"ספינת הקורונה" בגרסת המאה ה־19 הגיעה מאלכסנדריה לחופי יפו ביוני 1865. זה אירע חודשים אחדים אחרי התפרצות נוספת של מחלת הכולרה בהודו, באינדונזיה וגם במצרים, שם מתו באותו קיץ עשרות אלפי תושבים. נוסעי הספינה, מספר ד"ר דן בראל, מחבר הספר "רוח רעה", מיקרוביולוג והיסטוריון של הרפואה, הושמו בהסגר בקרבת החוף.
"ייתכן", הוא אומר, "שחלק מיושבי ההסגר הצליחו להימלט ליפו, משום שכמה ימים לאחר עגינתם התפרצה הכולרה ביפו. מדי יום מתו שם עשרות אנשים. יותר מ־5,000 איש נמלטו ממנה בתוך ימים ספורים. הם הותירו מאחוריהם גופות מפוזרות בעיר השוממה ולצדי הדרכים. במהלך החודש שבו השתוללה המחלה ביפו, מתו בה כ־1,000 תושבים, שביעית מכלל תושבי העיר. אחר כך התפשטה המחלה לכל הארץ".
כמו היום, מציין בראל, סייעו להפצת המגיפה בארץ ובעולם עולי רגל דתיים. אז שבו רבים מהם לארצות מוצאם ממכה ובדרך הדביקו רבים, כפי שבאיראן של היום ייבאו רבים את חיידקי הקורונה מהעיר הקדושה קום, וכפי שבדרום קוריאה היו אלה המאמינים מכנסיית שינצ'אונג'י, שהפיצו את הווירוס.
בראל כתב על "האימה והסגר" גם לספר "ירושלים גיליון רפואי" שיצא לאור בהוצאת יד בן־צבי לפני כחמש שנים, לרגל תערוכה נושאת אותו שם שהתקיימה במוזיאון מגדל דוד. הוא לא שיער אז שהכולרה מודל 2020, הקורונה של היום, תגיע לכאן כעבור שנים אחדות. למרות הבדלים משמעותיים, המקבילות ההיסטוריות, גם אם לא הרפואיות, ובוודאי אלה החברתיות - בולטות.
"כבר אז", הוא מציין, "כמו במגיפות קודמות, התגובה הראשונה של השלטונות היתה הכחשה. אחר כך הפנמה וחיטוי נרחב של המרחב הציבורי ואז - סגר. היום הסגר הוא תעופתי וביתי. אז הוא היה תעבורתי, בעיקר ימי", הוא מספר. "בימי הכולרה גם הממשל הטורקי, כמו הסיני של ימינו, איים בעונשים על 'מפיצי שמועות', ואחרי ההכחשה הגורפת באו ניסיונות להמעיט בגודל הצרה ובמניין המתים".
"המחלות - לא מגבוה נשלחו אלינו". אליעזר בן־יהודה
שלושה חודשים אחרי הסגר שהוטל על האונייה ביפו (ב־20 בספטמבר 1865), כאשר הכולרה כבר השתוללה ברחבי הארץ, כתב עיתון "הלבנון" כי "הפחד והדמיון שלוחי החולירע המה... ולכן רוב המתים בה בסביבותינו היו נשים ואנשים רכי הלב וחזקי הדמיון".
בין אבו גוש לספינת הקורונה
אם את הסגר ביפו הצליחו החולים לפרוץ, הרי שאת "הקו השני" באבו גוש, בואכה ירושלים, הם התקשו לעבור. ד"ר נירית שלו־כליפא, מנהלת המחלקה להיסטוריה חזותית ותיעוד ביד בן־צבי, חשפה מחדש לאחרונה את סיפורו של מחנה מעצר קטן, שהשלטונות הטורקיים הקימו באבו גוש.
"הכוונה היתה למנוע מיושבי החוף, שביקשו להימלט מהמגיפה, להגיע לירושלים, ובאותה מידה למנוע מהירושלמים, שחלקם חלו בכולרה, לברוח מערבה. אלא ש'הבידוד' הזה באבו גוש הפך למלכודת מוות", מתארת שלו־כליפא, "מעט בדומה לספינת הקורונה ביפן. אנשים הדביקו האחד את השני. אנו יודעים היום שהטורקים חפרו שם בור סיד, וטמנו בו את כל המתים בקבר אחים. לימים הם הועברו לקבורה בהר הזיתים בירושלים".
כבר אז ניצבו רופאים ואחיות בחזית המאבק. אחד מהם "הגיבור הטראגי" של אותה תקופה בירושלים, היה ד"ר רוטציגל, שתינוקו, רעייתו ולבסוף גם הוא שילמו בחייהם ומתו מהמחלה. אלא שעד שמת, הציל רוטציגל רבים. "בימי הזעם הוא היה מלאך מושיע ליהודי ירושלים", כתב עליו חוקר התקופה אליעזר רפאל מלאכי.
"ללא מנוחה, עבד יום ולילה. מרכזו היה בית החולים רוטשילד, שם שירת כרופא, רץ מבית לבית, מחולה לחולה... ומציל עד כמה שאפשר להציל. ממלא את חובתו האנושית באמונה והכל בחינם, בשעה שהיה בעצמו חולה".
"כשהמגיפה שמגיעה בגלים - מתגברת", מתארת שלו־כליפא, "החולים מאשימים את רוטציגל, שהוא מפיץ את המגיפה, אך הוא ממשיך לרוץ במסירות נפש, פעם אף מחליק ושובר את צלעותיו, וכשהוא מותש ממשיך לטפל בחולים. כשהמגיפה נגמרת, גופו קורס והוא מת". שלו־כליפא, שאצרה את התערוכה: "ירושלים: גיליון רפואי", איתרה יחד עם אנשי מוזיאון מגדל דוד את קבריהם של רוטציגל, רעייתו ותינוקם, ודאגה לשקמם.
חרדל ודבש לחולים
הכולרה פגעה באותן שנים בכולם: נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, זקנים וטף, עשירים ועניים. הוריו של יואל משה סלומון מתו בכולרה וכך גם אחדים מבני משפחתו של יוסף ריבלין. "מעבר למשבר הבריאותי", אומר ד"ר בראל, "הכולרה חוללה בארץ גם משבר פוליטי, כלכלי וחברתי ובעת שפגעה בירושלים אירעו בעיר גילויי גבורה יחודיים", גם אם לא תמיד מובנים.
מצא חיסון לכולרה. ד"ר ולדימיר (מרדכי זאב) חבקין // צילום: הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון
תחילה, סגר הממשל הטורקי את שערי ירושלים לכניסת אנשים וסחורות, בניסיון למנוע את התפשטות המחלה אליה. תושבי העיר חיו בתחושת פחד מפני המגיפה המאיימת לפרוץ את חומותיה. בראל מספר שמאוחר יותר, במהלך חודש יולי, העלו יהודי ירושלים קטורות וסובבו עם דגלים את חומות העיר בטקסים קבליים. הם דימו את התמודדותם של בני ישראל עם מגיפות בעת מסעם במדבר סיני. הטקסים נועדו להרחיק את המגיפה.
הקושי לזהות את המחלה שנים ספורות לפני הופעתן של התיאוריה החיידקית ובדיקות המעבדה, הטיל ספק באבחונן של מחלות זיהומיות. חולים הפגינו סימפטומים שונים, ולא תמיד היתה אחדות דעים בין הרופאים. חלק ממנהיגי הציבור מיהרו להגדיר את המתרחש כמגיפה. אחרים, כמו במגיפה בת ימינו, היו מסויגים ומתונים יותר.
אחת התופעות הייחודיות שאותה מתארים הן בראל והן שלו־כליפא במחקריהם, היא תופעת "המשפשפים" או בכינוים האחר "הממרקים" - קבוצות מטפלים מבני הקהילה הירושלמית שנכנסו אל החלל העצום של היעדר הידע על אודות הכולרה.
מאחוריהם עמדו ראשי העדה האשכנזית וחבריה זכו בשם המוזר, בשל פעולות שפשוף גופו של החולה בשמן ובחרדל, מריחת דבש על תחבושת הבטן של המטופל, עיסוי החולים להמרצת מחזור הדם שלהם, חימומם ועזרה שהוגשה להם בשלב ההתכווצויות והעוויתות שאפיין את שלבי המחלה המתקדמים.
"טיפולים שכאלה, שמבלי דעת החישו את קיצו של המטופל, נערכו על ידי המטפלים העממיים בהוראת הרופאים, משום שבהיעדר טיפול תרופתי יעיל, לא היה לרופא מעמד מיוחד בעת המגיפה", מסביר ארבל. מלבד סעד וטיפול רפואי, נהגו חברי הקבוצה גם לשמח את התושבים, מאחר שהאמינו בהשפעת המצב הנפשי על הנטייה לחלות.
"חבורת המשפשפים סבבה ברחובות ירושלים בזמרה, בניגון ובמופעי ליצנות, כשהם מוכנים לבצע את המעשה המסוכן מכל בזמן מגיפה: לטפל בחולי הכולרה. נכונותם של הצעירים לסכן כך את עצמם הבהירה את עוצמת הלכידות החברתית בקהילות באותה התקופה", מציין ארבל.
הדרכים השונות והמשונות שבהן ניסו יושבי הארץ בכלל, וירושלים בפרט, להתמודד עם המגיפה מלמדות אולי יותר מכל על ייאושם: הקונסולים בירושלים, למשל, שכנעו באותן שנים את המושל הטורקי, עיזאת פחה, להדליק מדורות בכמה נקודות בעיר, לשם חיטוי האוויר מהרוח הרעה שנשבה בין חומותיה.
כשעלתה התחלואה בירושלים, החלה בריחה המונית ממנה ואלפי יהודים יצאו ליפו ולחברון. קונסול צרפת בעיר העריך באותם ימים שבירושלים נותרו 9,000 תושבים בלבד.
הגיחוך של בן־יהודה
לקהילה האשכנזית בירושלים היתה דרך משלה, שיובאה מקהילות יהודיות במזרח אירופה, להתמודד עם הצרה: טקס שנחשב כבעל סגולה להעברת מגיפות וכונה "חתונת מגיפה", או "חופה שחורה". במהלך הטקס נישאים יתום ויתומה תחת חופה שחורה, בבית עלמין, בינות לקברים, מה שהיווה סגולה, כך האמינו, לעצירת המגיפה.
המנהג הזה נמשך גם אל מול גלי הכולרה שהתפרצו בארץ בראשית המאה ה־20. במארס 1909 יצא עליה זעפו של אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית, שרשם בעיתונו "הצבי": "...היש לך דבר יתר מגוחך מהמעשה הזה? ...ואפילו רגע, אין העם הזה חושב, כי ימי החשך והבערות עברו, כי המחלות - לא מגבוה נשלחו אלינו. וכמו לפני שלשת אלפי שנה, כן היום, מביט העם הזה ב'הבל' הנעשה לפניו, ברצינות רבה ובאמונה עוד יתר רבה". בן־יהודה תיאר את הטקס המוזר בתערובת של ציניות, חלחלה והומור וחתם את רשימתו במילים: "בזה העטו היהודים בושה וכלימה על כלל ישראל".
בשליש האחרון של אוקטובר 1865 הגיעו ממדי המגיפה בירושלים לשיא ו־359 מתושבי ירושלים מתו בה. ארבל מציין שמספר המתים הוא בגדר השערה בלבד, משום שהמושל אסר לפרסמו, בניסיון נואש לצמצם את אחריותו לנעשה.
בסוף נובמבר, כשפסקה המגיפה בירושלים, הסבירה עיתונות התקופה את חלוף המגיפה בתחילתו של החורף, ובייחוד ברוחות העזות ובגשמים. "גשם שוטף ורוח חזק מפרק כל מחלה ומשבר כל מדווה, ויישא את החלירע" ("המגיד", דצמבר 1965).
רק כחצי יובל שנים מאוחר יותר נמצא החיסון נגד מחלת הכולרה על ידי ד"ר ולדימיר (מרדכי זאב) חבקין. אמפולת זכוכית אחת ובה חיסון חי, היחיד בעולם ששרד מאותה שנה, התגלתה לפני 31 שנה באחד מתיקי הארכיון הציוני המרכזי על ידי מנהלו דאז, יורם מיורק. היא הוצגה לציבור במסגרת התערוכה במגדל דוד לפני שנים אחדות.
חבקין, יליד אודסה, הצטרף למכון לואי פסטר בצרפת ב־1890, פיתח גרסה ראשונה של החיסון וניסה אותו על עצמו ועל כמה מחבריו. הוא שתה חיידקי כולרה והחיסון עבד. למרות זאת פקפקו מדעני התקופה ביעילותו.
חבקין פנה לשלטונות רוסיה וביקש לנסות את החיסון על איכרים שחלו בכולרה, אך סורב, כנראה על רקע אנטישמי. בסופו של דבר חבקין נסע למדינת בנגל שבהודו. בתוך זמן קצר הוא הצליח להוכיח על החולים שם את יעילות החיסון. "סוף־סוף נמצא מענה למחלה האיומה ביותר של המאה ה־19", מסכם ד"ר ארבל.
בתקופה שחבקין בדק את החיסון שלו בהודו השתוללה מגיפת הכולרה ברחבי רוסיה, ומשם יחד עם גלי הפליטים מרוסיה, היא הועברה להמבורג, שבה שכן הנמל האירופי שהיה שער היציאה של עולם הספנות לאמריקה.
הכולרה, משרטט ארבל את מסעותיה, המשיכה והתפשטה ברחבי אירופה והגיעה עם האוניות עד לשערי תחנות ההסגר בניו יורק. העובדה שיהודים רבים נמנו עם הבורחים מרוסיה, הביאה להאשמתם כמפיצי המגיפה, והעלתה את זיכרונות המגיפה השחורה (הדבר) מימי הביניים, אז הואשמו היהודים כמרעילי הבארות ונשרפו בהמוניהם. כשחבקין היהודי ניסה לעזור עם החיסון שלו, הוא נתקל בקושי, על רקע ההסתה האנטישמית הזאת.
אחיות של תקווה
הכולרה התפרצה בארץ גם בראשית המאה ה־20, וכמו בימינו, התקשו גם אז השלטונות והרופאים לאכוף על הציבור הרחב נהלים ושמירה על כללים שיסייעו לצמצם ולמנוע תמותה וחולי.
האירוע הבולט ביותר התרחש בטבריה ב־1902, כאשר תושבי העיר המוסלמים שבו לשם מהעלייה לרגל למכה. הרופא הסקוטי ד"ר ארנסט מסטרמן מספר בספר זיכרונותיו כיצד ניסה לספק לאוכלוסייה בטבריה מים רתוחים ולמנוע ממנה לשתות ולהשתמש במימי אגם הכנרת המזוהמים, שאליו הוזרמו שפכים.
התושבים בטבריה, מספר בראל, העדיפו את המים מהכנרת. 600 מהם מתו באותה שנה מכולרה בעיר, שם התעלם השלטון המקומי מאזהרות הרופא הסקוטי, כאשר מי הביוב זרמו ברחובות והאוכלוסייה התגוררה בצפיפות רבה. במגיפת הכולרה של 1902 הטילו השלטונות את הסגר על טבריה באיחור ניכר. חולים רבים ברחו מהעיר, ואיתם גם המחלה, שבה נדבקו תושבי מקומות נוספים בגליל.
בטבריה נמשכו התפרצויות הכולרה מדי כמה שנים. ב־1917, תיעד בראל, התרחשה התפרצות נוספת, ש־22 מתושבי טבריה והמהגרים שגורשו אליה באותה תקופה על ידי הטורקים מצאו בה את מותם.
ד"ר פוחובסקי, רופא המהגרים, ציין בדיווחו (כמעט כמו בימי הקורונה שלנו) כי אלו שחלו בכולרה היו חולים במחלות כרוניות, שמצבם הגופני היה ירוד, וכי כל תושבי העיר שחלו - מתו. בין הנפטרות מכולרה באותה תקופה היו שתי אחיות מירושלים שנשלחו ליפו בתקווה ששם ימצאו רפואה: בת שבע שוחט שהחלימה מטיפוס הבהרות ולקתה בכולרה, ואחותה, וידה, שטיפלה בה ונדבקה ממנה (אירועים דומים נרשמים ברחבי העולם, בייחוד באיטליה, גם בימים אלה).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו