סרן הרן כהן הלל (23)
סגן מפקד סטי"ל, אח"י רומח
לפני כמה ימים חגגה משפחתו של סרן הרן כהן הלל את יום הולדתו של אחיו, הצעיר ממנו בשנתיים ומשרת ביחידה מסווגת. דרך אפליקציית זום הביט הרן בשלושת אחיו ובהוריו, שישבו יחד מול עוגה מלאה בנרות, וגם בסבא ובסבתא שלו, שיושבים בביתם. ליבו נצבט. הוא עצמו לא יצא הביתה כבר חודש, "ויש סיכוי שמחכים לנו כאן עוד חודשיים לפחות".
סרן הרן כהן הלל. "שהבלגן יסתיים"
הרן, תושב צור יגאל, התגייס לקורס חובלים בחיל הים לפני כארבע שנים וחצי. נוסף על תפקידו כסגן מפקד הספינה, הוא משמש גם קצין המכונה, האחראי לתחום המכני. כבר שבוע שהסטי"ל עוגן בנמל, לאחר שסיים שבועיים של סיורים בים, אבל הרן ו־60 החיילים נשארים על הספינה. הם לא ראו את הבית יותר מארבעה שבועות.
"היה מאוד מרגש לראות בטלפון את כל המשפחה ואת אח שלי, שהגיע הביתה מהצבא. השתדלתי לא להיות עצוב. יש לי כאן תפקיד משמעותי, וחשוב לי לתרום לאווירה הצוותית על הספינה. איחלתי לאחי מזל טוב, אמרתי לו שאני מתגעגע אליו, ואני מקווה שכל הבלאגן הזה יסתיים מהר.
"זו מלחמה שאנחנו לא רגילים אליה. האויב תוקף את כולם. הקושי העיקרי שלי כחייל הוא שבמלחמות, צה"ל נושא את המשקל על כתפיו עבור האזרחים, וכאן אלה הרופאים שנושאים את המשקל.
"אנחנו שומרים על כשירות מבצעית, מתחזקים את הספינה, ולא משעמם לנו. בשעות הפנאי אנחנו עושים מד"סים לחיילים ופעילויות חינוכיות, כמו הרצאות על מורשת קרב. גם כשאנחנו בעגינה, כמו עכשיו, ומרגישים את הבית כל כך קרוב, אנחנו עדיין נשארים על הספינה, כמו קפסולה סגורה. האנשים מתגעגעים הביתה, למשפחה ולבנות הזוג, אבל למזלנו, אנחנו רגילים להיות מנותקים, ככה זה בעת הפלגות.
"אני מתקשר הביתה ולחברה שלי כל יום. אני מתגעגע בעיקר לארוחות שישי. ממש הייתי רוצה לראות כבר את כולם יחד".
רב"ט אור בן שושן (19)
לוחמת בגדוד קרקל
כבר 27 יום שאור בן שושן לא ראתה את הוריה ואת אחיה התיכוניסט, המתגוררים בכרמיאל. היא נמצאת עם גדוד קרקל המעורב, על גבול מצרים.
"אני דואגת לסבתא שלי, שהיא בת 70, ומתגוררת לבדה כבר 30 שנה, אחרי שסבא שלי נהרג כשהיה בשירות מילואים. אני מדברת איתה כל יום, וכשיש קליטה טובה, עושה איתה שיחת וידאו בווטסאפ. היא לא יוצאת מהבית, וכל הזמן מנקה, כדי לא להשתעמם. אני יודעת שלא אראה אותה עוד הרבה זמן, וזה מבאס.
רב"ט אור בן שושן
"אני מאוד מתגעגעת גם להורים שלי ולאחי, שסובל מאסתמה, ומוודאת איתם כל יום אם הם ממוגנים מספיק ואם הם יוצאים עם מסיכה וכפפות. לי יש בקבוק אלכוג'ל ליד הנשק, ואני משתמשת בו לפחות עשר פעמים ביום.
"מאז שהתגייסתי, לפני שנה, היתה רק פעם אחת שסגרתי 21 יום בצבא - בזמן ההכשרה בטירונות. אבל בסופו של דבר, יש כאן אווירה טובה, כל החברים מהפלוגה נמצאים איתי, ויש תחושה שכאן מוגנים מפני הווירוס, כי ברור שאחרי יותר משלושה שבועות שאף אחד לא נכנס ולא יצא, אין כאן חיילים חולים.
"אנחנו מסיירים לאורך הגבול בתוך האמר פתוח. בבסיס שומרים על מרחק עד כמה שאפשר. חדר האוכל סגור, וכולם אוכלים בחוץ, בפינות ישיבה או בחדרים. במקום שמונה בנות בחדר, אנחנו עכשיו ארבע.
"המפקדים עושים לנו מסדרי ניקיון בבוקר, כמו שתמיד היו עושים, ועכשיו עושים עוד מסדר ניקיון גם בערב. בעבר היינו משחקים מחניים או משחקי כדור, אבל עכשיו אסור לשחק משחקים קבוצתיים, אז משחקים שש־בש.
"לא קל להיות רחוקה מהמשפחה כל כך הרבה זמן, במיוחד לקראת פסח. זו תהיה השנה הראשונה בחיי שלא אחגוג איתם את הסדר".
סמל יובל בריש (20)
טבח במוצב אסטרא בחרמון
בימים האחרונים עסוק יובל בריש, הטבח היחיד במוצב אסטרא שבחרמון, בהכנת המטבח במוצב לפסח. השבוע הגיעה משאית עם סירים שהוכשרו לחג, וכעת נותר לו רק להכין את התפריט לארוחת ליל הסדר עבור 50 לוחמים.
"עוד לא החלטתי מה להכין, אבל אני אפתיע אותם. אני מחפש כל הזמן מתכונים חדשים ומחליף רעיונות בקבוצת ווטסאפ עם עוד טבחים מהאוגדה".
סמל יובל בריש
המוצב, הנמצא מעל אתר החרמון, צופה אל שלושת הגבולות - ישראל, לבנון וסוריה. יובל התגייס לפני שנה ושמונה חודשים וסיים מסלול של לוחם בגבעתי. מאחר שהוא חייל בודד, שגדל בפנימייה, החליט לעבור תפקיד, כדי שיוכל לפרנס את עצמו גם כטבח באולם אירועים. הוא מתגורר בעפולה עם חברתו, המשרתת כסמב"צית חי"ר באוגדה במחנה נפח בגולן.
"כולם מתגעגעים להורים ולאחים, אבל אני הייתי ילד יחיד להורים שאין לי איתם קשר. אני נמצא בבסיס כבר שבועיים, ואני מתגעגע רק לחברה שלי.
"כדי שהחיילים לא יידבקו דרך המזון, האספקה מגיעה לכאן פעמיים בשבוע, ומורידים את הארגזים בחוץ. אני הולך לקחת את האוכל לבדי, עם כפפות. אף אחד לא נכנס למטבח חוץ ממני, והירקות נשטפים עם טבליות חיטוי מיוחדות. אחד החיילים משמש תורן שטיפת כלים, וגם הוא עובד רק עם כפפות.
"אני שומר על ההפרדה בין החיילים בחדר האוכל. נכנסים בקבוצות של חמישה. זה פרויקט, יש לוחמים שצריכים להמתין בסבלנות, אבל כולם ממושמעים. לפני שאני סוגר את המטבח בלילה, אני מכין לתורני השמירה כריכים ומעדנים. גם את ליל הסדר נחגוג כנראה בקבוצות קטנות ונפרדות.
"אני עסוק כל הזמן, לא משעמם לי. כשיש לי זמן, אני מתקשר לחברה שלי. היא תצא הביתה בעוד שבוע, אבל אני נשאר כאן, לזמן לא ידוע. ברור לי שאולי לא אגיע הביתה אפילו חודשיים, אבל אני לא דואג, הקשר בינינו חזק. הוא ישרוד גם את הקורונה".
טוראית גאיה אברמוביץ' (19)
מש"קית ת"ש בגדוד 405 של התותחנים
אף שעברה מכינה צבאית חצי שנתית בקיבוץ אלרום ברמת הגולן ויצאה מעט מאוד הביתה, שום דבר לא הכין את גאיה אברמוביץ', רק חודשיים בצה"ל, לרכבת ההרים שחיכתה לה בגדוד 405 של התותחנים, ליד עין יהב.
"הגעתי לבסיס לפני שבועיים. הסתכלתי על הנוף מסביב, נוף מדברי שאהוב עלי במיוחד. לקחתי נשימה עמוקה, ונכנסתי. השבוע הראשון עבר בקלות. יש שתי מש"קיות ת"ש בגדוד, וזו שעמדה להשתחרר עשתה לי חפיפה ממש כיפית".
טוראית גאיה אברמוביץ'
אבל לפני יומיים עבר הגדוד טלטלה, כשהתברר שאחד החיילים בגדוד שהה ליד חולה קורונה מאומת. 15 חיילים ומש"קית הת"ש הוותיקה הופנו למתחם מבודד בקצה הבסיס, רחוק משאר החיילים. גאיה מצאה את עצמה מפעילה לבד את משרד הת"ש.
"התפקיד הזה הוא חלום חיי, ויצא שצללתי מייד למים העמוקים. זה גורם לי להיות חדה יותר. בזכות המכינה אני יודעת איך להתמודד לקראת האתגרים בצבא. אז בהתחלה הסגר היה שוק, מעולם לא סגרתי חודש רחוק מהבית, אבל אני מסתדרת.
"אני מזינה למחשב את סכומי המענקים שניתנים לחיילים שהמשפחות שלהם נמצאות בקשיים כלכליים בגלל המשבר. לפעמים באים אלי לוחמים לדבר איתי, ואז אנחנו יוצאים מהמשרד ועומדים בחוץ, במרחק שני מטר, לפי הוראות משרד הבריאות. אין לי קשר לחיילים שבבידוד, והתחושה היא שבבסיס אנחנו מוגנים.
"הוריי ואחותי, שגדולה ממני בשנתיים, נמצאים בבית בתל מונד. הריחוק מהבית לתקופה ארוכה הוא מטריד, ואני מדברת איתם המון. גם אם לפעמים קצת קשה, אני נרגעת מול השקיעות המדהימות בבסיס. השנה לא נחגוג יחד את הסדר, אבל אני משתדלת לקחת את החוויה בכיף.
"אני מודאגת במיוחד לגבי סבתא שלי, שהיא בת יותר מ־80 ומתגוררת בדיור מוגן בכפר סבא. היא היפראקטיבית ואוהבת לצאת החוצה, וזה מלחיץ, כי עכשיו אי אפשר. אני מדברת איתה כל יומיים בווידאו ומוודאת שהיא נשארת בחדר. היא מספרת לי מה עשתה באותו יום ואיזה סרטים או סדרות ראתה בנטפליקס".
סגן יצחק שאלתיאל (23)
סגן מפקד סוללת כיפת ברזל
יצחק שאלתיאל כינס השבוע את הסמלים שלו בסוללת כיפת ברזל לשיחה אישית. בתקופה האחרונה הם אלה שמשוחחים עם החיילים, אבל הוא הרגיש שמישהו צריך להקשיב גם להם.
"הביחד שלנו הוא זה שחשוב. הסברתי להם שהיתרון שלנו בצבא הוא שיש לנו אחד את השני, שאנחנו יכולים לשתף חוויות ולספר מה עובר עלינו ועל המשפחה, וגם לדבר על הגעגועים. אבא שלי בא לבקר אותי בבסיס, עוד לפני הסגר, ולא יכולתי להתקרב אליו ולחבק אותו. זה היה רגע כואב מאוד, שבו זלגה לי דמעה".
סגן יצחק שאלתיאל
הוא התגייס לפני חמש שנים, ובשמונת החודשים האחרונים הוא בתפקידו הנוכחי, כרגע באזור הצפון. את הוריו ואחיו לא ראה כמעט שלושה שבועות. "אנחנו מנצלים כאן כל יום עד תומו, ומתנהלים בצורה של קפסולה. הסוללה היא עצמאית, אבל עכשיו היא מפוצלת לצוותים: כל צוות נמצא במתחם אחר, מבודד. כשקבוצה אחת בכוננות, השאר מתאמנים על סימולציות או עושים כושר. מאוד חשוב שהצוותים לא יפגשו אחד את השני, כדי שאם חלילה מישהו יידבק, רק הצוות הספציפי שלו ייכנס לבידוד.
"אני מקפיד לשוחח עם החיילים יותר מתמיד, כי אני מבין את החששות. גם אני דואג למשפחה שלי, יש לי הורים ושלושה אחים, שסגורים בבית בבת ים.
"את ליל הסדר נחגוג כאן, ביצירתיות, תוך שמירת מרחק. הקריאה בהגדה תהיה מקוצרת. חשוב לי לקיים את המנהגים והדת, אבל לא פחות, לשמור על הבריאות של הצוות. אני מאמין שלחלק מהאנשים לא יהיה קל, כי זה חג משפחתי. אבל נתגבר".
סגן בן פלד (23)
מ"מ שריון בחטיבה 7
כמו בשלוש השנים שעברו, גם את סדר פסח השנה יחגוג בן פלד בצבא. הפעם זה לא יהיה לצד שולחן ארוך עם עשרות חיילים, אלא אירוע קצר עם מעט לוחמים, שיתקיים במוצב ארז שבדרום רמת הגולן, לא רחוק מגבול סוריה.
את הוריו ואחותו, המתגוררים באור יהודה, הוא לא ראה כבר שלושה שבועות. "אני שומע מה קורה בחוץ ודואג להם מאוד", הוא אומר. "אבא שלי עדיין יוצא לעבודה שלו באלביט, הוא עובד חיוני. אמא שלי בבית מאז הסגר, היא עובדת במשרד פרסום. אני מוודא כל הזמן שהם בסדר. עד היום הם אלה שדאגו לי, עכשיו הם מבינים שמצבי יותר טוב, כי אני מבודד".
סגן בן פולד
הוא שוהה במוצב עם עשרה מחייליו. "יש לנו שגרה מקצועית. כל בוקר פותחים בטיפול לטנק. אחר כך יש תדריכים של המפקדים לגבי המשך היום, ואז ארוחת בוקר. אנחנו מכינים את הארוחה בעצמנו, כדי להיות כמה שפחות במגע עם אנשים אחרים. לרוב זו שקשוקה.
"במשך היום אנחנו עושים סיורים ממונעים בגזרה ובודקים נקודות תצפית. מהמוצב רואים את הגבול, הכל נראה פסטורלי וירוק, אבל אנחנו שומרים על כשירות כאילו הוקפצנו עכשיו למלחמה. נזהרים לא להיות שאננים בגלל הקורונה.
"למרות שהמקום קטן, אנחנו משתדלים לשמור על מרחק של שני מטרים אחד מהשני. דיללנו גם את החדרים - במקום חמישה חיילים בחדר, יש עכשיו שניים או שלושה. אנחנו אף פעם לא אוכלים כולנו יחד, והארוחות מפוצלות לשניים.
"כשמגיעה אספקת מזון או מים, אנחנו לא מתקרבים, כדי לא לחשוף את הצוות לאנשים מבחוץ. המובילים משאירים את החבילות בכניסה לבסיס ועוזבים, ואנחנו באים עם כפפות ומכניסים אותן. פותחים את האריזות, מוציאים את מה שיש בפנים וזורקים את הקופסאות.
"אני יודע שהמצב בצה"ל לא שגרתי, אבל האלטרנטיבה בחוץ לא יותר טובה. החיילים ואני משתדלים להפיק את המקסימום ולקחת את התקופה בקלות.
"ברגע שהכל נגמר, אני קודם כל תופס כמה חברים והולך לאכול איתם בבית קפה. זה משהו שלא עשיתי מזמן, וכנראה גם לא אעשה את זה בקרוב".
tala@israelhayom.co.il