ככל שמצטברים הנתונים אודות המלחמה בנגיף הקורונה, ניכר שמצבה של ישראל ביחס לשאר המדינות המערביות הוא טוב. המערכת בנתה אסטרטגיה, ולעת עתה מרוויחה זמן להצטייד ולהיות ערוכה להתפרצות, כאשר בינתיים המצב מצוי בשליטה. ואולם אזרחי המדינה עומדים להכנס לסגר כמעט מלא, המוביל לכך שאוכלוסיית המדינה תשהה תחת מגבלות תנועה משמעותיות לאורך שבועות.
מהם היתרונות והחסרונות שבכך?
המאמצים ללחימה בנגיף הקורונה הפכו בשבועיים האחרונים להיות ממוקדים וברורים תחת אסטרטגייה מובנית: הגברת המוכנות והעצמת התשתית הרפואית, תוך בידוד הנדבקים באמצעות קצב בדיקות מואץ. אחד הכלים שמאפשר את רווח הזמן למערכת הינו הסגר, שמשמעותו צמצום דראסטי ביכולת התנועה של האזרח. מדיניות זו פוגעת מאוד בכלכלה, וגם באורך הרוח של האזרחים להתמודד עם האתגר הזה. היתרון בסגר הוא ברור – ההדבקה בהחלט תצטמצם. אך השאלה היא האם נכון להטיל מגבלות סגר זהות לכל המדינה?
לאחר מלחמת לבנון השנייה הובן כי נדרש לחלק את המדינה למספר אזורי התגוננות, זאת מתוך הלקח שלא נכון להכניס מדינה שלמה למקלט אם מתבצע ירי סלקטיבי לאזורים שונים. התפיסה הזו הובילה לחלוקת המדינה למעל 100 אזורי התרעה, שבהתאם לתמונת השיגורים נכנסו או יצאו אזרחים מהמהקלטים. בדרך זו איפשרה המערכת לייצר רציפות תפקודית.
משמעותה היא שרוב האוכלוסייה לא חייבת להימצא תחת מיגון בכל נקודת זמן. זה מאפשר אורך נשימה לאזרח ולמשק.
הלחימה כנגד נגיף הקורונה יכולה להתבסס על ההנחות האלה, כלומר, חלוקת המדינה למספר אזורי הדבקה, והגדרת מדיניות תנועה בהתאם לתהליכים ואופי ההתפשטות בכל אזור.
בהינתן שמסת הנבדקים נותנת תמונת מצב הגיונית ומשקפת, לרבות אמצעי הניטור המיוחדים של השב"כ – ניתן להחליט היכן נכון להטיל סגר מלא (עוצר בשפה צבאית) שמשמעו – אין יציאה מהבית, ואילו באיזורים אחרים מדיניות תנועה חופשית יותר. בדרך זו ניתן יהיה למקד את המאמץ נכון יותר ולצמצם את השפעת הנגיף על אורח החיים ועל הכלכלה.
מה נדרש לשם כך?
תמונת המצב של הנדבקים מאפשרת חלוקה לאזורים בהתאם לקצב ההתפשטות בהם. לכל אזור נדרש לבנות מערכת אטוטנומית שמנהלת, מבקרת, ומפקחת על תהליך הבדיקה והניטור, כולל הגעה לרזולוציה של שכונות או רחובות. ככל שהאיתור יהיה ממוקד יותר ניתן יהיה להפנות משאבים באופן יעיל יותר, ולשחרר את האזורים שבהם המצב הוא טוב.
הגישה הזו עשויה לעודד אזרחים להיות יותר ממושמעים – סגר מלא כמוהו כענישה קולקטיבית. הפעולה הדרסטית הזו נכונה למקומות מוכי קורונה, או במקומות בהם המשמעת האזרחית אינה משתפת פעולה. במקומות בהם האזרחים מקיימים את ההנחיות וקצב ההדבקה נמוך מאוד – לא נכון לפעול בשיטה של סגר מלא.
עוד בנושא:
בדרג המדיני נערכים להכריז על סגר מלא
מתכוננים לסגר? רה"מ קיים דיונים על החמרת ההגבלות
להטיל סגר מלא עכשיו - או שהמחיר יהיה בלתי נתפס
לא בטוח שהגישה של "הכל או לא כלום", שככל הנראה תינקט ביומיים הקרובים מתאימה למצב בו אנו מצויים. האוכלוסייה נדרשת למרווח נשימה, זאת מתוך הבנה שבכל מצב, בראייה לאומית תהיינה מגבלות לעוד זמן רב. הגישה הריכוזית בהן המערכות פועלות כיום מעוררת תהייה – האם לא נכון לבזר את השליטה ולתת אחריות, סמכות, אמצעים ויכולות לרמה האזורית. לאפשר פעולה מבוזרת וממוקדת יותר. התפיסה הזו רלוונטית לפילוסופיה כאוטית. היא מאוד דומה למצב איתו אנו מתמודדים. שליטה ריכוזית היא נטולת גמישות. עצם המונח "שליטה" הוא לא בטוח – במה באמת אנו שולטים?
דווקא ביזוריות עשויה לשנות את המצב. לשם כך המערכת נדרשת לחשיבה מסוג אחר. הפלטפורמה של הגנת העורף בשעת מלחמה, כאמור עשוייה להיות מתאימה – המערכות של פיקוד העורף למשל יודעות לפעול כך, והיררכית הפעולה שלהן בהחלט יכולה להיות רלוונטית.
בכל מקרה, סגירת המדינה לאורך זמן היא אופציה בעייתית. עד כה משרד הבריאות הניח את הנחות היסוד וכלל המערכות תמכו אותו. התפיסה הייתה מניעת הקריסה של מערכת הבריאות, אולם גם כאן, ובהקשר לתפיסת ההתמודדות נידרשת להישאל שאלה – בחלוף הזמן, מה יכביד יותר על הרמה הלאומית? הצורך להנשים אלפי אנשים, או המסה של משפחות שיירדו למצוקה, מפעלים שיקרסו, וחברות שלמות שיפשטו רגל.
מה יעמיס יותר על תקציב הממשלה, וכיצד נוכל לצאת לדרך נכון יותר?
ואם כבר החלטנו שאנו מצויים במלחמה, האם לא הגיעה העת להבין שבמלחמה יש מי שמשלם בחייו למען יציבות המדינה כולה? הרי זה חלק מכל הסיפור. לא נעים לומר זאת, אך אלה עובדות החיים. המחיר בחיי אדם תמיד כואב. אנו נדרשים להבין שכאן נשלם מחיר. והקברניטים חייבים להבין שפרמטר החולים קשה או מכונות ההנשמה לא בהכרח צריך להוביל את ההחלטה. בדיוק כפי שנפגעים בשדה הקרב לא אמורים להרתיע ממהלכים התקפיים יזומים, תחת נטילת סיכונים, שנדרשים להכרעת האויב.
אלו הנחות עבודה שחייבים להיות מחודדים איתן בטרם ההחלטה על סגר מלא. בנתיים נתוני ההדבקה מלמדים אותנו על שונות מהותית ברחבי הארץ, ומכאן שלא סביר שעל מחדלי משמעת בעיר אחת מי שישלם את המחיר הם תושבי עיר אחרת. בהתאם, לא סביר ששיטת הפעולה והאמצעים המוקצים לאזור מוכה תהיה דומה לאזור אחר.
הכותב הינו מפקד חטיבה בצה"ל לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו