"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מה נשתנה אצלם

רוני מילוא לא היה מתנגד לשמש שר הבריאות בימים אלה • משלמה בניזרי ביקשו עזרה גם מהכלא • בייגה שוחט מתגעגע לימים שחוקי המשחק הפוליטי היו ברורים • ערב פסח: חברי הכנסת שעזבו את המשכן נזכרים בטראומות ובהישגים • ומסכימים: היה כיף אך טוב שנגמר

,עודכן
כנסת ישראל // צילום: אורן בן חקון // כנסת ישראל

מאה ועשרים הנבחרים שלנו הם פעמים רבות מושא לקנאה. רכב, פנסיה, גזירות שלא נוגעות אליהם, לו"ז מלא פגרה - נדמה לנו שהם חיים בטופ.

האומנם? במסכת הוריות בתלמוד מופיע סיפור על שני חכמים שקיבלו מרבן גמליאל תפקיד של כוח ושליטה. שמחו והתרגשו - עד שנכנסו לתפקיד והבינו שזה מורכב. "כי מדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!" אמר להם רבן גמליאל והפך את הקערה - ואת הסדר.

לקראת חג החירות יצאתי לבדוק אצל ח"כים ושרים לשעבר האם תקופת כהונתם היתה דומה לשעבוד והאם כיום הם בני חורין; איזו טראומה הותירו בהם שנות השירות והאם הם מתגעגעים לכנסת. המסקנות - כמו השלטון - אינן חד־משמעיות.

רוני מילוא, הליכוד, מפלגת המרכז

"לא הייתי חופשי, אך כן מאושר"

פז"ם:חבר בכנסות ה־9, 10, 11, 12, 13, 15 מטעם מפלגת הליכוד ובהמשך מטעם מפלגת המרכז.

"הייתי בשמונה תפקידים מיניסטריאליים, הקמתי את המשרד לאיכות הסביבה, מוניתי לשר לביטחון הפנים כשעוד קראו לזה שר המשטרה, הייתי שר העבודה והרווחה, שר הבריאות, השר לשיתוף פעולה אזורי. הייתי גם בכמה ממשלות: גם בממשלתו של אריאל שרון. גם בממשלה של שמיר, שבה הייתי יו"ר סיעת הליכוד ב־77'. עבדתי קרוב עם בגין ושמיר והרגשתי טוב מאוד".

צילום: יוסי זליגר

שעבוד:"בשום פנים ואופן. הייתי מאושר".

חירות:"אלה תפקידים שמחייבים נראות ציבורית, ולכן אי אפשר להיות לגמרי בן חורין, אבל אני לא יכול להגיד לך שלא נהניתי".

חזרה לחיים הפוליטיים:"יש לא מעט פניות אלי של אנשים שאומרים שחבל שעזבתי. גם אחרי סיום הכהונה שלי בראשות עיריית תל אביב־יפו, עד היום. אלה מחמאות נחמדות, אבל אני לא חושב שהן נאמרות מפני שהייתי כל כך טוב אלא מכיוון שהמכהנים כיום לא כל כך טובים. לא באמת מדגדג לי לחזור כי הייתי יכול לחזור אם הייתי רוצה. זה לא הלהיב אותי. בשורה התחתונה תפקיד ציבורי הוא כפוי טובה.

"היום הייתי חוזר לתפקיד השר לביטחון הפנים, תפקיד שאהבתי מאוד. אולי היום עם הקורונה הייתי חוזר גם להיות שר הבריאות. אלה אתגרים גדולים וחשובים בימינו".

מירב בן־ארי, כולנו

"הכנסת ויתרה על האידיאולוגיה, טוב שאני לא שם"

פז"ם:הכנסת ה־20, 2019-2015.



שעבוד:"בדיעבד אני יודעת שהייתי משועבדת. כשהייתי בפנים הרגשתי שזאת עבודה ולא הלכתי בתחושה שאני עבד של המערכת, עכשיו כשאני עושה זום־אאוט אני מבינה שזה לא נורמלי".

צילום:טל עבודי

בן־ארי היא ח"כית משוחררת טרייה יחסית. היא שובצה במקום השישי על פי החלטת היו"ר כחלון, שלאחר מכן החליט לשבץ אותה במקום לא ריאלי - החלטה שהתגלתה כחסרת משקל ממילא. "העברתי 14 חוקים בקריאה שלישית, בדרך כלל זה לוקח לאנשים עשר שנים. נבחרתי חמש פעמים לח"כית הכי חברתית, וזה מפצה על העבדות, להגיע להישגים שמשנים לציבור את החיים. שעות־לא־שעות, סופי שבוע, חגים, אפילו אחרי חופשת הלידה אין גבולות, ובחופשות את אף פעם לא בחופש.

"הכסף שמרוויחים כחבר כנסת לא מפצה על העבודה הקשה, כי עושים הרבה יותר כסף בחוץ ועובדים פחות. מי שבוחר להיות פוליטיקאי ולשרת בכנסת לא עושה את זה בגלל הכסף. אני גם רוצה להזכיר לך שרוב חברי הכנסת - אני לא דוגמה כי לא הרווחתי הרבה - הרוויחו הרבה יותר בחיים האזרחיים לפני שהם נבחרו".

חירות:"כיום אני משמשת יועצת למגזר השלישי ומרצה באקדמיה. אני בת חורין לגמרי, עובדת ומפרנסת ומגדלת ילדה, אבל אין מה להשוות עם העבדות של הכנסת. יצאתי מהשעבוד ההוא. זה לא רק פיזי, זה גם מנטלי. בכנסת הכל צריך להיות מחושב, כך שאת לא יכולה להגיד כל דבר שעולה לך לראש, וזה לא קל".

מחשבות על חזרה לחיים הפוליטיים:"בשבוע שעבר מלאו חמש שנים לכניסתי לכנסת וזה לא חסר לי. אני לא רואה חדשות מלבד המהדורה של שמונה בערב. אני הרבה בטוויטר כי אני אוהבת לקרוא ולהתעדכן, כי זה גם מה שאני עושה - מלמדת פוליטיקה מעשית במכללות - אבל כרגע לא. אני חושבת אולי לחזור בעתיד אבל לא כי אני מתגעגעת, אלא כי זאת פלטפורמה מצוינת לעשות שינויים.

"אני רואה את הכנסת עכשיו ומה שקורה שם זה נורא. ההתנהלות התקועה של להצביע ולהתפזר, הוויתור על אידיאולוגיה. טוב שאני לא שם. הציעו לי כמה פעמים בשנה האחרונה לחזור. לא מגלה מי אבל הציעו. זה כמו זוגיות - הייתי רוצה שנישאר חברים".

הרב שלמה בניזרי, ש"ס

"עד היום מבקשים ממני לחזור"

פז"ם:כ־15 שנים, 2008-1992, שר הבריאות ושר העבודה והרווחה.

שעבוד: "הייתי בן 31 כשנבחרתי. למדתי לרבנות ושלפו אותי מהישיבה לכנסת. הפעם הקודמת שהייתי בה זה היה בטיול שנתי של כיתה ה'", הוא אומר בחיוך. "מהר מאוד הבנתי שזו עבדות. הרושם שנוצר אצל אנשים הוא שהעבודה מתחילה ונגמרת במליאה אבל זה רק השואו. העבודה היא בוועדות ואחר כך בבית. כל העולם פונה אלי, אני כתובת עד היום".

צילום: מרים צחי

כשבניזרי מדבר על חירות יש לו קריטריונים ברורים להשוואה: "גם כשישבתי במעשיהו אנשים היו מבקשים ממני שאעזור, הייתי מש"ק הת"ש של הכלא: אחד ביקש שאדבר עם אשתו ואבקש ממנה לקבל אותו בחזרה כי הוא השתנה; לאחר היתה בעיה עם משרד השיכון והוא ביקש ממני שארים טלפון לשר אריאל אטיאס כדי שהוא יקבל דירה, ולשלישי היתה בעיה עם חינוך הילדים. זה לא כמו הסלבריטאים של היום בכלא, אני לא הייתי באגף מיוחד. העברתי 900 שיעורי תורה. נשארתי עממי עם כולם.

"לפני זה הייתי חוזר הביתה בערב ולאחר מכן יצאתי להרצאות של החזרה בתשובה. כשאתה עושה מה שאתה אוהב אתה שמח".

חירות:"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. אני יודע להעריך היום שהייה בבית עם אשתי והילדים. זה בונוס".

חזרה לחיים הפוליטיים:"אני לא יכול, היה לי קלון. אבל עד היום הציבור מבקש שאשוב".

