נצבים אנו באמצע ההכנות לפסח, בנקיונות בקניות ובבידודי הקורונה. מנסים מעט להבין מה עובר עלינו, לקרוא את המציאות ולהקשיב למה שהיא אומרת לנו. אנו, עם כל גדלותנו האנושית ויכולתנו המרשימה, עומדים חסרי אונים אל מול וירוס שמשתק ומקפיא את חיינו, מכניס אותנו לבידוד ועוצר את פעילותנו האנושית.
חוסר וודאות עצום ממלא אותנו ואינו מאפשר לנו לחוש מוצקים. העולם הכלכלי כמרקחה ומה שהיה נכון אתמול כבר אינו רלוונטי היום. החרדות מגיעות גם למרחב הפיזי של הקיום עם האיום על הבריאות ואף על עצם היותנו.
מדהים בעיניי לראות עד כמה וודאות חשובה לנו ועד כמה אשליית הידיעה, מרגיעה אותנו. סטטיסטיקות, תאוריות ומומחים המנסים להרגיע או להלחיץ, נוטעים בנו תחושת ידיעה והבנה ואשליית שליטה.
מלבד הזהירות הפרקטית הנדרשת כעת אבקש להאיר את נקודת המחשבה.
בפרשת השבוע המפרטת את דיני הקרבת הקורבנות בבית המקדש מנקודת מבטו של הכהן, התורה אומרת "...לא יחשב לו, פיגול יהיה והנפש האוכלת ממנו, עוונה תשא". המשנה לומדת מכאן שישנן מחשבות שפוסלות את הקרבן המוקרב במקדש.
הרמב"ם מסכם את דין זה ואומר (יד החזקה הלכות פסולי המוקדשין) "שלש מחשבות הן שפוסלות את הקרבנות ואלו הן: מחשבת שינוי השם ומחשבת המקום ומחשבת הזמן..." ובהמשך, הרמב"ם מפרט את פרטי הדינים של כל מחשבה הפוסלת את הקרבן.
האדם התאמץ, השקיע מכספו, הגיע למקדש עם קרבנו ועשה הכל על הצד הטוב ביותר. לכאורה אין טוב מזה. אך התורה תובעת מהאדם תביעה מוסרית עמוקה הרבה יותר, ודורשת ממנו מחשבה מדוייקת ובמחשבה התורה תולה את הכל...
אנו חיים בעולם בו "התכל'ס" קובע את סדר יומנו, הוא המגדיר את מצבנו המשפטי והמוסרי והתוצר הפרקטי של מעשינו הוא המדד היחיד לקבוע את איכות פעולתנו. המחשבה נתפסת כלא רלוונטית, שייכת לעולם אבסטרקטי שאינו שפיט ואינו מדיד.
פרשת השבוע מלמדת אותנו שדווקא המחשבה, היא זו שמגדירה את המציאות ונותנת תוקף, פשר ומשמעות לסיטואציות החיים. גם אם כל התוצרים המעשיים מתנהלים כשורה, מה שיקבע בסופו של דבר את איכות ומשמעות המעשה, זו דווקא המחשבה. מחשבה יוצרת מציאות ומגדירה את איכותה.
דומני שאין חולק על מצבנו המורכב בהיבט הפרקטי. החיים כאילו עצרו. הכלכלה צוללת כל יום לתהום עמוקה יותר. חוסר הוודאות הפך לתחושת היסוד של חיינו.
דווקא כעת, כאשר השליטה על חיינו מצטמצמת, ישנה הזדמנות לעלות קומה בהבנת ערך המחשבה ובפיתוחה. העשייה ומרוץ החיים הקבוע של חיינו, לא תמיד מותירים בנו פניות להשקיע במחשבה, אך עתה כאשר החלקים המעשיים של החיים פועלים בעצימות נמוכה, הרחובות שקטים ומקומות העבודה שוממים, זו ההזדמנות לחדד ולדייק את המחשבה, שיוצרת מציאות.
המחשבה וההבנה נותנות תוקף למציאות ובשל כך יש בכוחן גם להרגיע את סערת הרגשות והפחדים שפעמים מציפים אותנו.
התבוננות על שבריריות החיים מחדדת את המחשבה, מהם המקומות החשובים ביותר בחיים ומהם הדברים שבאמת יקרים ללבנו למרות שבשגרת חיינו אנו לא נותנים להם את מירב תשומת הלב.
פעמים רבות היחסים במערכות הזוגית והמשפחתית משלמים מחיר על עומס חיי הפרנסה שלנו. דווקא כשהמציאות עומדת מלכת והמרוץ נדם, יש לתת מקום למחשבה ולהתבוננות עד כמה יחסים אלו יכולים להוות את עוגן חיינו גם כאשר מבחוץ יהום הסער.
צפה ועולה המחשבה על ערך חיינו ומשמעותן ועל מה אנו נלחמים כך כך הרבה במלחמת החיים ההישרדותיים. מה סדר העדיפויות, מה קורה לנפשנו במציאות של חוסר אונים ומה שובר או בונה את תחושת הביטחון שלנו.
המציאות הפרקטית מאד מורכבת, אבל דווקא מופיעה כאן הזדמנות לחשוב עוד ועוד, להתבונן וממילא לנסות ולצקת מהות ומשמעות לחיינו בכלל ולמציאות העכשווית בפרט.
מחשבה מדוייקת יותר בעת דחק, יש בכוחה לעשות סדר גם בשגרה. מחשבה היא זו הקובעת מציאות.
הכותב הוא מנהל כפר הנוער הדתי "נווה שריה"- ברוש הבקעה, עמותת תימורה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו