יוכלו. אמרתי שמי שרוצה לחזור צריך להחליט עכשיו, כל עוד יש טיסות יוצאות לגרמניה. לשמחתי, כולם החליטו להישאר, כולל שלושה שהיו צריכים לטוס בעוד חודש למבחני קבלה לאוניברסיטה. הם אמרו לי: 'אם לא נוכל לטוס בעוד חודש, נדחה את הלימודים לשנה הבאה'".

ג'ודית וורקנטין (19) הגיעה לישראל באוגוסט האחרון מהעיירה הרסווינקל שבמערב גרמניה. היא בלונדינית, כחולת עיניים, מלאת שמחת חיים ואהבה לישראל ולאנשים שבהם בחרה לטפל.

"אני אוהבת את ישראל מאז שאני זוכרת את עצמי", היא מסבירה בהתלהבות, באנגלית. "בבית שבו גדלתי, ישראל תמיד היתה נושא מרכזי. ביקרתי כאן בערך שמונה פעמים עם הוריי, טיילנו בכל הארץ. אחד מבני הדודים שלי התנדב בישראל לפני חמש שנים, במסגרת ארגון 'צדקה', ומאוד הערכתי אותו על כך. אני ממש מאושרת כאן". 

בילדותך הכרת יהודים בגרמניה?

"הכרתי אישה אחת עם רקע יהודי, אבל היא לא ממש שמרה על המסורת. בבית הספר, בשיעורי אנגלית והיסטוריה, למדנו על יהודים. בהיסטוריה זה היה נושא גדול. למדנו על היטלר ועל מה שהוא עשה ליהודים. אני אוהבת יהודים, כי הם העם הנבחר".

למה בחרת לעבוד בבית אליעזר?

"האמת היא שלא היה אכפת לי איפה ישבצו אותי להתנדב. הייתי סקרנית. חשתי כבוד לעבוד עם אנשים מבוגרים שעברו חיים קשים. קראתי סיפורים של ניצולי שואה, ששברו לי את הלב. אלה ששרדו את המחנות. ופתאום ראיתי במו עיניי את האנשים שעליהם דיברנו בשיעורי היסטוריה.

"פגשתי כאן הרבה אנשים, שהרגשות שלהם בלתי נשלטים לפעמים. כאלה שחיים את העבר כל הזמן, שחושבים שהם מנוצלים על ידי היטלר גם עכשיו. זה לא קורה כל הזמן, רק כשהם קצת מבולבלים.

"יש כאן אישה שאני ממש אוהבת. אני מדברת איתה בדיאלקט גרמני שדומה ליידיש. היא אמרה לי שקשה לה שאני מדברת את השפה של היטלר, ושבגלל זה היא לא יכולה לאהוב אותי. זה העציב אותי מאוד, אבל אין לי מה לעשות, זאת השפה היחידה שבה אני יכולה לתקשר איתה. לאט־לאט אני לומדת מהדיירים ומהמתנדבים הוותיקים מילים ביידיש, ולאט־לאט משתפרת.

"יש דיירים שמאושרים כשאני שואלת אותם על השואה. אישה אחת סיפרה לי איך היא ברחה במלחמה מנאצי שרצה להרוג אותה.

"יש דיירים שאני מתפללת איתם. אני אוהבת לשיר איתם שירים יהודיים ישנים, ששמעתי כשהייתי ילדה בבית של ההורים. 'דוד מלך ישראל', 'אשורר שירה', שירים כאלה".

למה בחרת להישאר כאן ולא לחזור הביתה?

"כי פה צריכים אותי. בשביל מה לחזור הביתה ולא לעשות שם כלום? הוריי היו שמחים לו חזרתי, אבל אמרו לי: 'זאת החלטה שלך, תחשבי איפה תהיי יותר מועילה'. לא היתה לי שום התלבטות".

איך את מסתדרת עם הסגר?

"בהתחלה חשבתי שלא אוכל להישאר במקום אחד בלי לצאת. היינו רגילים לטייל עם הדיירים בחוץ. אבל כשאני עובדת, אני מתמקדת בעזרה, ולא מרגישה רע שאני לא יכולה לצאת. לא קשה לי".

מה תיקחי איתך מתקופת ההתנדבות בישראל?

"למדתי לאהוב את האנשים כאן יותר מאשר קודם. הם בלב שלי עכשיו. אני באמת אוהבת את ישראל, את התושבים ואת התרבות. לא יודעת להסביר את זה, אני מרגישה כאן ממש בבית".

פרידריקה גרינג (25) נולדה וגדלה בסקסוניה, ואחרי סיום לימודיה התיכוניים עברה להתגורר ליד נירנברג. ביולי האחרון סיימה את לימודי הסיעוד באוניברסיטת נירנברג ובאה לישראל, לראשונה בחייה, להתנדב בבית אליעזר.

"בחרתי להתנדב כאן בזכות האמונה שלי באלוהים", היא מחייכת. "אני אחות, דואגת לאנשים. תמיד רציתי לבוא לישראל, אבל הנסיעה היתה יקרה, ולא מצאתי את הזמן לכך. בשלב מסוים חיפשתי קהילה נוצרית של מתנדבים, ואז שמעתי על ארגון 'צדקה'. קיבלתי הזדמנות לראות ארץ נפלאה ואנשים טובים. מעניין אותי קשר הגורל המיוחד שיש כאן: זה העם הנבחר, ואנחנו צריכים לשרת אותו. אני מרגישה כל כך הרבה אהבה וברכה מהאנשים בארץ".

השהות בבית האבות לימדה אותך דברים שלא ידעת על השואה?

"השואה בשבילי היא חלק שחור בזהות הלאומית", היא מודה. "אנחנו לומדים על זה מגיל צעיר בבית הספר. אני עדיין קוראת על התקופה ומנסה להבין איך אנשים היו מסוגלים לעולל דברים כאלה. להיות כאן ולפגוש את הניצולים - זה באמת לא ייאמן. מעולם לא חשבתי שאוכל לטפל באנשים שהאומה שלי רדפה.

"אנחנו לומדים את הסיפורים שלהם, את ההיסטוריה, את הקשיים, איך זה השפיע על המשפחות. זה מאוד מיוחד בשבילי, ומרגש אותי שהמשפחות סומכות עלינו".

כשישראל סגרה את גבולותיה, עם פרוץ הקורונה, פרידריקה כעסה. "חברים שלי מגרמניה היו אמורים לבוא לטיול גדול בארץ, ואמא שלי תכננה לבוא לבקר. רק כשהתחיל הבלאגן באיטליה, בספרד ובעוד מדינות, הבנתי עד כמה הממשלה כאן צדקה כשפעלה באופן חד כל כך. ישראל היא כנראה המקום הבטוח ביותר כיום. כשדיברתי עם חברים בגרמניה, לימדתי אותם דברים שלמדתי כאן על התנהגות בזמן המגיפה".

התלבטת אם לחזור לגרמניה?

"ממש לא. אני לא יכולה לעזוב את הדיירים בסיטואציה הזאת. אני יודעת שהם צריכים אותי". 

יש סיפור אישי של ניצול, שנגע בך במיוחד?

"יש כאן דייר מרומניה, שהיה ילד בשואה, ועדיין חווה סיוטים ומתעורר בלילות, צועק לגרמנים. הוא סיפר לי שהוא ושאר הילדים הצטוו לשכב על הרצפה, והיכו אותם בראש. הוא זוכר את התור באושוויץ מול מנגלה, שאמר לאיזה כיוון ללכת. הוא נהיה מאוד אמוציונלי, לא מסוגל לשלוט בזה.

"בהתחלה הוא שאל אותי, 'את גרמנייה?', ואמרתי לו שכן. אמרתי שאני לא יכולה להצדיק את מה שנעשה בשואה. שאני מצטערת על מה שקרה, ולא יכולה לשנות את העבר. 

"יש דיירת עם מספר מטושטש על היד. חברות שלי אמרו לי שהיא שרפה אותו, כדי שלא יהיה אפשר לקרוא אותו. יש לה ארבע בנות, והיא מעולם לא סיפרה להן מה עבר עליה. יש לי קשר קרוב איתן. קשה להן, כי היא לא נותנת להן להתקרב אליה. הן סיפרו לי שהיא תמיד הסתירה את רגשותיה מפניהן".

איך את מעבירה את ימי הסגר?

"התחושה היא כמו בניסוי חברתי", היא צוחקת, "התחלקנו לקבוצות באופן אקראי, ובגלל מגבלות הבידוד, אנחנו באותן קבוצות גם בשעות הפנאי. למדנו להכיר ולעודד אחד את השני. יצא מזה רק טוב". 

הדיירים מבינים מה קורה בחוץ?

"הם רואים אותנו עם מסיכות. יש דיירת שחלתה בטיפוס בילדותה, בשואה, והיא מקשרת את המסיכה למחלה שהיתה לה. הכי קשה להם שהם לא יכולים לראות את המשפחות שלהם. יש דייר עם דמנציה, ששואל שוב ושוב: 'מתי אראה את הבן שלי?'. אנחנו מנסים לקשר אותם עם המשפחות שלהם בסקייפ או בזום, בכל כמה ימים". 

"לפני הקורונה, המתנדבים היו מקריאים לי את החדשות מהעיתון", מספרת שושנה פרי (97), דיירת בבית האבות, בשיחת זום שמפעילה מתנדבת גרמנייה לצידה. "מאז שהתחיל המצב החדש, הקריאה בעיתון נפסקה. אני מתעניינת מאוד בחדשות. הצוות מספר לי מה קורה בעולם, וככה אני נשארת בתמונה".

שושנה נולדה בגרמניה, בעיר לנדסברג. כשהנאצים עלו לשלטון, ברחה משפחתה לארץ ישראל. ב־1941 גויסה לצבא הבריטי ושירתה כמחסנאית במצרים. "החופשה שלנו מהצבא היתה סקי בלבנון", היא נזכרת בגעגוע. 

מה את חושבת על כל סיפור הקורונה?

"מה אגיד? בלתי נסבל. את הילדים והנכדים אני לא יכולה לפגוש. אני מדברת איתם בטלפון. אני לא יכולה לגעת בהם. אבל זאת קטסטרופה עולמית".

השמיעה של שושנה חלשה, והמתנדבת שיושבת לידה, ברבל לדנר (45), אחות במקצועה, חוזרת עבורה על השאלות בקול רם. לדנר, שמתנדבת בישראל לסירוגין כבר 20 שנה, מדברת עברית נקייה מכל מבטא. היא נולדה בעיר קוניגספלד, התנדבה בתחילת שנות האלפיים למשך שנה, ואז שבה לגרמניה והשלימה את הלימודים בבית ספר לאחיות. מאז היא חוזרת לגרמניה בכל שנתיים לתקופת צינון, ואז באה שוב לבית האבות, תפקיד שהיא מבצעת בחמלה אינסופית.

"באתי לעזור לניצולי שואה, כי אני מאמינה שזה המקום שאלוהים רוצה אותי בו, בעבודה הזאת", היא אומרת. "הכי חשוב לי להיות לצד הדיירים פה, לעזור להם להסתדר ביומיום שלהם. לאהוב אותם. גם אנחנו מקבלים מהם אהבה. מרגש לראות איך הם ובני המשפחה שלהם מקבלים אותנו".

שנתיים חיכה נפתלי ענבר (71) מכפר סבא עד שיתפנה בבית אליעזר מקום לאמו, לינה בראונשטיין (92). "אמא נולדה ברומניה, ואני לא יודע הרבה על מה שעברה במלחמת העולם", הוא מספר. "אני יודע רק שאביה נפטר בגטו. כשהיתה בת 14 העבירו אותה בין מחנות ריכוז, והיא נאלצה ללכת מאות קילומטרים ברגל. בשלב מסוים נשארה לבדה עם אחיה התינוק, שהיה אז בן שנה וחצי. מהחשש שהגרמנים ישמעו את קול הבכי שלו, היא סתמה לו את הפה, עד שהוא מת.

"לי אישית היא לא סיפרה את זה. רק לבת שלי, שהיא פסיכולוגית קלינית. היתה תקופה שבה כעסתי על השתיקה שלה, היום אני מבין וכבר לא כועס. היא אישה חזקה, שורדת. גם אנחנו, כבני דור שני, לא ליקקנו דבש". 

לינה עברה אירוע מוחי לפני שנתיים. אחרי שיצאה מבית החולים, חיפש עבורה בנה את המקום הטוב ביותר. "סיירתי בכל הארץ, וראיתי שזה המקום הטוב ביותר, אבל המוסד היה מלא. נאלצתי לשכן אותה במקום אחר, ובמקביל שמרתי על קשר עם הצוות. לפני שלושה חודשים התקשרו לומר לי שהתפנה מקום, והעברתי אותה לכאן.

"בבית אליעזר עשו למענה יותר ממה שחשבתי. נתנו לה אתגרים מנטליים ופיזיים, ביום ובלילה. בכל שבוע ראיתי את השינוי שמתחולל בה. הדיבור שלה הפך להיות שוטף. היא כבר מצחיקה אנשים, מחייכת, מתבדחת. אין לי מילים".

בשבוע שעבר קיבל נפתלי תמונה של אמו מליל הסדר שנערך בבית האבות, והפיץ אותה בגאווה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית. "כולם התפעלו שהיא לבושה בהידור, עם עגילים, מטופחת, ובעיקר ראו את החיוך על פניה. ראו שהיא מאושרת.

"כאן מכינים לה אוכל טעים, כמו שהיא רגילה מהבית. הוציאו אותה מהאדישות. הבת שלי אמרה לי: 'סבתא קמה לתחייה'. יש משפט שאמא שלי עצמה אמרה, שהכי הרשים אותי: 'אני מחפשת לומר עליהם משהו רע - ואין'. אנשי הצוות מתקשרים אלינו בכל יומיים־שלושה בסקייפ. אנחנו מחכים שהם ייצרו איתנו את הקשר, כדי לא להפריע. שתביני, אמא מפסיקה לפעמים את השיחה בינינו, כי יש לה שיעור בבית המלאכה, והיא לא רוצה לפספס אותו. אני מבין שהיא עסוקה ושטוב לה, אז אני רגוע.

"היא יודעת כל מה שקורה עכשיו, כי המתנדבים מספרים לה, ויש גם טלוויזיה. היא מוטרדת מהעתיד, לא יודעת כמה זמן נשאר לה. פעם היא היתה אומרת לי בכעס 'לא באת לבקר אותי', שוכחת לפעמים שכן באתי. בשיחת הסקייפ האחרונה בינינו היא אמרה לי: 'אני מבינה שאתה לא יכול לבוא, אני מתגעגעת'".

"ליל הסדר היה תמיד אירוע גדול אצלנו", מספר מיכה באייר. "בכל שנה היינו עושים מסיבה גדולה, עם הרבה אורחים. השנה נאלצנו לחגוג לפי הקבוצות שאליהן התחלקנו. שלחנו למשפחות תמונות למזכרת".

מה מתוכנן ליום השואה? 

"יום השואה יעבור כרגיל. זה יום שקט. הדיירים מדליקים נרות נשמה, לא רוצים משהו גדול באותו יום. רוצים להיות בשקט שלהם ולבד, כשהעבר צץ ומכאיב שוב".

בארגון "צדקה" חושבים מה תעשו ביום שבו כבר לא יהיו עוד ניצולי שואה?

"אנחנו מתעסקים בשאלה הזאת כבר הרבה שנים. אולי נתמקד בבני הדור השני, שגם להם יש סיפור מורכב. אולי בנפגעי פעולות איבה. אנחנו מאמינים שלארגון יש תפקיד בארץ גם בעתיד. בגרמניה, הארגון עוסק בפרויקטים שמנגישים את זיכרון השואה בבתי הספר ונותנים קונטרה לאנטישמיות".

איך תחגגו ביום שאחרי הקורונה?

"עוד לא הספקנו לתכנן. אני רק חולם לעשות משהו למען המתנדבים, שמשקיעים עכשיו את כל מה שיש להם. גם עם הדיירים נחגוג, אבל בעיקר נשמח להיפרד מהפחד. יש כמה שמבינים מאוד שהם בקבוצת הסיכון, והם מפחדים.

"בסוף השנה מתוכננת הנחת אבן פינה לבניין נוסף, שבו יהיו עוד שתי מחלקות עם 72 מיטות. קיבלנו תמיכה מתורמים רבים, אני רק מקווה שהקורונה לא תעצור לנו את זה".

timorhila@gmail.com