נענה לצו השעה: גנץ הבין שהגיע זמן אחדות

בימים הקרובים נשמע בכלי התקשורת הרבה דברים בגנותו שלבני גנץ. הםמאוכזבים ממנו, חושבים שהוא "מזדחל" לממשלה של נתניהו, כועסים עליו שלא הצליח "לסלק את ביבי" וכן הלאה וכן הלאה.

הכל צפוי, טבעי וכמעט מובן מאליו בדרמה הבנאלית שנהייתה מהפוליטיקה שלנו. אולם בימים אלה חשוב לזכור שדווקא גנץ יותר מכולם הוכיח שהוא נענה לצו השעה. בסופו של דבר ברגע האמת הוא גילה מנהיגות ואחריות לאומיתופרש מאחיזת החנק של יאיר לפיד, עופר שלח ואביגדור ליברמן. מי שחריג בסיפור הזה הוא לא גנץ, שעשה את המעשה האלמנטרי מכולם - חבירה לממשלת אחדות בעת משבר לאומי אדיר - אלא כל היתר, שבשם גחמות אישיות ומניעים לא ברורים החליטו לסכל כל אפשרות של ממשלת אחדות למרות שזו התוצאה המתבקשת של שלושת מערכות הבחירות האחרונות בעקביות.

לפני כשבועיים כתבתי כאן טור הקורא לבני גנץ לצאת מהקוקפיט. "תושיט את היד מתחת לכיסא, יש שם ידית קטנה. תן משיכה קלה, תחזיק את הנשימה והופ! אתה בחוץ". כתבתי אז. "הרוח הקרירה תנשב בפניך, הנוף הפנורמי מקסים ותדאה אט אט אל חזרה לשפיות, למתינות ולפוליטיקה הנורמלית שאזרחי ישראל כל כך מתגעגעים אליה". בני גנץ רחוק מלהיות מופת של מנהיגות, והעובדה שהוא תומרן למקום הזה אחרי שלוש מערכות בחירות מיותרות וחסרות תוחלת תוכיח, אולם בסופו של דבר גם לו נמאס. מדינת ישראל צריכה מנהיגות יציבה, ריפוי קרעים וכל הסיסמאות חסרות הפשר שהפיצו בכחול לבן במהלך הקמפיין והביטוי הפוליטי היחיד לפיוס לאומי הוא ממשלת אחדות, כדת וכדין.

אז נכון, כל אחד צריך להתפשר על משהו, והוויתורים שהימין יעשה בתיקים כמו המשפטים למשל, יהיו כואבים. אבל התוצאות לא מאפשרות שום מתווה אחר. ממשלת 78 ח"כים, היא הדבר הכי קרוב לקונצנזוס לאומי שאפשר לדמיין.

מיותר לומר שהאתגר של גנץ עוד לפניו. במהלך הקמפיין הוא הרבה להתלונן על הפרסומים נגדו, הטענות כלפיו והביקורת (המוצדקות לדעתי) שהושמעה נגדו. כל זה כאין וכאפס לעומת מה שתהיה מנת חלקו בשבועות ובחודשים הקרובים. אם גנץ חשב שהקמפיין של הליכוד הוא אכזרי, הרי שהוא הולך ללמוד פרק או שניים בהלכות קמפיינים אכזריים וחסרי עכבות. האם הוא ישרוד את השנתיים הקרובות שנותרו לו עד שיהפוך לראש ממשלה ברוטציה?