פרופ' שחר, יש לך סיפור משפחתי לא פשוט. היו לך שני אבות, ביולוגי וחורג, ושניהם התאבדו. את הפרופסורה שלך קיבלת על מחקר בדיכאון. בספר השירה שלך כתבת שאתה מתגורר "בין הלבן לשחור", במתח שבין הניגודים. הסיפור האישי שלך משתלב בניגוד הקיומי של ימינו אנו - בין המתח לשלווה, בין חרדת המוות לחפצות החיים, בין היציבות לאובדן השליטה. כאיש מקצוע שמתבונן מהצד על מה שקורה היום בארץ ובעולם נוכח מגיפת הקורונה, ומתוך סיפורך שלך, אילו מחשבות עולות בך?
"שהעולם הוא מקום הזוי. אבי הביולוגי התאבד כשהייתי בגיל 25, בשלהי התואר הראשון בפסיכולוגיה. באר שבע, דירה שכורה, השותף שלי מעיר אותי באמצע הלילה ואומר לי שאמי צריכה אותי. מהצד השני של השפופרת היא אמרה לי: 'אני מצטערת להגיד לך, אבל אבא שלך התאבד'. זה היה נורא.
"שש שנים מאוחר יותר, אני בן 31, פוסט־דוקטורט באוניברסיטת ייל, וכבר הבנתי דבר או שניים על דיכאון. חצי שנה לפני התאבדות אבי המאמץ, שלמעשה גידל אותי כל חיי, הבחנתי שהשילוב בין דיכאון לרוגזנות יביאו להתאבדותו. לצערי, אפשר לומר שניבאתי את זה. בספר השירים שלי כתבתי שהסימנים ממש הסתדרו 'מימין לשמאל'. כשהגיע הטלפון מאחי שסיפר על מה שאירע, אני זוכר שאשתי דאז הביטה בי מבועתת - והבעתה היתה מכך שניבאתי את זה, ולא בהכרח מההתאבדות עצמה.
המפחיד ביותר הוא חסר הצורה. ה"דמנטור" ב"הארי פוטר"
"אחרי שקיבלתי את הבשורה המרה, הורדתי את הטלפון והלכתי ברגל במשך חצי שעה עד למשרד של המורה שלי, האב האינטלקטואלי ואולי האב האמיתי שלי במובנים מסוימים. הוא הגיב בהמון אמפתיה, כאב אמיתי. היתה לו השפעה אדירה עלי ועל הקריירה שלי. שני האבות שלי התאבדו בערך בגיל 55, בגלל מופעים מורכבים של דיכאון, מה שגרם לי להתמחות במופעים האלה".
אכן עולם הזוי.
"דיאלקטי. הכל דר בכפיפה אחת, ההורה הוא הילד, המטפל הוא המטופל, הבריא הוא החולה. למדתי לראות ניגודים, זה הלבן והשחור שביניהם אני גר. ללמוד לגור בתוך ניגודים זה כיפת ברזל של הנפש. אחרי ההתאבדות השנייה אמרתי לעצמי שהכל יכול לקרות בעולם הזה. כמה אנשים אתה מכיר ששני האבות שלהם התאבדו? ובינינו, מהי הקורונה אחרי דבר כזה?"
אני בכלל חושב על אמך. היא בוודאי אישה חזקה.
"לצד כל הקשיים, אמי מעולם לא חדלה להאמין בי. חלק גדול מההצלחה שלי אני חב לה, והיא גם היוותה השראה לאחד המאמרים שלי".
להתחבר לעצמנו
אם נחזור לקורונה שהזכרת בתשובתך הקודמת, על אילו מיתרים לדעתך היא פורטת בנפשנו?
"ממה הנפש עשויה? בין השאר, מדמויות פנימיות משמעותיות שהפנמנו בחיינו, וקשורות לאופן שבו אנחנו חווים את עצמנו. איום כמו הקורונה מחזיר אותנו באופן מסוים לתקופות קדומות שבהן אנחנו ילדים מותקפים. בנפשו של כל אחד קיים הפחד הקמאי, השבלונה של איום חיצוני שרודף ומכלה, והקורונה מעצימה תפיסה של העולם כרודפני ותוקף. לצד זה, יש את הכוחות שלנו, האגו, שכרגע מתמודד עם המציאות ונראה שהמאבק יוכרע לטובתו, לטובת החלק המסתגל".
ההנהגה והגופים הציבוריים השונים מנסים לסייע לחלק המסתגל.
"נכון. מה שהגופים מנסים לעשות זה לתת צורה לחרדה. להסביר אותה, להגדיר, להמשיג, לתת לה גבולות - ובסוף לפענח אותה".
מתח בלתי מוגדר. מתוך הסרט "על העיוורון" (2008)
אתה מדבר על נתינת צורה לחרדה. זה מזכיר לי שב"על העיוורון" סאראמאגו מתאר מגיפה מסוג קצת אחר, ואומר ש"בכל אחד מאיתנו יש משהו שאין לו שם, והוא אנו עצמנו". נוכח הזמן הרב שיש לנו עם עצמנו בימים אלה, ייתכן ש"המשהו הזה שאין לו שם" מתחדד. אפשר לנסות ולהגדירו?
"המפחיד ביותר הוא חסר הצורה. בספרים של 'הארי פוטר' זה למשל ה'דמנטור', היצורים חסרי הצורה ששותים לנו את הנשמה. ומה עושים כשחלק מהאיום הוא חסר צורה? עושים את הדבר שהכי קשה לעשות - מחכים. מחכים עד שאפשר יהיה לתת לו צורה".
אנשים מתקשים בהמתנה. זה יוצר תחושת חוסר אונים קשה להתמודדות.
"אתה רוצה להתמודד? לך תסתקרן. בעיניי, סקרנות והתלהבות הן הכוחות האדירים להתמודדות. למה? כי הן הקשר לגרעין האמיתי והחי שלנו. ממה אנחנו מסתקרנים? ממה אנחנו מתלהבים? מדברים שגורמים לנו להרגיש חיים, אמיתיים. ומהם הדברים הללו? אלה שמתלבשים באמת על מי שאנחנו.
"בעיניי, בעיקר כשיש לנו אפשרות וזמן, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא את הדברים שמאפשרים לנו להסתקרן ולהתלהב. כשאני תופס את עצמי באיזשהו דכדוך, חרדה, תהיות כיצד אסתדר, הרי לכל אחד יש את התסריט המבהיל הזה שתופס אותו פחות מוכן, יותר חסר אונים; כשאני תופס את עצמי בהלך הרוח הזה - אני רץ לכתוב. הכתיבה עושה לי טוב, לא בהכרח כי אני רוצה להוציא לעולם יצירת מופת - אלא כי היא גורמת לי לסקרנות ולהתלהבות. לעשות דברים שאנחנו יודעים שהם האמת, שהם אנחנו, שאין שאלה בנושא הזה.
"רובנו יודעים מהם הדברים שעושים לנו טוב, וזו התקופה להרבות בהם, כל המרבה - הרי זה משובח. אתה אוהב לראות כדורגל? תראה כדורגל. לשחק קלפים? תשחק קלפים. זה הגרעין האותנטי, העצמי האמיתי כפי שקרא לו הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט".
ההתאבדויות משתתקות
אנשים בוודאי מנסים להרבות בטוב בתקופה זו, אבל לצד אלה מקיפים אותנו גם חרדה, אובדן שליטה, פאניקה. אנחנו רואים יותר פניות למד"א, הבורסות צונחות, מדינות שמתקשות לבלום את מקרי המוות, אנשים מסתגרים בבתים ושוטפים ידיים ללא הפסקה.
"פניות למד"א? אם זה וירוס שמחולל סימפטומים דמויי שפעת, ואנשים מתקררים, לא הגיוני שהם יפנו למד"א? לא נתקלתי באגירה היסטרית של מזון בקרב איש ממקורביי, ואם אנשים קונים קופסאות שימורים זה משום שהם מביאים בחשבון שהמרכולים עלולים להיות סגורים למשך יום־יומיים, ולא רוצים להיתפס בלי מזון.
ירושלים בצל מגיפת הקורונה // צילום: אורן בן חקון
"אני לא רואה איבוד שליטה. מסיכות, אלכוג'ל, שטיפות ידיים וחרדה הם הגיוניים לחלוטין במצב הנוכחי. אין שום דבר לא הסתגלותי בהם. מי שיכול לחבוש מסיכה - שיחבוש. אלכוג'ל? כל המרבה הרי זה משובח".
איך תיראה פאניקה בנושא הזה?
"אם נראה בתורים למרכולים תגרות, זו פאניקה. כשהציבור יזרוק אבנים לחלונות מרכולים, ייכנס וייקח סחורה. ראית דבר כזה? אני לא. זו פאניקה. כשנראה דבר כזה אז נוכל להכריז - אולי בסוג מסוים של סיפוק, כי לפעמים אני מרגיש שהתקשורת משתוקקת לראות פאניקה - הנה, הגענו לפאניקה המיוחלת. הבלבול בין חרדה לפאניקה מצד אחד מובן, ומצד אחר מאוד מתעתע וגם מסוכן. זה שהציבור בחרדה זה ברור. אבל האם הציבור בפאניקה? הוא לא בפאניקה".
איששת את התזה הזו גם במחקר שאתה עורך בימים אלה עם קבוצת המחקר שלך באונ' בן־גוריון.
"זה מחקר בהתהוות, ויש לי מזל רב שזכיתי לפעול תחת אונ' בן־גוריון ובמשותף עם צוות משובח ממחלקות שונות. המסקנות שהתקבלו עד כה ראשוניות ועשויות להשתנות. אנחנו בודקים 1,000 מבוגרים מהאוכלוסייה היהודית דרך פאנל חברת המדגם, ועד כה בוצעו כמה מדידות שבועיות, כאשר זו הראשונה נערכה טרם כניסת וירוס הקורונה לארץ, בזמן שברקע ידיעות על הידבקויות נרחבות במדינות אחרות.
"הנבדקים נשאלו על חרדה כללית שהם חווים, חרדה ספציפית לווירוס הקורונה, ועל עמדות כלפי משרד הבריאות. טרם חדירת הווירוס לישראל ממוצע רמת החרדה עמד על 2.17 מתוך 5 בסולם המודד חרדה; כיום הממוצע עומד על 3.14, כלומר מדובר בעלייה מתונה ביותר ורמת החשש נמצאת עדיין בתחום החרדה, ורחוקה מתחום הפאניקה.
"זה הזכיר לי שלא מזמן הפיצו ברשתות את המחזה שבו חלק נרחב מהציבור בישראל מתייצב ומוחא כפיים לצוותים הרפואיים. ככה לא מתנהג ציבור בפאניקה, ככה מתנהג ציבור שאמנם נמצא בחרדה, אך עדיין לכיד ומגיב לאיום. אלה הם החלקים הטובים של הנפש שיוצאים החוצה. הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין קראה לזה הכרת תודה. כל עוד החלקים הטובים 'בשלטון', ולא נותנים לחלקים הרדופים להשתלט - אנחנו בסדר".
רמות החרדה במחקר שלך עולות באופן ליניארי. בהנחה שהווירוס יהיה איתנו עוד זמן רב, האם באיזשהו שלב החרדה עלולה להפוך לאבנורמלית?
"אני רואה את שאלתך כביטוי לילד החרד שנמצא בכולנו, ותוהה - 'אז יהיה סוף העולם?' מדוע צריך לצפות שהחרדה תהיה אבנורמלית? הרי כעת היא אינה אבנורמלית. כרגע אנחנו לא מתקרבים לקטסטרופה מבחינה נפשית, ואין טעם להתמכר לדמיונות קטסטרופליים. אין סוף העולם, העולם מתמודד.
הפגנת סולידריות באילת // צילום: יהודה בן יתח
"אוסיף ואומר, וראינו את זה גם במחקר, שהציבור מגיב בקורלציה להתנהגות מנהיגיו. וכל עוד ההנהגה בשליטה, כך גם הציבור".
כמו ילד והורה.
"בדיוק. זה המודל, וזה הדפוס שסביבו הנפש מתארגנת. בהקשר זה, אגב, להערכתי לא נראה המון תגובות פאניקה בעולם דמוקרטי, משום שבעולם דמוקרטי לאזרחים יש איזושהי חוויית שליטה על גורלם, וזו חוויה שמזככת פאניקה. אתה יודע איפה נראה רמות פאניקה גבוהות? אם תירשם עלייה בהתאבדויות. באופן פרדוסקלי בעולם המערבי, ההתאבדויות בעלייה - אבל כשיש משבר גורף ההתאבדויות משתתקות לפתע".
משתתקות?
"כן. יש כמה מחקרים מדהימים על זה, שהראו כי סביב אסונות טבע ומגיפות - מגמת ההתאבדות נעצרת. אלא שאחר כך היא חוזרת, ואפילו עולה".
איך אתה מסביר את זה?
"משברים רחבי היקף מזמנים, לצד האיום הגדול והילד הצועק, גם נוכחויות טובות בנפש ובחברה - סולידריות, תמיכה חברתית ועוד דבר מעניין: אנשים שמלכתחילה מאוד חרדים ובעלי נטייה לדיכאון - לרוב עסוקים בעצמם. הקשב שלהם מופנה פנימה לסריקת פגמים וחולשות. כשיש איום חיצוני, אנחנו רואים את זה גם בטילים על הדרום, והראיתי את זה במחקרים שונים שלי, הקשב מופנה החוצה, האויב בחוץ, הוא לא אני, ואז נוצרת רגיעה מסוימת".
כשהפתולוגיה מסייעת
ואכן, בקרב אנשים החווים לעיתים כי האויב נמצא בפנים, למשל אצל אנשים בעלי פתולוגיות רציניות, קיימת נטייה להגיב טוב יותר במצבי חיים ומוות, כמו במצבי מלחמה.
"באופן כללי יש כל מיני הוגים שאמרו דברים ברוח זו. ואכן, זה לא מופרך שאדם שתחושת סוף העולם והרדיפה פוקדות אותו באופן כרוני, יחווה את המצב הנוכחי כעוד המשך לחוויה הפנימית שלו, מה שאולי יאפשר לו להתמודד טוב יותר".
המצב החיצוני מתקף את החוויה הפנימית שלו.
"תיקוף ובהירות שנותנים הרבה כוח, בסגנון 'כן, העולם הוא כמו שחשבתי שהוא'. מנגד, בכל זאת, אנחנו צריכים לא מעט כוחות להתמודד בצורה טובה עם איום, ולא תמיד לאנשים שסובלים מהפרעות קשות יש את הכוחות הנדרשים, גם אם העולם מתקף את חווייתם".
מי עוד עשוי להתמודד היטב בתקופות שכאלה?
"מי שיש לו אובייקטים טובים מתמודד טוב יותר. כלומר, מי שבמציאות של טרום הקורונה נותן יותר אמון, מוצא טוב בחיי היומיום ויש לו יכולת לייצר מתוכו שמחה - ייתן אמון גם בתקופות משבר, אמון שהעולם הוא לא מקום שנועד לתקוף אותך".
בין אופני ההתמודדות השונים, יש לנו את הרובד החברתי המשותף. יונג דיבר על תת־מודע קולקטיבי. מהן השלכותיה הנפשיות של המגיפה הזו עלינו, כחברה וכפרטים? האם זה יחסן וישפר אותנו או שמא יחליש?
"אסונות טבע עושים שני דברים הפוכים במקביל: גם מגבירים חרדה ולפעמים סימפטומים, וגם מגבירים סולידריות וחוסן, קצת כמו גוף שמפתח נוגדנים ומזרים חומרים שיטפלו בגוף זר. אני חושב שנייר הלקמוס של ההתמודדות יהיה לאחר שהווירוס יירגע, ביום שאחרי. כך שזה תלוי אם ביום שאחרי - החברה תדבק בסולידריות, המשק יחזור במהירות לפעולה וכו'...
"אי אפשר להפריז בחשיבותה של הסולידריות. במונחים של יונג, יש לנו ארכיטיפ של לא מודע קולקטיבי רודפני, ולצידו ארכיטיפ של הזקן החכם, או של האדם העוזר. ככל שהחלקים התומכים, העוזרים ומכירי התודה בנפש דומיננטיים יותר, הציבור מתמודד טוב יותר. מתי ציבור מתפרק? מתי שאדם מתפרק. כשהטוב מתפרק, כשהחלקים הטובים, העוזרים והחומלים בנפש ובחברה מתמוטטים. זאת המתמטיקה של הקטסטרופה".
"הכיסא הכחול" יארח מדי שבוע מומחים ומשפיעים מתחומים שונים ומגוונים
Ranp@israelhayom.co.il