רן כהן, מרצ

"אני הכי גאה בחוק הדיור הציבורי"

פז"ם:ח"כ במפלגות רצ ומרצ בשנים 1984-2009, שר התעשייה והמסחר, סגן שר הבינוי והשיכון.

שעבוד:"זה לא שעבוד, הייתי איש ציבור בכל נשמתי וליבי כדי לשרת את הציבור. לא יצאתי לחופשי, פשוט הרגשתי, אחרי 25 שנה, שסיימתי את תפקידי".

חירות:"חושים לפוליטיקה היו לי מאז ילדותי בבגדד. הבנתי שאם אנשים לא היו לוקחים את גורלם בידיהם לא היתה קמה כאן מדינה. בזכות אנשים עם כוח הוברחתי הנה, עוד בילדותי, לכן מצאתי עצמי מגויס כאן. בגיל 10 יצאתי לבד מעיראק לארץ דרך איראן. הבנתי שכדי שהעם והמדינה שלנו ינועו לכיוונים טובים ונכונים צריך שאנשים ירימו את המשא הזה על הכתפיים. כמו שעשיתי בצבא ונכנסתי תחת האלונקה, כך הלכתי לפוליטיקה.

צילום: יוסי זליגר

"אני הכי גאה בחוק הדיור הציבורי. העובדה שיותר מ־65 אלף משפחות קנו את הדירות שלהן מאוד מרגשת אותי, עד היום. אני מרגיש שכל משפחה שקנתה דירה בזכות החוק הזה מבחינתי כאילו נתתי לה מולדת. אני שמח גם על חוק שכר המינימום הראשון. לפני החוק לא היה שכר מינימום, אפשר היה להעסיק עובד ולזרוק אותו לרחוב ב־5 שקלים, כי הממשלה של העבודה והליכוד יחד התנגדה. גם חוק זכויות החולה, שקופות החולים ומשרד הבריאות התנגדו לו, אפשר לראות היום שזה חוק שמנהל את כל בתי החולים בישראל. ואחרון הוא חוק הריסת האנדרטאות לרוצחים, ביניהן האנדרטה שבנו לזכר ברוך גולדשטיין בכניסה לקריית ארבע. הגיע אלי מידע שאנשי כהנא מעבירים שם סמינרים".

חזרה לחיים הפוליטיים:"לא. אבל כשאני צופה בדברים שגורמים לי להתפלץ, אני חושב מה הייתי עושה אם הייתי שם. אבל יש לי שם נציגים אחרים: מי שהיתה עוזרת שלי, תמר זנדברג. אני גם מאוד מאמין ביאיר גולן".

אברהם (בייגה) שוחט, העבודה

"יש ח"כים טובים, אבל המערכת מתנהלת גרוע"

פז"ם:18 שנה, 1988-2006, ח"כ ופעמיים שר האוצר. "אני ח"כ עוד מהימים שבהם מפלגת העבודה היתה המערך".

שעבוד:"לא הייתי משועבד לרגע אחד, נהניתי מכל דקה. שירתי את המדינה כראש העיר ערד ואז הגעתי לכנסת. העבודה הציבורית לא פגעה בחיים המשפחתיים שלי ולא בחיי החברה. הטראומה הכי גדולה היתה רצח רבין כמובן. חוץ מזה היו מאבקים כשהייתי שר האוצר, היו ימים קשים של שביתות רופאים ומורים ואתגרים עם קליטת עולים מבריה"מ".

צילום: קוקו

חירות: "פרשתי מרצוני בגיל 70 כי הרגשתי שרמת חברי הכנסת יורדת וחשתי מיצוי. הייתי בן חורין כי הייתי נאמן לערכי המפלגה. תראי את המפלגה שלי היום: אני בא ממפלגה שבשנת 92' היו לה 44 מנדטים וכיום יש לה 3 חברים. הסיבה שהייתי בן חורין היא שכמו היום, היו לי עמדות פוליטיות ברורות. האמנתי שאם אני פועל בתוך מפלגה אני פועל בהתאם לעקרונות שלה. זאת המשמעות של להיות בן חורין אמיתי".

חזרה לחיים הפוליטיים:"כשאני רואה מה קורה היום, אני עוד יותר שמח שלא נשארתי. קרה משהו לחברה הישראלית ולפוליטיקה, יש הרבה מפלגות שלא מנהלות חיים דמוקרטיים, קמים מנהיגים שלוקחים איתם חברי כנסת אחרים וקובעים את כללי המשחק. במפלגת המערך־העבודה לדורותיה היו חיים מפלגתיים אינטנסיביים, היו חברויות והיו יריבויות, אבל היו כללי משחק ברורים.

"גם היום יש ח"כים טובים, אבל כל המערכת מתנהלת גרוע ואני כואב את הדברים. אני עושה דברים ציבוריים בהתנדבות ואני עובד בדירקטוריונים וייעוץ כלכלי. בשוליים מפעם לפעם מתערב בדברים הפוליטיים. המון אנשים פונים אלי עדיין, בהרבה חיבה. לא מבקשים דברים אישיים אבל חולקים געגועים לתקופה ולעבר". √

ינון מגל, הבית היהודי

"הכנסת היתה רכבת הרים עם כיף וכוח, אבל היום קל לי"

פז"ם:"בקושי תשעה חודשים מסוקרים היטב, במהלך הכנסת ה־20". מגל שימש יו"ר הסיעה וחבר בשש ועדות שונות.

שעבוד:"כשאתה ח"כ אתה לא יכול באמת להגיד מה שבא לך", מסביר העיתונאי הוותיק, שמגיש כיום בערוץ 20 וברדיו 103. "הרגשתי משועבד כי בסוף אתה חבר במפלגה, חייל של יו"ר המפלגה ואתה צריך להיות נאמן לדרך. אין לך לגיטימציה להגיד כל מחשבה עצמאית שיש לך או לצייץ אותה. יש עניין שכשאתה נהיה משועבד לציבור, אתה צריך לספק את הרצון של שלוחיך.

צילום: יהושע יוסף

אתה הופך להיות שליח כי אתה עובד של הציבור. אתה לא יכול לסטות מהדרך שהוא מטווה לך. אני זוכר שהבנתי שככל שתהיה יותר קיצוני ויותר חד־משמעי ובלתי מתפשר, ככה תקבל יותר לייקים. זה גורם לשיח מקצין, פחות מכיל, פחות מעלה סימני שאלה".

חירות: "בחיים האזרחיים אני עדיין שליח ציבור לכן אני לא בן חורין לחלוטין, אבל יש מצבים שבהם אני חושב משהו ועומד על דעתי, גם אם היא לא פופולרית.

"לדוגמה, היתה גננת שנכנסה להיסטריה מאיזה בלון בשמיים וביקרתי אותה על ההיסטריה שלה. קיבלתי ביקורת גם מימין ומתושבי הדרום. אמרתי לעצמי: 'איזה מזל שאני לא ח"כ, אם הייתי ח"כ לא הייתי יכול לצייץ כזה דבר'. היום אם אני מאמין שחינוך צריך להיות בלי היסטריה, אני לא צריך לפחד מזה שבקונצנזוס אסור לפתוח פסיק נגד תושבי הדרום. זאת דעתי ואני אומר אותה ואני מוכן לשלם את המחירים כי אני בן חורין".

אתה מתגעגע לכנסת?"כן, זה היה נחמד. רכבת הרים עם כיף וכוח. אבל אני גם שמח שיש לי היום יותר חופש. הציעו לי לחזור מכמה מפלגות. נפתלי בנט מציע לי לחזור בכל מערכת בחירות, אבל החלטתי שלא. אולי בעתיד. למה לא? לא התאים לי. אני מרוויח יותר ועובד פחות, זה יותר קל".

ד"ר עליזה לביא, יש עתיד

"הח"כים לשעבר משמשים תחליף לכנסת הנוכחית"

פז"ם:שש שנים ורבע, בכנסות 19 ו־20.

את מתגעגעת לכנסת?"כיום אני יו"ר מרכז הרצל בירושלים", מספרת לביא, "זה מטעם יש עתיד, אך הגעגוע לכנסת ניכר". היא מונה ומתגאה בחוקים שהעבירה כמו אמא שמראה תמונות של הילדים. "כבר לא הייתי חלק מהרשימה האחרונה. למה? זאת החלטה של יאיר לפיד. כמו שהוא הזמין אותי למסע הפוליטי ככה זה נגמר. אני מודה לו על ההזמנה ויש לי הרבה הכרת הטוב אליו, לא היה סיכוי להעביר את החוקים האלה של דת ומדינה בשום מפלגה אחרת".

צילום: יוסי זליגר

שעבוד: "לא חשתי שעבוד, חשתי שליחות. עבדתי כמו משוגעת, ידעתי שהזמן קצוב. הייתי חרוצה, אין הרבה ח"כים שעשו את זה מספסלי האופוזיציה. העברתי את חוק לידה שקטה, כך שכיום אישה הרה משבוע 22 שמאבדת את התינוק שלה מקבלת כל מה שמגיע ליולדת. אין שבוע שאני לא מקבלת מכתב תודה ממשפחות שחוות את זה, וזה חוצה מגזרים - ערבים, יהודים, נשים, גברים. פעם בחודש אני מקבלת תמונה של תינוק שנולד בזכות החיבוק הזה שהמדינה מעניקה לאימהות. נרתמתי לסייע לחברות של חללי צה"ל, בזכותי הפקודה שונתה החל מאיך להודיע להן, דרך הזכאות שלהן ל'שבעה' ולאזכרות, שאינן יורדות ממניין ימי החופשה".

חירות:"הכנסת שבה פעלתי היא מקום נהדר. גיליתי שיש הרבה דברים שאפשר לתקן רק מהחברה, להציף נושאים. צריך לקצוב כהונת ח"כ וראש ממשלה ל־8 עד 10 שנים, אני מרגישה שחלק גדול מהפעילות שלי נקטע, לא סיימתי. אני משתדלת להמשיך אותה במקום שלי היום. פונים אלי כל הזמן לעזרה, אני אומרת להם, 'אתם יודעים שאני כבר לא ח"כית' אבל הם עונים, 'בכל זאת את יודעת מה צריך לעשות'. אין כנסת מתפקדת ואנחנו, הח"כים לשעבר, משמשים כתובת חלופית".

טלב א־סאנע, מד"ע, רע"ם־תע"ל

"אחרי רצח רבין היינו מאוחדים"

פז"ם:1992-2013.

חירות:יש כאלה שהחופש מביא אותם לפעול מאחורי הקלעים כדי להקים את הדור הבא של המפלגות בפוליטיקה, וגם כדי להמשיך להשפיע. א־סאנע הוא מחלוצי הייצוג הפלשתיני במשכן ומסוללי הדרך להצלחת הרשימה המשותפת. "התחלתי בגיל 30 כנציג של המגזר הבדואי בנגב. לא תפסתי את הבדואיות כזהות, אלא כאורח חיים ולכן פעלתי בתור ערבי־פלשתיני וגם תרמתי לשינוי בתודעה בקרב החברה הבדואית. אז היתה מדיניות הפרד ומשול. אני אמרתי ש'הבדואים הם "האבא של האבא" של הערבים'. היום אני בן חורין, אני מחויב רק לרעיונות ולעצמי".

שעבוד:"לא הייתי מגדיר את זה כשעבוד אלא כמחויבות. החברה שלי ציפתה ממני ובאתי כדי לתת. לכן אם היו מתקשרים באחת־שתיים בלילה תמיד עניתי לטלפון, זה בא על חשבון המשפחה והילדים. הם גדלו ואני לא הרגשתי כשזה קרה כי הייתי עמוק בכנסת, כמו חור שחור ששאב את כל כוחותיי. ובכל זאת ניסיתי גם לפרוץ ולהגיע לחברה הישראלית. כשנחטף נחשון וקסמן ניסיתי לתווך בין חמאס לבין ישראל - ולהביא לשחרורו למרות שאני פלשתיני ואני נגד שירות צבאי. עשיתי את אוסלו, את ההכרה ב־13 יישובים בנגב שלא היו מוכרים וגם יישובים בצפון שלא היו מוכרים, ביטול האפליה בחוק קצבאות ילדים, ביטול בחוק של מס רכוש זה בזכותנו. ההתנתקות בעזה בזכותנו כי לא היה רוב לשרון".

טראומה:"רצח רבין. חשתי שאיבדנו מוביל ומנהיג. אגב, זאת היתה נקודת מפנה עבורי כי היה זה רגע של לכידות עם החברה הישראלית, הרגשתי שאנחנו מאוחדים".

חזרה לחיים הפוליטיים:"עזבתי את הכנסת כי הרגשתי שמיציתי, אחרי 21 שנים. אני מצטער שלא הצלחנו לנפץ את תקרת הזכוכית ולהגיע למצב אמיתי של שותפות.

כשאני רואה היום את המפלגות הערביות כואב לי הלב. זה פוטנציאל מפוספס כי אנחנו מחוץ למעגל ההשפעה, הם שחקנים שיושבים על הספסל ואין סיכוי שיקראו להם להחליף. אני מאמין שבבחירות הבאות צריך לעשות חשיבה מחדש כי הבדלנות היא לא חיובית. אם ב־15 מנדטים אתה לא שותף, אם הכוח הענק של הערבים לא בא לידי ביטוי, סימן שצריך להשתלב מראש במפלגה שהיא מעורבת.

"ניסיתי להקים מפלגה ערבית־יהודית עם אברום בורג, וזה לא הלך, אולי כי לא היו לנו מספיק זמן ומספיק כסף. לקראת הבחירות הבאות אנחנו נחיה את זה, אבל אני לא מעוניין להיות בחזית. את שלי בקדמת הבמה כבר עשיתי. ההצלחה שלי תהיה הצלחת הרעיון".

אנסטסיה מיכאלי, ישראל ביתנו

"במפלגה התפתחה פרנויה"

פז"ם:הכנסת ה־18, 2009-2013. פרשה מרצונה טרם שיבוץ מחדש על ידי היו"ר אביגדור ליברמן.

שעבוד:""אני שמחה שהייתי בכנסת כי היא הכירה לי את המצרים שבתוכי. מקום שלא הייתי רוצה להיות בו אבל שלמדתי ממנו הרבה ובזכותו חוקקתי את חוק השאלת ספרי לימוד שחוסך אלפי שקלים לכל בית, שאני התחלתי את תהליך החקיקה שלו, וחוקים נוספים".

מיכאלי היתה מגישה בערוץ הטלוויזיה הישראלי־רוסי כשאביגדור ליברמן הציע לה מקום ריאלי ברשימה: "השפה העברית אינה שפת אמי ובכנסת פתאום הכל היה גם בשפה משפטית. היה לי פחד רטורי כי בכנסת אף אחד לא הקשיב. פחדתי להביע דעה". בענווה מספרת אנסטסיה כיצד היתה מקבלת כ־1,000 מכתבים ביום ולמדה להבין "שאני לא מבינה בהכל. שמתי לי גבולות איפה אני לא עונה. הרבה ובזכותו עזרתי לחוקק טוב למען משפחות ישראל".

טראומה:"כשאת מגיעה למקומות עבודה חדשים והשיחה לא מתחילה במה את יודעת אלא בלתת דין וחשבון על ההתנהלות של ליברמן. אני נושאת את הטראומות של השעבוד עד היום. כולם חושבים שהם מבינים בפוליטיקה, אך למעשה כל עוד לא חווית זאת על בשרך את לא באמת יודעת מה זה אומר. אני לא מעיזה לטעון טענות, אלא משאירה במישור המחשבתי ולא אומרת בפומבי, כי יש לי אחריות. גם בין החברים, בעבר, לא הכנסתי אף אחד הביתה במשך שנתיים בשביל שקט נפשי. לא דיברתי עם אנשים כי במפלגה שהייתי בה התפתח סוג של פרנויה מי עוקב אחריי ומי מקשיב לי".

מיכאלי מספרת על מתיחה שנעשתה לה בתוכנית "צינור לילה", שבה התקשר אליה חקיין והיא חשבה שהוא שמעון פרס. מיכאלי שמרה על קור רוח, אך ניכר כי האפיזודה הוציאה לה את שאריות החשק לחיים הציבוריים.

חירות:נדמה כי הקריירה הציבורית של אנסטסיה רודפת אחריה עד היום. "אני מקבלת פניות רבות מאנשים שנתקלים בבעיות ויודעים שלח"כית לשעבר יש קשרים. לפעמים הם באמת זקוקים לעזרה, ואני אכן עושה כמיטב יכולתי. לפעמים אנשים גם רוצים לנפנף בקשרים שלהם, שהם מכירים ח"כית לשעבר. למרות הקמפיינים של המפלגה שסותרים את אורח החיים המתחזק שאני חיה כיום, אני נשארתי נאמנה אליה. ב'ישראל ביתנו' הכרתי אנשים מופלאים ורכשתי ניסיון, ואני לא יורקת לבאר ששתיתי ממנה".

חזרה לחיים הפוליטיים:"קיבלתי הצעות בעבר לשוב לחיים הציבוריים, הצעות עבודה שהשתלמו ברמה השכלית והכלכלית, אך השתמשתי בניסיון הפוליטי שלי וסירבתי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר