70 שנים אחרי

חיל הספר נלחם במכת המסתננים

בישיבת ממשלה שהתקיימה השבוע לפני 70 שנה הוחלט להוציא את "חיל הספר" מאחריותו של צה"ל ולהכפיף אותו למשטרה. החיל, שהוקם באוקטובר 1949, נועד לתת מענה לעובדה שבתום מלחמת העצמאות נותרו הגבולות בין ישראל לשכנותיה הערביות, באורך מאות ק"מ, לא מסומנים - ובעצם פרוצים.

תפקודו של חיל הספר נתקל בקשיים רבים, בעיקר בשל רמת כוח האדם הנמוכה. כדי להעלות את קרנו של החיל גובשה חבילת תנאים מיוחדים למצטרפים אליו, וכחלק מהניסיון לגבש "גאוות יחידה" צוידו חייליו גם בכובע שעם אטרקטיבי.

עם זאת, כחצי שנה לאחר הקמת חיל הספר, כשמסתננים הגיעו כבר ללב הארץ ושדדו בגבעתיים, ברמת גן בחולון ועוד, קבע ראש הממשלה דוד בן־גוריון, ש"יש להעביר את החיל תחת אחריות המשטרה, המורגלת במשימות שיטור ובעלת הניסיון הנדרש".

אחת הבעיות הגדולות סביב פעילות החיל היתה ההגדרה מיהו מסתנן, שכן התברר שחלק גדול מההסתננויות היו מצד פליטים ערבים לא אלימים שביקשו לחזור לבתיהם, או כאלה שבאו לאסוף את יבול אדמתם או לאתר רכוש שנותר להם מאחור. בתום דיונים התקבלה דעתו של אלוף פיקוד הדרום, משה דיין, שאמר כי "למרות הבעיה המוסרית - אם ייתנו לפליטים, לרועים ולקוצרים לעבור את הגבולות - הרי מחר אין גבולות למדינת ישראל".

חיל הספר פעל ללא לאות, אולם ההסתננויות הפכו אלימות יותר ויותר, עשרות ישראלים נהרגו, רבים נפצעו, וגניבות ציוד ובקר הפכו לאירועים יומיומיים ביישובי הספר.

באוגוסט 1953 הוקמה יחידת הקומנדו 101, שפתחה בסדרת פעולות תגמול שנמשכו גם עם מיזוגה לגדוד 890 של הצנחנים. גדוד זה השתתף ברבות מפעולות ההרתעה והתגמול של צה"ל, שננקטו בעקבות פעולות טרור נגד תושבי ישראל.

200 מקומות עבודה חדשים בירושלים מיום הקמת המדינה

התעשייה פורחת בעיר הבירה של ישראל הצעירה: עם פתיחת "החברה הירושלמית לתעשיית סיגריות בע"מ", השבוע לפני 70 שנים, חצתה ירושלים את סף 200 בתי המלאכה ובתי החרושת החדשים שנפתחו בעיר מאז הקמת המדינה.

המפעל הירושלמי לסיגריות היה יוזמה תעשייתית של מונטי (מרדכי) גרין, אחד מאלופי צה"ל במלחמת העצמאות, בן למשפחת תעשיינים אנגלית בעלת מפעלי טבק בהודו ובקנדה.

בית החרושת התמקם בבניין הדואר הטורקי הישן ששכן, עד להריסתו, בקטע הרחוב שבין שער יפו לבניין עיריית ירושלים של היום.

בטקס הפתיחה החגיגי של המקום, שנערך ב־9 באפריל 1950, העלה ראש עיריית ירושלים, דניאל אוסטר, על נס את "היוזמה הפרטית של משפחת גרין, שתביא להמוני בית ישראל את ריחה וטעמה המיוחד של הסיגריה הירושלמית". אם תרצו, גם סוג של אוויר הרים, אבל לא צלול כיין.

באפריל 1950 פעלו בירושלים חמישה בתי חרושת גדולים ובעלי שם, שהעסיקו כל אחד יותר מ־100 פועלים: פרומין (לאפיית ביסקוויטים), פרידמן (לייצור פתיליות, תנורי חימום ופרימוסים), דונג־אור (גפרורים), מכורש־מזרחי (חלונות) ושמעונוביץ (מצות).

זאת בנוסף לכ־120 מקומות העבודה הקטנים יותר שפעלו בעיר מלפני הקמת המדינה, ובכל אחד מהם הועסק מספר מצומצם של פועלים בתחומי הדפוס, הנגרות, ייצור חומרים לבנייה, פחחות, פרזול מתכות ועוד. אליהם, כאמור, הצטרפו מאז מאי 1948 200 בתי המלאכה והחרושת החדשים.

בחברת הסיגריות הירושלמית הועסקו בשלב הראשון 30 פועלים, והוא ייצרה כמה סוגי סיגריות, שלכל אחד מהם העניקה שם מותג לפי מקום אחר בארץ (קסטל, ארבל וכולי). כל אלה עברו לרשות חברת דובק, כשרכשה את בית החרושת הירושלמי ב־1956.

נשמע מוכר? הצפות בנחל איילון

השבוע לפני 70 שנים הציג ראש עיריית תל אביב־יפו, ישראל רוקח, את תוכניות העירייה לשנת הכספים הקרובה. "השנה העלינו את תקציב העירייה לשישה וחצי מיליון לירות", ציין רוקח במסיבת עיתונאים, "הריני להצהיר כאן שהעניין הראשון בו נטפל השנה יהיה מתן פתרון ייסודי לבעיית ואדי מוצררה (לימים, נחל איילון; ד"ס)".

הכוונה היתה לשכונות ששכנו משני צידי הוואדי, דוגמת התקווה, מונטיפיורי, הארגזים ועזרא. שכונות אלה הוקמו ברובן בשנות ה־30 כצבר של מבנים נמוכי קומה, והתרחבו במהלך השנים. ואדי מוצררה עלה על גדותיו כמעט בכל חורף והציף את שכונות הדרום - לעיתים עד לגובה שני מטרים ויותר. עובדה זו הצריכה חילוץ המוני אנשים, שחייהם עמדו בסכנה.

בעיית ההצפות של שכונות דרום תל אביב לא נפתרה גם בשנים שאחרי הצהרתו החגיגית של רוקח. ועדה בהשתתפות מומחים מהארץ ומחו"ל קבעה ש"הפתרון לבעיית ואדי מוצררה הוא הטיית אפיק הוואדי מערבה, כך שמימיו יישפכו לים התיכון". אולם התוכנית נדחתה בשל התקציב הגדול שנדרש לביצועה, ובמקומה הושקעו לאורך השנים כספים בפתרונות מקומיים לאורך הנחל. הצפת השכונות פסקה, אם כי פעם בשש שנים, בממוצע, עולה שוב הנחל על גדותיו - ומציף את נתיבי איילון.

בן־גוריון מחליף חתימות עם ילד לא יהודי מארה"ב

מזכיר הממשלה, זאב שרף, סיפר לעיתונאים, השבוע לפני 70 שנה, ש"ראש הממשלה, מר דוד בן־גוריון, מקבל מדי יום מעל ל־200 מכתבים, בשלל נושאים ורעיונות, מהצעה לשיטה דיפלומטית שתמנע מלחמות בעולם ועד לפטנטים שישנו את פני הגלובוס, וזאת בנוסף למכתבי תלונות ו'בקשות לפרוטקציה'".

מזכיר הממשלה הציג לעיתונאים כמה מכתבים יוצאי דופן, דוגמת זה שנשלח מאמריקה על ידי ילד לא יהודי בן 10, שהציע לבן־גוריון לבצע "חילופי אוטוגרפים" - וצירף למכתב את חתימתו בכתב יד ילדותי. "ראש הממשלה, שעונה באופן אישי לחלק מהמכתבים, מיהר ושלח לילד באמריקה את חתימתו שלו", סיפר המזכיר שרף.

הקלה במס לבושם: "לא לוקסוס בחום הישראלי"

יו"ר איגוד יצרני התמרוקים בישראל, א.מצגר, נפגש השבוע לפני 70 שנה עם ראש אגף "מס מותרות" במשרד האוצר, לדיון בבקשתו לביטול המס על מוצרי קולון ובושם.

"במדינה חמה כמו שלנו, כשהאזרח מזיע מחום - אין לראות במוצרי בישום כלוקסוס, אלא כמוצר היגייני הכרחי", אמר מצגר. משרד האוצר נענה לבקשה, החריג את מוצרי הקולון תוצרת הארץ מחובת מס מותרות, והסתפק בגביית מס על רכיב הכוהל שיועד לייצור התמרוקים.

הגיש מועמדות למשרת תליין: "יש לי ניסיון רב"

אדם שביקש להישאר בעילום שם הציע עצמו באפריל 1950 למשרת התליין של מדינת ישראל. באותם ימים שהו בבתי הסוהר בארץ חמישה נידונים למוות, אולם עונשם לא הוצא לפועל שכן הכנסת עדיין לא הכריעה בשאלה עקרונית זאת.

האיש שהגיש את הבקשה ציין כי הוא "בעל מקצוע מנוסה", שמאחוריו 87 תליות ש"בוצעו ללא דופי" באחת המושבות הבריטיות.

הנעלמים / עסקים שהיו

פוטו שכונתי

בית עסק שבו רכשנו מצלמה וגם פילם (סרט צילום), שהספיק ל־36 תמונות בלבד בכל מחזור. בתום הצילומים היה צריך להוציא את הפילם מהמצלמה - בזהירות, פן ייחשף לאור וייהרס - ובפוטו הדפיסו עבורנו את התמונות בשחור־לבן (ובהמשך גם בצבע) - תהליך שארך כולו כשבוע, בממוצע. בפוטו גם קנינו אלבומים ו"פינות" - מדבקות קטנות שהצמידו את התמונה אל דפי האלבום. היום, כשלכל סלולרי יש מצלמה דיגיטלית עם מיליוני פיקסל, הפוטו השכונתי הפך כבר מיותר.

הצרכנייה / פריטים מאז

שובר סוכר

כלי עבודה שהיה בשימוש בזמנים שבהם הסוכר סופק בצורת חרוטים קשיחים במשקל רבע ק"ג או חצי ק"ג. את החרוט היו מניחים על הציר המשונן, כדי שלא יזוז, ושוברים ממנו חתיכות בעזרת הגליוטינה. לאחר מכן היו שופכים את שברי חתיכות הסוכר לתוך מכתש שהיה עשוי אבן או נחושת, וכותשים בעזרת העלי עד שהסוכר הפך דק. את האבקה היו מאחסנים לשימוש בשקית מנייר.

חוגגים פסח בקיבוצים

150 הקיבוצים בישראל חגגו ב־1950 סדר פסח, על פי הגדה שכל קיבוץ הפיק לעצמו. בהגדה הקיבוצית שובצו, בנוסף לחלקים מההגדה המסורתית, גם קטעים מהווי הקיבוץ ומאירועי המדינה. כיתות הילדים חיפשו אפיקומנים שהוחבאו ברחבי הקיבוץ, על פי כתב חידה, והפרס הפופולרי ביותר שביקשו רוב הילדים היה מכשיר פטיפון. בצילום: נשות קיבוץ גת בהכנות לחג, 1950 (תודה למוקי צור, חבר קיבוץ עין גב, חוקר ומחנך)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו