האויב מתחמש, מפתח תורת לחימה. אני זוכרת את המקום שבו ישבתי (בבית, אלא איפה) כששמעתי שאחת מעובדי מעבדת הנגיפים חטפה קורונה. זה היה בתחילת המערכה. לפני חודש או לפני נצח. העובדים באותה מעבדה היו ממוגנים מכף רגל עד ראש. המבחנות אטומות לחלוטין. המנוול הצליח לחמוק מתוך המבחנה החתומה, לחדור דרך שכבות המיגון, ולתקוף. נדמה שיש לו תודעה. בינה. רוח קרב. הוא מולנו. אנחנו מולו.
אבל יש שכבות של בני אנוש שגבוהים מאיתנו בסנטימטר. קאסטת המחלימים מקורונה, אלו שהביסו את הנגיף בגופם ומסתכלים על כלל האנושות בחיוך צר. השתחוו להם בני תמותה - הם כבר אַחֲרֵי.
לא רחוק מהם נמצאים המתנשאים שלא שותפים לחיפוש של כולנו אחר ביצים. אני מדברת על הטבעונים. אנשי מוסר, בעלי לחיים חמודות לצביטה, רבים מחבריי הטובים - אבל נחשבים בעיני עצמם לקבוצת עילית גם בלי קשר למגיפה עולמית. אלה היו מוכנים מראש לסגר: יודעים להכין עוגה מרסק תפוחים ופשטידה עם טחינה. מה פתאום לרדוף אחרי אפרוח פוטנציאלי. והקבוצה השלישית היא זו שבזה לנו לפני שבועיים לגבי המצוד אחרי נייר טואלט: משתמשי הבּידֶה.
עזבו שטויות. בינתיים כולנו גמדים. אנחנו קושרים את הגוליבר לאדמה בחבלים אבל הוא חזק, יכול להתרומם ולהעיף את כולנו לאדמה.
***
זוכרים ששאלנו את עצמנו מה ניקח כשנצטרך לברוח? תסריטי החירום כללו תמיד בריחה מהבית. מה תיקחי לאי בודד? מה תכניסי למזוודה כשיבואו לקחת אותך ברכבת לעבר מזרח לא ידוע? מה תספיקי להציל מהבית כשתפרוץ שריפה? מה תיטלי איתך כשיגיע צורר להגלותך? מה תזרקי לבגאז' של האוטו כשתהיה התקפת טילים על ירושלים ותצטרכי לברוח לחניון התת־קרקעי במנהרה של כביש בגין? אסון תמיד כרוך בהימלטות מארבעה קירות.
בהיסטוריה האנושית, בהיסטוריה היהודית, בזוועות שהעולם מייצר עד ימינו: אלו שעברו אסונות הם "פליטים" שנפלטו מקורת הגג שלהם אל החוץ. בכל אירוע טבע - רעידת אדמה, סופות ענק, צונאמי, שיטפון, התפרצות געשית - אנשים מאבדים את ביתם. ניצולי אסונות, מלחמות, רעידות, הרעשות - בורחים מן הבית, צועדים עם מיטלטלין הרחק ממזוזת ביתם, משוכנים במחנות זמניים.
איור: בת-אל בן חורין
והנה אסון עולמי, הטבע גועש עלינו להכחידנו, ואנחנו לא פליטים אלא להפך. הבית הוא המפלט. אנחנו פליטים, בביתנו. גולים, בדירתנו. הדמיון לא הכין אותנו לזה. המקום שממנו הכנו את עצמנו לבריחה, הוא המקום היחיד שאליו נוכל להימלט. וכמה שחשבנו עליו כתיבת נוח, מענה לכל מחסורנו - הוא הולך ונעשה צר.
אנחנו חוקרים את האנשים בביתם. בפגישות זום מגלים איך נראית פינת העבודה שלהם. מגדילים את התמונות שהחברים מעלים לפייסבוק, כדי להבחין בפרטים. מצאתי אילו ספרים קורא העיתונאי הזה, אילו ידיות מגירה יש לסלבריטאי ההוא במטבח, שאלתי מישהי מי צייר את התמונה שעל הקיר. כשהעליתי תמונה של הכיור המלא שלי, קיבלתי פנייה בתיבת ההודעות: מאיפה קנית את הקערה הכתומה.
הבית, מבנה פיזי המשמש מחסה מפני העולם, הוא מושג רגשי. בעברית אין הבחנה בין Home ל־House. הקירות, ברזל ומלט, הם המעטפת של כל מה שאפשר לכנות "מנוחה". "בנעלי בית" הוא מטבע לשון המציין נינוחות. הכורסה שקיבלה את צורת גופנו היא ביטוי להזדקנות שיש בה נחת. בגדי בית הם בגדים שכיף בתוכם.
הבית הוא מקום המבטחים הרגשי, חלל שנחרץ בתודעה שלנו לכל החיים. תחשבו על בתים של אנשים שהכרתם בילדותכם. לא אחת תוכלו להיזכר איך נראה הבית, כיצד היה מסודר, מה היה בו - בקלות רבה יותר מאשר בזיכרונות על אודות האדם שהיה בעליו.
בית, המקום שבו מופשטים מפוזה, הוא החלל שמגדל ילדים. רק בתוכו אפשר לצמוח להיות אדם. אנחנו שוב ילדים, בתוך רֶחֶם עשוי לבֵנים.
אנחנו ברחם. שמירת היריון. תאריך הלידה המשוער - לא ידוע. כשניוולד מתוך הבתים, נהיה תינוק. עורנו יהיה רך ועדין כמו מי שיצא מתוך מים. העפעפיים ימצמצו מול השמש. נזדקק לחום אנושי.
כרגע אנחנו עֻבָּר.
***
מעניין שחז"ל הקבילו את מצרים לרחם שממנו נולד עם. במדרש אגדה לספר ויקרא משווים חז"ל את יציאת מצרים ההיסטורית למהלך של לידה. ט"ו בניסן, פסח, הוא יום ההולדת של עם ישראל.
מצאתי מאמר של אפרת גרבר־ארן, מנחת סדנאות "מדרש לידה", שמפענחת את הסיפור המקראי מתוך מבט של אישה ואמא: צוואר הרחם צריך להיפתח לגודל של עשר אצבעות כדי שתתחיל לידה - והנה עשר המכות, כל אחת בגודל אצבע, "אצבע אלוהים היא". בקיעת מי השפיר? קריעת ים סוף, כשהמים מימינו ומשמאלו של היילוד.
בכל לידה יש רגע שבו היולדת מתחרטת: מבקשת לקפל את הכל, ללכת הביתה, לא יכולה יותר, לא רוצה תינוק, לא רוצה צירים. נשים מכירות את זה. ואכן, בשיא הלידה, תקועים בין המצרים לים - בני ישראל מבקשים לחזור למצרים. תעזבו, כואב מדי, נחזור לרחם. אבל צירי הלחץ נמשכים: "וישמע ה'... את עמלנו ואת לחצנו".
תינוק חלוש וצווחן יוצא אל אוויר המדבר. הוא מתבכיין ומתלונן ללא הרף. מי שמיניק אותו במן במשך 40 שנה הוא בורא העולם. כשהסבלנות של משה, המטפלת, פוקעת - הוא מטיח באלוהים: "האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילדתיהו?"
***
את הזעקה שלנו שומעים שם למעלה, צעקות של יולדת שלא רוצה יותר.
אנחנו לא יודעים, איך אומרים - מה יילד יום. אבל כשאנחנו מוצפים בתמונות של מתים מן העולם, עדיף לחשוב על עצמנו כעל עובר שתיכף ייוולד מאשר על הכיוון ההפוך. עוד ציר־שניים ויצאנו.
emilya@israelhayom.co.il