לא יודע אם יוצא לכם לראות, אבל זה כשלושה שבועות אני מעביר את אימון הכושר היומי של תוכנית הבוקר שלנו בערוץ 13. זה התחיל כשהתפנו עשר דקות בתוכנית בגלל ביטול של מרואיין. במקום להתבאס, ניצלתי את ההזדמנות כדי להעביר לצופים את אימון הקסם שאני עושה בכל בוקר כשאני קם ב־4:30, עשר דקות שמחזירות אלי את גופי לאחר שכל הלילה הוא הלך והתקשה וצבר אי נוחויות וכאבים מציקים.
חשבתי לעשות את זה פעם אחת בתוכנית ואז להעלות לרשתות, ושמי שרוצה, יראה ויעשה. אז חשבתי. קרה משהו אחר לגמרי. עשיתי את האימון מול המצלמה פעם אחת, ומייד הגיעו תגובות של צופים שתקועים על הספה בבית ולא זזים - רוצים שוב. למחרת הוכפלו הבקשות, למחרת שוב הוכפלו, כמו וירוס. לפי הצפיות, בעשרות אלפי בתים בישראל עושים איתנו את האימון בכל בוקר, ומאות מהם מופיעים בזום על המסך שמאחורי.
מה שהכי מרגש אותי בסיפור הזה הוא הזקנים שהתחילו לזוז. אני מקבל בכל יום המוני סרטונים של אנשים מבוגרים, 80 וצפונה, גברים ונשים שפתאום עושים ספורט: לבד, או עם בני זוגם, והכי הרבה - עם המטפלות שלהם. בעיניי זו הזכות הכי גדולה שנפלה בחלקי מעולם: לגרום לאנשים מבוגרים לזוז, לקום, להניף, להתכופף - זה פלא פלאות.
האימון הזה הוא סדרת תנועות שעוברות איבר־איבר בגוף ומחזירות כל שריר, גיד ומפרק לגמישותו. זה אימון קצר, לאנשים עם הפרעת קשב כמוני, אבל כיפי ויעיל. יצרה אותו המאמנת שלי, יוספה טל, שבין השאר חוקרת את תהליך ההזדקנות של הגוף ומהנדסת אימונים כדי לתת קונטרה לתהליך הטבעי של ההתקשות, ההסתיידות, הירידה במסת השריר, תנועות מוגבלות, ובסוף הליכון וכיסא גלגלים.
אני עובד קשה כדי להגיע לזִקנה במצב טוב גופנית, לא בא לי ליפול, לשבור משהו, חלילה, להיות מוגבל. אז אני מתאמן בכל יום, למרות שאני שונא להתאמן. ממש שונא. אני מתעב פעילות גופנית מאז שהייתי ילד. הפרעת הקשב שלי היא לא היפר־אקטיביות, אלא היפו־אקטיביות, תת־פעילות. אף פעם לא אהבתי שיעורי ספורט, עשיתי הכל כדי להתחמק מהם, הייתי גרוע בספורט, והיחסים עם בנות השכבה, בהתאם.
אני מתאמן למרות שאני סובל כל רגע, כל כפיפה, כל דחיקת משקולות. אבל אני יודע שזאת הדרך היחידה להגיע לזִקנה עם עתודות. שלא כל מכה תרסק אותי. זה טוב גם למערכת החיסון. הדבר היחיד שבאמת ניתן לעשות לחיזוק מערכת החיסון הוא פעילות גופנית. כל השאר בולשיט.
אומרים ביהדות - יודע א', למֵד א'. כלומר, אם יודע משהו שהאחר לא יודע, למד אותו, גם אם אינך בשליטה בכל תחום הידע. אני לא יודע להיות מדריך ספורט, התרגיל שאני מעביר בכל בוקר הוא היחיד שאני יודע, אבל זה לא משנה. לא ידעתי מה תהיה שליחותי במשבר, והנה היא הגיעה ממקום לא צפוי, ואני מקבל אותה באהבה, למרות שבינינו, להעביר אימון כושר זה לא החלום המקצועי שלי. לעכשיו זה מושלם, ואני מודה לבריאה שזיכתה אותי להעביר שפע שאני קיבלתי לתועלת הכלל. זכיתי בענק.
בכל בוקר בערוץ 13 ב־9:40. ועכשיו סיבובי כתפיים.
מסיכות
1. סיימת עם המסיכה שלך וזרקת במרחב הציבורי - כאילו התעטשת למישהו בפנים וניגבת לו בשרוול. נא לקבל אחריות על הזבל הביולוגי שלך. כן. גם הכפפות.
2. אם המדינה מחייבת מסיכות, תתכבד נא ותשלח לכל אזרח שלוש מסיכות במעטפה. גם לחייב אנשים לעטות מסיכה וגם לא לפקח על המחיר שכל רשתות הפארם הספסריות גובות על המסיכות האלה, זאת פשוט רשלנות. יש גבול לכמה אפשר להתעשר ממגיפה.
3. הלוואי שאחרי שיעבור עניין המסיכות, בכל זאת יישאר סטנדרט של עטיית מסיכה לכל מי שמצונן ובא בציבור. להגיע לעבודה, או לתחבורה הציבורית או לכל מקום, בידיעה שאתה מדביק, זה דפוק חברתית. אולי עכשיו, כשהפנים שלנו התרגלו לתחושה, משהו ישתנה.
4. מסיכות הופכות אנשים ברחוב לנחמדים פחות. אין חיוכים, אין קשר. כאילו ישויות עוינות נעות בחלל. צריך מסיכות שקופות. או עם שפם.
5. מבחן הנר. נסו לנשוף על נר עם המסיכה שלכם. אם הוא כבה - המסיכה גרועה, והסינים עשו עליכם עוד סיבוב. "הרצחת וגם ירשת", גרסת מייד אין צ'יינה.
6. מצחיק שבפורים התחיל חג המסיכות הכי גדול בעולם אי פעם. נקמת המן.
פחד
השבוע מלאו לאבי 92 שנים. הוא כבר לא כאן כדי לציין את האירוע, ובאיזשהו אופן, אני שמח שהוא לא האריך ימים לתקופה הזאת. לפני מותו צפו ועלו לו בלהות השואה, לא כזיכרון אלא כמציאות עכשווית, וזה היה כל כך עצוב לראות. כל צעד במסדרון של המחלקה נשמע באוזניו כאנשי האס.אס שבאים לקחתו. אני חושב לעצמי - מה היה קורה אילו היה צריך עכשיו להסתגר ולהתחבא, כמו שהתחבאו אז בברטיסלבה, סלובקיה. נפשו הפצועה לא היתה עומדת בשחזור של התקופה האפלה ההיא.
בשבוע הבא יום השואה. עד לבוא הקורונה לחיינו, היה קשה להתחבר לתחושות ולחוויות שהרגישו רק לפני 80 שנה יהודים כה רבים בבתי מסתור, במרתפים, בתוך קירות, בעליות הגג, בבורות מים. איך התחברנו לזה? מקסימום בסיור בבית אנה פרנק במהלך ביקור תענוגות באמסטרדם. שעה בתור, שעה בפנים, שתי בדיחות שחורות, והמשכנו.
השנה זה אחרת. אני לא משווה, חלילה, ובכל זאת, המוות שמסתובב בחוץ, ההסתגרות בבתים, המשאבים ההולכים ונגמרים, אמנם בקנה מידה אחר, אבל משהו מהרוח של התקופה האיומה ההיא קיים. מאית. אלפית. ואני שואל את עצמי מה עובר בראש של אלה, המעטים, שהיו ילדים בזמן המטורף ההוא וחיו את כל חייהם כאן, בינינו, עם המספרים על הזרוע, והצלקות בלב, ועוד חיים בצלילות ועוברים הכל מחדש.
לניצולי השואה, הזמן הזה הוא שובה של הטראומה. עכשיו, כשהם זקנים, חלשים, משוועים למגע ולעזרה, הם תקועים לבד. בלי משפחה, בלי ביקור, מתקשים עם הזום, לא שומעים כלום חוץ מאשר את מלאך המוות המסתובב במסדרונות בית האבות, שהפך למקום המסתור שלהם.
כשאתם עוברים ליד בית של משען, מגדלי הים התיכון, אחוזת יששכר, נאות חרציות - עצרו רגע. בפנים יש אנשים שממש הרגע עוברים מחדש את השואה. מה תעשו בשבילם?
avrigilad@gmail.com