על יריקות חרצני דובדבנים

מוזיקת הנשיקה

הברון וולפגנג פון קמפלן (1804-1734) ידוע כאחד מחלוצי האינטליגנציה המלאכותית, אם לא במעשה לפחות ברעיון. המצאתו המפורסמת ביותר היתה 'הטורקי', מעין רובוט למשחק שחמט, שאותו הציג בווינה ב־1769 בפני הקיסרית האוסטרו-הונגרית מריה תרזה. מכונת המשחק הזו עוצבה כשולחן שחמט שמאחוריו עמד לכאורה השחקן שהעניק למכשיר את שמו. לא היה זה אלא חצי גופו העליון של גבר, חבוש בטורבן לראשו, לבוש בבגדים טורקיים של אותה תקופה (כפי שדמיינם פון קמפלן). פון קמפלן תר את אירופה עם שחקן השחמט האוטומטי שלו שהכניע רבים, ובהם מצביאים ומדינאים כנפוליאון בונפרטה ובנג'מין פרנקלין. אם לא היתה זו אחת מהתרמיות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית, הרי ללא ספק היתה אחת המשעשעות שבהן. בתוך המתקן של פון קמפלן הסתתר אמן שחמט שנבחר לא רק בשל יכולת החשיבה שלו אלא גם, מן הסתם, בשל יכולותיו הגופניות. 

אך פון קמפלן לא היה סתם שרלטן-סלונים כד"ר פרנץ מֵסְמֵר, למשל, בן דורו המפורסם לא פחות. בין שאר המצאותיו ניסה פון קמפלן ליצור מכונת כתיבה לעיוורים ומכונה אחרת המחקה את הדיבור האנושי. את עשרים השנים שהקדיש למחקר עבור בניית המכשיר הדובר הוא סיכם בספרו, 'המכניזם של הדיבור האנושי' (וינה, 1791). פרק 97 של עבודה זו מתאר את צלילי הנשיקה. יש שלושה סוגי נשיקה ולכל אחד צליל משלו, טען פון קמפלן. יש נשיקה שקטה, אשר "בה הנושק נותר בשפתיים חתומות [ואז] פושק אותן מעט לתת לאוויר לזרום משני הצדדים"; נשיקה אחרת, נשיקה מאוד בזויה בעיניו של פון קמפלן, היא מחווה גופנית "רעשנית ולחה" ש"היא יותר ליקוק דוחה מאשר נשיקה"; הנשיקה הרגילה, המקובלת, השייכת לסוג החביב על פון קמפלן, היא "נשיקת החיבה, המצלצלת, נשיקה הבאה מן הלב", שכדי לייצרה על הנושק לכווץ "את שפתיו לצורה עגולה כאילו הוא עומד לירוק חרצן של דובדבן". 

כמובן שלא צריך להרחיק עד לאוסטריה של המאה השמונה-עשרה למצוא ניסיונות לבִיוּת הנשיקה באמצעות הגדרתה וכימותה. מחקרים רבים כבר נעשו, ומן הסתם עוד ייעשו, על ההשפעה הנוירולוגית של הנשיקה, על השפעתה על קצב הלב ולחץ הדם, ואפילו על כמות הקלוריות הנשרפת במהלכה. איש לא מזלזל, בייחוד בימים אלה, בחשיבותם של כמה מן המחקרים האלה ובדחף המצוי בבסיסם: הרצון לדעת. עם זאת, הניסיון למצות את רעיון הנשיקה (ועימה אינספור תופעות אחרות) באמצעות ניתוחו לגורמים, מעורר בנו תחושה מיידית של התנגדות ולעיתים אף לעג. אך אולי הלעג הזה אינו אלא תגובת נגד - כאותו גוף המפעיל את המערכת החיסונית שלו כדי להתנגד לפולש זר - לזלזול שבסוד המגדיר אותנו כבני אדם. זלזול זה מתבטא בעצם הרצון, התמים אולי, לפענח סוד זה. כל מה שאנושי בנו מתקומם כנגד כל ניסיון הפחתתנו לגוף שניתן לנתחו ולהניח את חלקיו מתחת למיקרוסקופ מטאפורי או מילולי. להלן נראה אילו רעיונות עולים כאשר נניח עדשה אחרת על שני רגעים ספרותיים נבחרים מספרות העולם המתארים 'נשיקה ראשונה'. זאת ועוד, שתי היצירות שמהן ניטלו הרגעים הללו נבחרו בעיקר בשל העובדה שרוב הקוראים שמעו עליהן אך ככל הנראה מעולם לא קראון. הסיבה האחרונה לבחירתן היא כמובן טעם אישי, אך מהשפע שמציעה הספרות חייב אדם לבחור, שהרי כל כך הרבה סוגי נשיקות יש שאינן ליקוקי לחי רעשניים או סתם יריקות של חרצני דובדבנים.

נשיקת החלילים ב'דפניס וכלואי' 

דפניס וכלואי' נכתב בידי לונגוס אי אז בסביבות המאה השנייה לספירה, והוא אחד מחמשת הרומנים היווניים העתיקים שנשתמרו בשלמותם. דפניס, בהיותו תינוק, נמצא בידי רועה עיזים בשם לאמון שמחליט לגדלו כבנו. שנתיים לאחר מכן, רועה כבשים בשם דריאס מגלה תינוקת, הלוא היא כלואי. דפניס וכלואי גדלים יחדיו ומבלים ימים ארוכים ברעותם את עדרי הוריהם. הם מתאהבים אך לא מבינים את המשמעות הרגשית והגופנית של רגש זה. גברים רבים מתחרים מול דפניס על אהבתה של כלואי, אחד מהם הוא דורקון. כבר בתחילת החלק הראשון של היצירה, מעיזה כלואי ומעניקה לדפניס נשיקה ראשונה, נשיקה "לא למודה ולא זריזה אבל כך שנשיקתה היתה אש מבערת". ליבו של דפניס אכן עולה באש, והוא יושב מהורהר, ספק משותק, בעודו חושב את המילים הללו שלונגוס שם בפיו:

מה עוללה לי נשיקת כלואי? שפתיה עדינות מעלי הוורד, פיה מתוק מיערות־הדבש, ונשיקתה - נשיקתה כואבת מעוקצה של דבורה! פעמים שנשקתי לגדיים, פעמים שנשקתי לטלאים ואף את העגל מתנת דורקון נשקתי - אך נשיקה זו שנשקתי לכלואי, שונה מכולם. נשימתי נעצרת, ליבי הולם-הולם, נפשי חורדת - ואני שוב לנשק רוצה! הו! איזה נצחון ביש־מזל! הו! איזו מחלה משונה, מה שמה איני יודע! הו! אימה ופחד! האומנם טעמה כלואי ארס כלשהו בטרם תישק לי - אז מדוע היא עצמה לא מתה? הנה שרים הזמירים וחלילי שלי דומם. הנה מדלגים הגדיים ואני יושב אין נוע. הנה פורחים פרחים בהדר ואני זֵרים איני קולע. הרקפות והיקינתון פורחים ודפניס קמל. האומנם גם דורקון יפה ממני היום? (תרגום יורם ברונובסקי). 

דפניס, המום-נשיקה-ראשונה, תוהה מה היה בה בנשיקתה של כלואי שטלטל את עולמו, שהרי הוא כבר הרעיף נשיקות ואף זכה לנשיקות רבות בחייו. אך אלה היו נשיקות מסוג אחר. נשיקות לטלאים, לגדיים, אפילו נשיקות לאותו עגל שהעניק דורקון לכלואי בקדחת חיזוריו. 

מה יש בנשיקה ההופך את הפעולה הגופנית הזו לפעולה שהיא בו בזמן גם נפשית? ובכן, לא כל מגע שפתיים בבשר אחר (בשר ה'אובייקט' בלשונו הסטרילית של פון קמפלן) הוא נשיקה שכזו. ההבטחה למימוש היא העניין כאן. נשיקה במובן הזה, על אחת כמה וכמה נשיקה ראשונה, היא הבטחה. מעניין לציין שדפניס, בתארו מינים אחרים של נשיקות, מציין רק את נשיקותיו לחיות צעירות ובכך מרמז לנו על תוצאות מימושה של נשיקתה של כלואי: מעשה האהבה שבעקבותיו חיים חדשים יבואו לעולם. 

כדי שהבטחה תרגש אותנו, כדי שהיא תרעיד את גופנו ונפשנו, כשם שנשיקתה של כלואי עשתה בגופו של דפניס, היא חייבת לכלול דווקא את אפשרות אי-מימושה. שפתיה של כלואי אמנם רכות מעלי הוורד ונשיקתה מתוקה מדבש, אך היא גם מכאיבה אף יותר מעקיצתה של דבורה. לא לשווא שָׂם לונגוס בפי דפניס את הביטוי "ניצחון ביש מזל". התחושות המעורבות שעולות בו מביאות את דפניס לתהות, שמא היתה זו נשיקה מורעלת. האפשרות לאי מימוש ההבטחה שבנשיקה היא מוחשית ביותר. העגל שהעניק דורקון לכלואי מוזכר, לכאורה, כלאחר יד, כדוגמה ל"אובייקט" נשיקה אחר של דפניס, אך בל נשכח שהעגל הזה הוא חלק מהמערכה שמנהל דורקון על ליבה של כלואי מול דפניס, מערכה שמטרתה כי ההבטחה שבנשיקה הראשונה לעולם לא תוגשם. ואכן, הנשיקה הילדותית של כלואי ממוטטת כמעט את עולמו של דפניס עליו, בעודו יושב ותוהה שמא דורקון ייראה טוב יותר בעיניה של כלואי ויגזול אותה ממנו. דפניס יושב חלוש ומתבונן. הטבע מרקד סביבו בחגיגת פריון (שירת הזמיר, קיפוץ הגדיים, לבלוב הפרחים) בעוד חליל הרועים שלו דומם. לא נתפתה לנתח פרוידיאנית את שתיקת חלילו של דפניס אך כן נידרש לו. 

החליל משחק תפקיד חשוב בהנעת העלילה של 'דפניס וכלואי'. דפניס לימד את כלואי לנגן בחליל הרועים, ומדי פעם היה חוטף אותו מידיה ומריץ את שפתיו שלו על נקביו "כמתקן את שגיאותיה", מבהיר לנו לונגוס כדי שחלילה לא נחמיץ את הנקודה, "ובאמת נשק לה דרך החליל". 

מעניין לציין כאן שדפניס וכלואי מחליפים נשיקות דרך גורם שלישי. פעם אחת חוטף דפניס זר מראשה של כלואי, נושק לו ומניחו על ראשו. במקום אחר מנצלת כלואי את שעת רחצתו של דפניס והיא לובשת את בגדיו ונושקת להם "נשיקות רבות". ועוד, צרצר שנמלט על חייו מסנונית טורפנית מוצא מחסה בחזה של כלואי המופתעת. דפניס ממהר לתחוב את ידו ולדלות משם את הצרצר המזמר. כלואי מתענגת על העניין, נוטלת את הצרצר מידיו של דפניס, נושקת לו ותוחבת אותו חזרה בין שדיה.

העלילה מסתבכת. אל האי השלו מגיעים שודדי ים, המחרידים את משחקי האהבה של גיבורינו. אלה נוטלים עימם מכל הבא ליד, יין ודבש, חיטה, כמה פרות מעדרו של דורקון. גם את דפניס, שבו נתקלו מהלך על החוף, חוטפים השודדים כדי למכרו לעבד. כלואי שיצאה לרעות את עדרה מביאה עימה חליל רועים חדש כמתנה לאהובה. היא מגלה את עדרו מפוזר באין-רועה. החליל החדש נופל מידה והיא ממהרת לביתו של דורקון. היא מוצאת אותו גוסס מפצעיו לאחר מאבקו בשודדים. "כלואי [...] עוד מעט אמות [...] קחי את החליל ונגני בו את הלחן שלימדתי את דפניס ודפניס לימד אותך". דורקון אילף את פרותיו לחזור לביתו למשמע הניגון הזה מכל מקום שבו תהיינה. הפרות, שכבר הועלו לאונייה יחד עם דפניס, הופכות את האונייה ומטביעות את שודדי הים, בעוד דפניס נאחז בשתי פרות השוחות איתו אל החוף, וכך ניצל. 

לניגון החליל הזה, באופן המזכיר את הניגון החסידי, יש כוח להשפיע על המציאות. הניגון, כמו הנשיקה, הוא שילוב של הגופני ברוחני. עד שנמצא תשובה לחידת הזן המפורסמת "מהו קול היד האחת?" נצטרך להשתמש בשתי כפות ידיים כדי להשמיע את קול הטפיחה. תשורתה של כלואי לדפניס, החליל החדש, הבתולי, נופל מידיה, מחֻסָר שימוש, דווקא בשל אהבתה לו. החליל החדש הזה, כמו נשיקתם הראשונה, נותר רק בגדר הבטחה, הבטחה לניגון. את דפניס שלה יציל דווקא חלילו המשומש של דורקון הגווע למות. ואם שכחנו את הקשר בין החליל והנשיקה יבוא לונגוס ויזכיר לנו זאת. "הריני נותן לך במתנה את החליל הזה ואת", מתחנן דורקןן הגוסס בפני כלואי "תגמלי לי בנשיקה". כדרכם של סיפורים רבים, רק בסוף הרומן מתגשמת אהבתם של דפניס וכלואי, רק בסוף נשמע את ניגון החליל. פתרון העלילה הוא גם סופה. עד אז כל הרומן כולו אינו אלא נשיקה ארוכה בין המחבר ובין הקורא, רפרופי שפתיים המבטיחים את ההגשמה העתידית-תמיד של נשיקתם של דפניס וכלואי. 

נשיקת השמש ב'עוטה עור הנמר' 

סיפור אהבה אחר שנמשך ומתמתח עד להתאחדות האוהבים הוא האפוס הגאורגי הימי-ביניימי, 'עוטה עור הנמר', יצירת מופת נשכחת משהו מן המאה ה-13. טענה רווחת היא שהמחבר, שותה רוּסְתַּוֶלִי, היה נסיך גאורגי, שר האוצר בחצרה של המלכה תמר ומאהבה. כיוון שהיתה זו אהבה אסורה הוא נאלץ לברוח מגאורגיה. הוא עלה לרגל לירושלים, התיישב במנזר המצלבה, שם כתב את 'עוטה עור הנמר'. אין כל מקור היכול לאשש זאת ונדמה כי סיפור חייו אינו אלא בדיה, עוד אחד מתתי הסיפורים המופיעים באפוס שחיבר. 

המלכה תינָתין (שככל הנראה עוצבה בדמותה של המלכה ההיסטורית תמר) שולחת את הגנרל הנאמן שלה, אַבְתַּנְדִיל, לעזור לאביר בשם טָרִיאֵל. טריאל זה התגלה קודם, ישוב על גדת נחל, עוטה עור נמר, ומתייפח מרה על אובדן אהובתו, בת מלך הודו, נֶסְטָן-דֶּרְגָ'ן. השניים כורתים ברית, שאליה מצטרף בהמשך נסיך בשם פְּרִידוֹן, ולאחר הרפתקאות רבות, טבעיות ועל-טבעיות, האהבה מנצחת: שני הזוגות נישאים (טיראל ונסטן-דרג'ן; אבתנדיל ותינתין) ושולטים בממלכותיהם. לקראת סוף הסיפור נשבית נסטן-דרג'ן בידי אנשי 'ממלכת האשפים', שם מייעדים אותה להינשא לנסיך. שלושת החברים, בראש צבאם הקטן, מצליחים לכבוש את המבצר שבו נמצאת נסטן-דרג'ן ולהכניע את יושביו. סערת הקרב שככה ולעיניהם נגלית התמונה הבאה:

כָּל אַנְשֵׁי מִשְׁמַר הָעֹפֵל לֹא יָנִיעוּ שִׂפְתוֹתַיִם,

פְּצוּעִים מֵרֹאשׁ עַד רֶגֶל, וּמַדָּם כְּרִיתוֹתַיִם,

וְהַדֶּלֶת מְפֹרֶצֶת בְּגִדוּעַ דַּלְתוֹתַיִם

וְיַכִּירוּ אֶת זְרוֹעַ טְרִיאֵל בַּמִּשְׁבְּתַיִם.

וְיָרוּצוּ בַּמִנְהֶרֶת וְיִרְאוּ בְּמֶרְכָּזָהּ

לְבָנָה מִפִּי הַפֶּתֶן אֶל הַשֶּׁמֶשׁ נֶחְפְּזָה,

שַׁעֲרוֹ הָרַךְ שׁוֹפֵעַ חֶלְקָתוֹ הַמּוּפַזָּה,

צַוָּארָיו בְּצַוָּארֶיהָּ וְחָזֵהוּ אֶל חָזָהּ.

וַיִּשַּׁק אוֹתָהּ בְּדֶמַע, וְיִהְיוּ מְלֻּכָּדִּים,

מַרְאֵיהֶם כְּאוֹר הַנֹּגַהּ הַפּוֹגֵשׁ בְּמַאֲדִּים;

בְּהָאִיר קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ זִיו יַפְלִיאוּ הַוְּרָדִים;

עַד עַתָּה פָּנוּ לְצַעַר וְעַתָּה -לַמּוֹעֲדִים.

וַתִּשַּׁק אוֹתוֹ וַתִּכֶף צַוָּארָיו אֶל צַוָּארֶיהָּ

וַתַּגֵּשׁ אֶל פִּיו כַּיַּיִן אֶת שׁוֹשֶׁנֶת נְעוּרֶיהָ;

וַיַקְרִיבוּ הַשְּׁנַיִם מִשְּׁלֹשֶׁת גִּבּוֹרֶיהָ

וַיִפְנוּ אֶל בַּת הַשֶּׁמֶשׁ בְּבִרְכַּת מְשַׁחְרְרֶיהָ.

וְתָאֵר לָהֶם פָּנֶיהָ כְּמָאוֹר חַמָּה זוֹרַחַת

וַתִּשַּׁק אֶת מַצִּילֶיהָ כְּנוֹשֵׁק בְּנֵי מִשְׁפַּחַת

וְתוֹדֵם בְּלֵב וָנֶפֶשׁ וּבְצֶנַע וּבְנַחַת,

וְיָשִׁיבוּ לָהּ בְּנֹעַם כָּל אֶחָד אִמְרָה פִּקַּחַת. 

נשיקת האוהבים המתוארת כאן כמו נטולה מסרט הוליוודי. לאחר הכנעת המבצר מתבוססים בדמם אויבי הגיבורים, אַנְשֵׁי מִשְׁמַר הָעֹפֵל. המחסומים פרוצים, הדלתות 'גדועות'. הם רצים פנימה דרך מנהרה, חשוכה מן הסתם, ומגלים את נסטן-דרג'ן. נסטן-דרג'ן, 'בת השמש' מאירה. ספק היא, ספק השמש שבמרומים, מטילות אור על שערו ('המוּפָז') של טריאל. מפגשם זה כולו בסימן האור. הם מתחבקים, מַרְאֵיהֶם כְּאוֹר הַנֹּגַהּ הַפּוֹגֵשׁ בְּמַאֲדִּים וכמוהם כוורדים הללו שיופיים גדל שבעתיים עם קרני השמש. כדי להדגיש את מפגש האורות הזה טורח רוסתולי ומציין את לובן עורה של נסטן-דרג'ן, שהיא אף לְבָנָה מִפִּי הַפֶּתֶן. דימוי זה מעניין ביותר. המחבר בוחר דווקא את לועו של נחש הפתן כדי להזכיר, באופן מודע יותר או פחות, את הסכנה שציינו קודם. גם כאן בדיוק כמו בקטע שהובא מ'דפניס וכלואי' (ואפשר להזכיר בהקשר זה גם את 'רומיאו וג'ולייט' של שייקספיר), הנשיקה והרעל כרוכים זה בזה. הם נפגשים ואז נושקת נסטן-דרג'ן לטריאל, מכופפת את צווארו אליה, ומגישה פיה אל פיו, כאילו היה זה כוס של יין. 'שושנת נעוריה' מכנה רוסטולי את פיה של נסטן-דרג'ן כדי להזכיר את ראשוניותה של הנשיקה. יצירות ספרותיות רבות, לבטח מאותה התקופה, משוות בין כיבושה של האישה וכיבוש העיר המבוצרת. ההקבלה הזו מתאחדת כאן כשהמטאפורה הופכת למוחשית. הפריצה אל המצודה וכיבושה היא גם הגשמת אהבתם של טריאל ונסטן-דרג'ן. אל השניים קרבים עתה שני הגיבורים האחרים, חבריו של טריאל שסייעו לו להתאחד עם אהובתו. גם הם זוכים לנשיקה מ'בת השמש', 'המאירה להם פנים כחמה'. אך להבדיל מנשיקתה את טריאל, היא נושקת להם כאם וכאחות, מדגיש רוסתולי. נשיקת האוהבים של טריאל ונסטן-דרג'ן מודגשת באמצעות נשיקה אחרת המסתתרת בקטע המובא לעיל. אויביהם המומתים, אַנְשֵׁי מִשְׁמַר הָעֹפֵל, לֹא יָנִיעוּ שִׂפְתוֹתַיִם. הם לא ידברו עוד, הם לא ינשקו עוד כי המוות נח על שפתותיהם. 

הברית החדשה מספרת כי יהודה איש קריות הסגיר את ישו לחיילים הרומאים באמצעות נשיקה: "הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶשָׁקֵהוּ זֶה הוּא תִּפְשׂוֹּהוּ" (מתי 26:48). "מה ששובר את הלב כאן", כפי שציין קירקגור במחברותיו, הוא העובדה שדווקא "ישו, מורה האהבה, נבגד באמצעות נשיקה". נשיקה זו, בעיקר בשל הקונטקסט הדתי שלה, מצאה את דרכה ליצירות אמנות מפורסמות (דוגמת 'נשיקת יהודה איש קריות' של ג'וטו). יש האומרים כי נשיקתו של יהודה איש קריות היא מקורו של הביטוי 'נשיקת מוות'. אחרים קושרים זאת במנהג המיוחס למאפיה, כאשר מנשקים את הבוגד דווקא כדי לגזור את דינו, אך קשה להתעלם מהקשר לברית החדשה. הנשיקות הספרותיות (האמנותיות) המפורסמות הן כמעט תמיד נשיקות רומנטיות. גם כאן ב'עוטה עור הנמר' וגם כפי שראינו ביחס ל'דפניס וכלואי', כאשר יצירות ספרותיות מציינות כבר סוגי נשיקות אחרים נעשה הדבר כדי להבחינם מנשיקות האהבה הרומנטית. 

נשיקת שחמט 

נניח ששני מחשבי על שאינם מסוגלים לטעות משחקים שחמט זה מול זה. האם, ולו כצופים בלבד, נוכל לכנות זאת משחק? כמובן שלא. הבה נניח שבִּמקום אחד המחשבים יושב השחמטאי הטוב בתבל. האם נוכל לכנות זאת משחק? בוודאי. ולמה? בשל האפשרות לטעות. רוח המשחק, אותו דבר חמקמק ובלתי ניתן להגדרה, היא הקשורה ברוחה של הנשיקה כפי שניסינו להראות. הנשיקה כהבטחה שניתן להפֵרהּ. נשיקות ראשונות הן תמיד כאלה. נשיקה שבה מגישים את השפתיים ויודעים כי המימוש שלאחריה ודאי הוא, הופכת אותה למצוות אנשים מלומדה, למתיחת שרירים בלבד, לתפילה ללא כוונה. פון קמפלן לא הצליח לבנות את מכונת השחמט שלו. השחמטאי האומלל שלו, שנאלץ לבלות שעות בתוך המתקן, הפסיד לפעמים. דווקא הפסדיו הוכיחו את אנושיות רעיון המשחק. גם אם היה מצליח פון קמפלן לבנות רובוט של אהבה על כל מגוון הרגשות האנושיים, הוא לעולם לא יעניק נשיקה כשתי הנשיקות הספרותיות שהגשנו. נשיקות אלה אינן רק שרטוטים עדינים של הארוטיקה האנושית כי אם של הרוח האנושית בכלל. בימים אלה אנו רואים את כוחם ויתרונם של המדע והטכנולוגיה אך אל לנו לשכוח להסיר מדי פעם את הרעלה הדיגיטלית שהנחנו מרצון (ולעיתים מכפייה) על פנינו ולהיישיר מבט אל סודותינו שלעולם לא יפוענחו. 

ד"ר יניב חג'בי מלמד באוניברסיטת אמסטרדם במחלקה ליהדות, עברית וארמית, וחוקר בכיר ב־Analysis Cultural for School Amsterdam

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו