לציבור הישראלי כולו, כולל תושבי בני ברק, מגיעה מילה טובה. הוא הבין מהר מאוד את אתגר הקורונה, למרות שפרשנים, מומחים, שבהם חלק מעולם הרפואה, ושלל מובילי דעת קהל, הסבירו לו רק לפני כמה שבועות שהקורונה היא בסך הכל שפעת קלה, אולי אפילו המצאה ישראלית. ליתר דיוק, המצאה של ראש הממשלה שנועדה לסייע בהישרדות הפוליטית שלו, כי בינינו, 36 מנדטים בבחירות האחרונות זה לא באמת נחשב. גם דמוקרטיה בישראל היא עניין יחסי.
ובגלל שהציבור הישראלי, להוציא מקרים יוצאים מן הכלל, מגלה אחריות, הרי יש לומר לו את האמת בפנים דווקא עכשיו, כשמדברים - כמו במדינות רבות בעולם - על "אסטרטגיית היציאה" אחרי החג, מה שקצת מבלבל מיליונים בארץ, ומיליארדים בעולם. הכוונה היא כמובן ליציאה מהסגר והבידוד, ולא מהמשבר שרק התחיל. אנחנו עדיין בשיאו, אולי אפילו לא באמצעו, של משבר הקורונה, שימשיך ללוות אותנו עוד תקופה ארוכה. בקרן המטבע העולמית מחזירים אותנו ל־1929 כדי לעשות השוואות עם המצב הצפוי לנו מחר. ויש המדברים על תוכנית מרשל למחרת המשבר, עם סין בראש, במקום ארה"ב... אבל לא להיבהל. יהיה קשה, אבל נסבל.
עוד בנושא:
• הממשלה צפוייה לאשר את הרחבת הסגר – שיימשך עד שבת בערב; גם העוצר יוארך
• ישראל תשתתף בניסוי קליני בתרופה לקורונה
• ליל הסדר ההמוני היחיד בארץ - באישור
אנחנו עדיין לא שם. אנחנו עדיין בלי תרופה, בלי חיסון, אפילו בלי כמות מספקת של בדיקות (וזה חשוב). מצד שני, גם מותר להרגיע: מדברים על שובו של הנגיף בנובמבר; הוא יכול גם לחזור עדין יותר, עצבני פחות.
ובכלל, כשרואים את המספרים בישראל לעומת המספרים בעולם, מבינים כי המערכת בישראל מתפקדת והיא רחוקה מאוד מלקרוס, כפי שבאופן סנסציוני מנסים תמיד להציג. נקודתית ודאי שהיו ויהיו טעויות, ונצטרך תוך כדי תנועה להפיק לקחים, אבל מכאן ועד מסקנות של ועדת קורונה הבאה לחלק ציונים (כמובן ללא כל קשר פוליטי, ואנחנו מאמינים...) לאלה שהצילו חיים בזמן אמת - הדרך ארוכה. ישראל מקבלת ציון טוב מאוד מהעולם, גם אם צריך להיות זהירים. זהו משבר מתמשך, בינלאומי וחסר תקדים, ששום תסריטאי לא היה יכול להכין אותנו אליו. הדרך עוד ארוכה, וציונים נותנים בסוף.
אתגר הקורונה חשף אחדים מאיתנו במערומיהם, ואחרים התגלו כמבוגרים אחראים. "ביבי הפסיד בבחירות, אז הוא סגר את הכנסת, הורה לאזרחים להישאר בבתים ומוציא אילו צווי חירום שבא לו. לזה קוראים דיקטטורה", צייץ פרופ' יובל נח הררי ב־19 במארס. ציוץ כזה בעולם התקשורתי שלנו מן הסתם מזכה אותך בדקות שידור רבות וצילום יפה לצד איזה דגל שחור. אולי עדיף לחסוך מעצמנו את התואר הראוי לציוץ עצמו. בכל זאת, הררי מוכר ספרים. לעומתו, הסופר דויד גרוסמן והעיתונאי גדעון לוי, שעמדותיהם ידועות לכל ורחוקות מאוד מרבים מקוראינו, הבינו את גודל השעה ואת החשיבות של אחריות לאומית והקמתה של ממשלת אחדות. יחי ההבדל בין גרוסמן להררי.
משבר הקורונה ילווה אותנו עוד תקופה ממושכת, אבל מגיפות חולפות. יש כאלה, כמו שפעת הונג קונג (1968), שאפילו נשכחות למרות כמיליון המתים. ולכן כבר היום צריך גם לחשוב על היום שאחרי. אנחנו רוצים ממשלה ובטח לא רוצים בחירות (לא להאמין שהצביעו בפריימריז הדמוקרטי במדינת ויסקונסין), אבל לא בכל מחיר. אם 61 אתמול היו רוב בכנסת - כולל הרשימה המשותפת הלא־ציונית - אז לא ניתן לרוב הימני היום בציבור ובקואליציה המתגבשת, לוותר על הריבונות על הבקעה ובהתיישבות ביהודה ושומרון - וגם לא על הפרת האיזון בין הרשויות לטובת השופטת. את המלחמה הזו מנהל הימין גם עבור גנץ. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו